הסכם השלום בין ישראל לירדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לחיצת יד בין חוסיין מלך ירדן ויצחק רבין, ברקע ביל קלינטון במעמד "הצהרת וושינגטון".
ראש הממשלה יצחק רבין וחוסיין מלך ירדן משוחחים ביניהם לחוף ים כנרת לאחר טקס אישרור חוזה השלום הישראלי ירדני בבית גבריאל בצמח

הסכם השלום בין ישראל לירדן נחתם ב-26 באוקטובר 1994 והסדיר את היחסים, הגבולות וחלוקת המשאבים בין ישראל לירדן.

רקע: יחסי ישראל וירדן משנות השישים עד השמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי ירדן-ישראל

ב-1960 ירדן היוותה מכשול בנסיון ליצור איחוד בין מצרים לסוריה תחת קע"ם. נעשו נסיונות להתנקש בראשי ירדן על מנת לזרוע מבוכה שתכשיר את הקרקע של סיפוחה של ירדן לקע"ם. לאחר ההתנקשות בראש ממשלת ירדן חזעא מג'אלי תכנן חוסיין מלך ירדן פעולת תגמול נגד סוריה, ולצורך כך נדרש לו שקט בגבול עם ישראל. ב-14 בספטמבר הגיע שליח מיוחד לראש אמ"ן דאז, אלוף חיים הרצוג, עם הבהרה שירדן עומדת לדלל את כוחותיה בגבולה עם ישראל והם רוצים לדעת אם ישראל לא תנצל מצב זה כדי לפגוע בירדן. ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון החזיר הודעה, שקיומה של ירדן כמדינה עצמאית הוא אינטרס ישראלי. זה היה הצעד הראשון של שותפות לא רשמית בין ישראל וירדן. בנוסף, ישראל שימשה גורם מרתיע בפני כוחות שפעלו להפלת משטרו של חוסיין, כך למשל: צה"ל ריכז כוחות בגבול בעקבות ההפגנות האלימות בערי הגדה המערבית. על פי ספרו של משה ז"ק "חוסיין עושה שלום", יש להניח כי חוסיין הכיר בתרומתה של ישראל להרתעה וכן בתרומתה המיוחדת למניעת זניחתו בידי ארצות הברית. הכרה זו גרמה לו להיפגש עם שליחו של ראש הממשלה, ד"ר יעקב הרצוג ב-24 בספטמבר 1963. בפגישה זו נפתח ערוץ ישיר בדרג בכיר בין ישראל לירדן. בשנות ה-50 וה-60 הרתיעה ישראל כוחות ערביים זרים מלהתפרס בתוך שטחה של ירדן דבר שמנע מצבא עיראק להיכנס אליה. לפני מלחמת ששת הימים הוגדרה ירדן כ"פקק ביטחון" במערכת הסבוכה שבין ישראל לשאר מדינות ערב ולכן לא רצתה ישראל לשנות את הסטטוס קוו עם ירדן באותן השנים.

ב-1967 הצטרף חוסיין למלחמה נגד ישראל. על פי הערכתו של משה דיין היה זה בעקבות איחוד הכוחות בעולם הערבי וחוסר רצונה של ירדן להיות מבודדת. בנוסף, מאז פשיטת צה"ל ב-13 בנובמבר 1966 על הכפר א-סמוע, חשד חוסיין שאם תתגרה סוריה בישראל תעדיף ישראל להכות בירדן מאשר בסוריה, מפני שסוריה הייתה בת חסותה של ברית המועצות. נוסף על כך, הזהרות מפני תסיסה פנימית הביאו את חוסיין להיכנס למלחמה בעקבותיה הפסיד נתח נכבד משטח ארצו. לאחר מלחמת ששת הימים הייתה הפסקה של שלשה שבועות בשיחות בין ישראל לירדן.

ב-1970 נעשה נסיון הפיכה פלסטיני בירדן. במהלך נסיון זה נכנסו טנקים סוריים לשטחה. ישראל יצאה לעזרת ירדן. היא ריכזה כוחות של צה"ל ליד גבולה עם סוריה ומטוסי חיל האוויר פטרלו מעל שמי ירדן. צעדים אלו סייעו להרתיע את הסורים ואילצו אותם לסגת מירדן. לאחר דיכויה של ההפיכה הודה חוסיין לישראל על עזרתה אבל נזהר שלא לעשות זאת בפומבי. כמו כן הוא נזהר שלא לחשוף את הקשר הישראלי-ירדני שהיה באותה שעה. גם ישראל נמנעה מפרסום זה.

ב-25 בספטמבר 1973 הזהיר חוסיין את גולדה מאיר על כך שקיפאון בתהליך המדיני האזורי עלול להאיץ מלחמה. שר הביטחון דאז משה דיין הגיע למסקנה שירדן לא תשתתף במלחמה וזאת בעקבות הנתק ביחסים בינה לבין סוריה ומצרים, אם כי ביום פרוץ המלחמה עצמה לא היה כה בטוח בכך. באביב שלפני כן נעשו נסיונות מצרים וסורים לשלב את ירדן בהכנות למלחמה אבל חוסיין היה מסויג באשר להשתתפותו. בעקבות חששותיו מחיל האוויר הישראלי וזכירתו את המחיר ששילם ב-1967 סירב להשתתף במלחמה באופן פעיל. במהלך מלחמת יום הכיפורים עצמה נעשו נסיונות זהירים הן של ישראל והן של ירדן לא להתסיס את האווירה ביניהם. כאשר ירדן רצתה לשלוח כוחות שריון לאזור רמת הגולן היא שלחה מברק דרך הנרי קיסינג'ר[1]. ישראל החליטה שהיא תתקוף כל טנק שיעמוד בדרכה כולל טנקים ירדנים שישתתפו השתתפות פעילה נגד ישראל. וכך, כאשר 30 טנקים ירדניים נעו לעבר עמדות של צה"ל בגולן נערך קרב בו השמיד צה"ל 22 טנקים ירדנים. עם זאת, הורה דיין לא לפרסם ש"צה"ל פגע בטנקים ירדניים"‏[2].

בעקבות האינתיפאדה שפרצה ב-1987 חשש חוסיין שהיא תתפשט גם לתוך ארצו דבר שגרם לו ב-1988 להכריז על ניתוק מנהלי מהגדה המערבית, אירוע אותו רואה משה ז"ק בספרו "חוסיין עושה שלום" כגורם שאיפשר את חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן. מכיוון שישראל בתקופה זו לא הייתה מוכנה לנהל משא ומתן עם אש"ף, לא הייתה לפלסטינים ברירה אלא להיעזר בחוסיין בניהול המשא ומתן באופן עקיף עם ישראל. וכך, לועידת מדריד ב-1991 הגיעה "משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת". משלחת זו החזיקה מעמד עד אוגוסט 1993 אז גילה חוסיין שישראל ואש"ף מנהלות משא ומתן ללא ידיעתו. בעקבות כך נאלץ לתת לגיטימיות לפלסטינים כמו זכות הטלת וטו בנושאים הקשורים למשא ומתן הישראלי-ירדני.

הדרך להסכם וסעיפי ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלונים מופרחים לאוויר במהלך טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן ליד העיר אילת
חוסיין מלך ירדן מדליק לראש הממשלה יצחק רבין סיגריה במעונו המלכותי בעקבה, לאחר חתימת חוזה השלום במסוף הערבה שליד אילת, 26 באוקטובר 1994

ההסכם התגבש באמצע 1994 לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם חוסיין מלך ירדן, שלא הסכים לקיים איתם שיחות גלויות. ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס קיימו מספר פגישות עם חוסיין והבהירו לו, כי לאחר שנחתם ההסכם עם אש"ף, עלולה ירדן להישאר "מחוץ למשחק". חוסיין נועץ בנשיא מצרים חוסני מובארק, שעודד אותו להגיע להסכם, ונשיא סוריה חאפז אל אסד שעודד את חוסיין לקיים שיחות עם ישראל, אך לא לחתום על הסכם.

נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, שהיה זקוק להישג מדיני במזרח התיכון, לחץ על חוסיין להצטרף לעגלת השלום. בין השאר הבטיח קלינטון למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית. בחודשי הקיץ נערכו שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לגלויות, עם פגישת רבין, חוסיין וקלינטון בבית הלבן ופרסום "הצהרת וושינגטון" שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות. ב-14 בספטמבר 1993 נחתם סדר יום מוסכם למשא ומתן בין ישראל וירדן וב-25 ביולי 1994 הייתה "הצהרת וושינגטון".

נקודות המחלוקת העיקריות בשיחות השלום היו שטח של כ־400 קמ"ר בערבה, שהירדנים טענו כי ישראל סיפחה במהלך השנים, וחלוקה במשאבי המים של נהר הירדן, שרוב מימיו נעצרו בסכר דגניה והוטו למפעל המוביל הארצי. ישראל הסכימה להחזיר את רוב השטח ולהקצות מים ממקורותיה לירדן, ובכך למעשה נפתרה הבעיה הטריטוריאלית.

הסעיפים העיקריים בחוזה השלום:

  • גבולות: הוסכם על גבול משותף כאשר התוואי של נהר הירדן הוא הגבול, ובמקרה של שינוי זרימתו הוא יקבע מחדש לפי התוואי. ישראל מסרה 300 קמ"ר, "אי השלום" שהפך לאזור חיץ המאפשר שהייה לשתי המדינות, באזור זה נמצאים הסכרים של תחנת הכוח בנהריים. נקבעו הסכמי חכירה לחלק מהשטחים במובלעת צופר בערבה ובנהריים. קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן לא סומן, מפני שירדן טענה שהרשות הפלסטינית צריכה להיות שותפה בקביעת גבול זה.
  • נורמליזציה: מסגרת נורמליזציה מלאה, כינון יחסים דיפלומטיים ופתיחת שגרירויות, אשרות לתיירים, פתיחת קו אווירי, חופש גישה הדדי לנמלי הים, והקמת אזור סחר חופשי ופארק תעשיות בערבה. במסגרת שכנות טובה, איסור על תעמולה עוינת ועל ביטויים שליליים בחוקי המדינות.
  • ביטחון: כיבוד הטריטוריה של המדינה השכנה, אי כניסה אליה ללא רשות, שיתוף פעולה במניעת טרור, ואי מתן אפשרות או שיתוף פעולה עם גורמים או קואליציה שיפעלו כנגד המדינה השנייה, כולל פעולות סיכול כנגד מחבלים או מבריחים.
  • ירושלים: נתינת מעמד מיוחד ועדיפות לירדנים בירושלים במקומות הקדושים, בהסכמי שלום עתידיים עם הפלסטינים.
  • מים: במסגרת חלוקה צודקת של המים בירדן, בירמוך ובמי התהום של הערבה, התחייבה ישראל להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת ולחלוק את מימי הירמוך כך שירדן תקבל 3/4 ממנו. כמו כן, לפתח מקורות נוספים למים כמו בניית שני מאגרים על הירדן וסיוע הדדי במשאב זה בשנים בעיתיות (יצוין שירדן תבעה לקבל ממי הכנרת 100 מיליון מ"ק בשנה).
  • עקורים: ישראל וירדן ישתפו פעולה במטרה להקל את סבלם של העקורים והפליטים, כולל הקמת ועדה מרובעת הכוללת את ישראל, ירדן הפלסטינים ומצרים שתנסה למצוא דרכי פתרון.

טקס החתימה והשלכות ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

טקס החתימה

ביולי 1994 הכריז עבד א-סלאם אל-מג'אלי, ראש ממשלת ירדן, על "סוף עידן המלחמות". שמעון פרס הצהיר: "בא רגע השלום". רבין וחוסיין ערכו ועידת פסגה אצל הנשיא קלינטון בבית הלבן בוושינגטון.

טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן נערך ב־26 באוקטובר 1994 במעבר הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה ביל קלינטון. רבין ואל-מג'אלי חתמו על ההסכם. המלך חוסיין, נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן, שמעון פרס וקלינטון לחצו ידיים.

תגובות של גורמים באזור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל המצרי בירך על חתימת ההסכמים, אך לעומתו- מהממשל הסורי לא נרשמה תגובה חיובית או שלילית. כעשרים דקות לפני החתימה על ההסכם בערבה, שיגר ארגון החזבאללה, פצצות מרגמה לעבר אצבע הגליל, מכיוון דרום לבנון.

כניסת ההסכם לתוקף[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות הסכמי השלום נפתחו הגבולות בין המדינות, עשרות אלפי ישראלים ביקרו באתרים שונים בירדן, ואלפי ירדנים באו לבקר בישראל. הועברו מפעלים בבעלות ישראלית לירדן שבה כוח העבודה זול יותר. כמו כן, נחתם הסכם סחר ב-1996 בעקבותיו נחתמים מידי שנה הסכמי סחר בין יזמים משתי המדינות, ובמסגרת הסיוע ההדדי סייעה ישראל בהקמת מרכז רפואי משוכלל בעמאן והכשרת צוותי הרפואה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^
    ‏Henry Kissinger, Years of Upheaval, p.506‏
  2. ^ ‏אריה בראון, דיין במלחמת יום הכיפורים, עמ' 189-190.


ההיסטוריה של מדינת ישראל

הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק

שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | ישראל במלחמת סיני | אירועי ואדי סאליב

שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | קריה למחקר גרעיני - נגב | ישראל במלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה

שנות ה-70: הפנתרים השחורים | ישראל במלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע יונתן | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים

שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה

שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מברית המועצות לשעבר | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין | המהפכה החוקתית

עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה | מבצע עופרת יצוקה

עשור שני של המאה ה-21: מבצע עמוד ענן


Flag of Israel.svg