טאבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
טאבה
طابا
Flag Plaza (Taba, Egypt).JPG
כיכר הדגל בטאבה
מדינה מצריםמצרים  מצרים
מחוז דרום סיני
גובה 12 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 3,000 (2010)
קואורדינטות 29°30′00″N 34°53′00″E / 29.5°N 34.883333333333°E / 29.5; 34.883333333333 
אזור זמן UTC +2
מסוף הגבול בטאבה מהצד הישראלי

טאבהערבית: طابا, תעתיק מדויק: טאבא) היא עיירה מצרית קטנה ליד הקצה הצפוני של מפרץ אילת.

בטאבה נמצא מעבר הגבול העמוס ביותר בין מצרים וישראל. במקום ישנם תחנת אוטובוסים ו4 מלונות ומלון עם קזינו - הילטון טאבה, בית חולים עירוני לתיירים,3 צימרים על חוף מפרץ אילת וקניון קטן.

טאבה משמשת בעיקר כתחנת מעבר לישראלים ותיירים בדרכם לנופש בחצי האי סיני. עיקרם של תושבי טאבה הם בדואים. ב-2006 מנתה אוכלוסיית העיירה, כולל היישובים הסמוכים אליה, 4,680 נפש[1].

היסטוריה מודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בוררות טאבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טאבה הייתה החלק האחרון מחצי האי סיני שהעבירה ישראל למצרים במסגרת הסכמי השלום בין שתי המדינות, לאחר בוררות בינלאומית שנסתיימה בשנת 1989.

המחלוקת על מיקום הגבול באזור טאבה נבעה מכך שלא הוצבה אבן גבול במקום בשנת 1906, בעת שסומן "קו רפיח עקבה", שהיה הגבול המנהלי בין מצרים העות'מאנית (שהייתה בפועל בשליטה בריטית) ליתר שטחי האימפריה העות'מאנית. הסכם השלום בין ישראל למצרים קבע את קו הגבול המנדטורי כקו הגבול המוסכם והמוכר בין המדינות, ולא את קו 1906 שקדם לו[2]. לא ברור מדוע לא הוצבה אבן גבול בחוף טאבה, אף כי במקומות אחרים סומן הגבול בקפדנות. במפות משנת 1906 מסומן אזור טאבה כשייך למצרים הבריטית במפות הבריטיות, וכשייך לאימפריה העות'מאנית במפות העות'מאניות. נראה כי הצדדים לא טרחו ליישב את המחלוקת כיוון שהמקום באותה תקופה היה שומם וגודלו לא היה משמעותי. עם הקמת העיר אילת, ומאוחר יותר הקמת אתרי הנופש והתיירות הישראליים והמצריים לאורך חוף מפרץ אילת, הפך מיקום הגבול למשמעותי.

הצעת הפשרה המרכזית ("הנייר האמריקאי") קבעה כי טאבה תוכר כשטח ריבוני מצרי, אך בפועל תנוהל על ידי ישראל. הצעה זו נדחתה על ידי ישראל, שטענה כי כל אזור טאבה נמצא בצד שלה של הגבול ודרשה כי ריבונותה תישמר במקום. בנוסף, ראש הממשלה שמיר העדיף קביעת קו גבול סופי על פני הסדרים למיניהם[3]. לבסוף, מוסד הבוררות הבינלאומי קבע שקו הגבול על פי הסכם השלום מ-1979 מתייחס בזיקה לקו המנדטורי (שבו טאבה מצרית) ולא לקו 1906 המקורי (שבו טאבה בארץ ישראל), שכן זה נאמר מפורשות בהסכם השלום. עם זאת, הבוררות לא קבעה את המיקום המדויק של אבן הגבול על חוף טאבה (מאחר שזה לא היה במנדט שלה), והשאירה זאת לצדדים.

לאור פסיקת הבוררים, פתחו ישראל ומצרים במשא ומתן שבו נקבע כי אבן הגבול על החוף תהיה אבן הגבול המנדטורית ("אבן פרקר")[4]. לפיכך, ישראל נאלצה לפנות את מלון אביה סונסטה של משפחת פפושדו, (כיום הילטון טאבה) ואת כפר הנופש של רפי נלסון, שנחשב לאחד מסמלי הבוהמה הישראלית של שנות השבעים והשמונים. עד אותה עת הייתה טאבה כפר קטן. מאז התחלת בניית המלונות ופיתוח התיירות באזור גדלה אוכלוסייתה.

כחלק מההסכם נקבע שבטאבה יוקם מעבר גבול מהיר שיפעל כמעט ללא הפסקה. כמו כן נקבע שישראלים יוכלו לבקר בחלק המזרחי של סיני ללא צורך בוויזה לפרקי זמן של עד שבועיים. באופן דומה, מתירה ישראל כניסה לאזרחים מצרים לנגב ללא צורך בוויזה לפרק זמן של עד שבועיים. המצרים התירו הקמת קזינו במלון הילטון טאבה, לפיכך נשארה טאבה מקום בילוי פופולרי לישראלים.

לצד הכניסה של צה"ל ללבנון ב-1982 (מלחמת לבנון הראשונה), החיכוך בין ישראל ומצרים על הריבונות בטאבה פגע במומנטום של הסכמי השלום עם מצרים.

פיגועים בטאבה לאחר הסכם השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 באוקטובר 2004 פוצץ מלון הילטון טאבה באמצעות משאית תופת. בפיגוע נהרגו 31 בני אדם, מהם 12 ישראלים. ועדת חקירה של משרד הפנים המצרי קבעה, לאחר 24 יום, כי המחבלים לא קיבלו סיוע מן החוץ, בניגוד להשערות שהעלו בכירים ישראלים, לפיהן הפיצוץ היה קשור לאל קאעידה.

כתוצאה מפיגועי הטרור בטאבה ובסיני ב-20042005 והתרעות של משרד החוץ התמעטה התיירות הישראלית בטאבה, אם כי לא נעלמה לחלוטין. בשנת 2005, נפתח כ-15 ק"מ מדרום לטאבה מתחם נופש גדול בשם 'טאבה הייטס'. במתחם הנופש מרוכזים כחמישה בתי מלון מפוארים, אליהם מגיעים בעיקר תיירים מאירופה בטיסות צ'רטר ישירות לשדה התעופה בטאבה.

בפברואר 2014, מטען שהונח על ידי מחבלים מארגון אנצאר בית אל-מקדס המשויך לדעא"ש, באוטובוס תיירים מקוריאה הדרומית, התפוצץ, והרג שלושה תיירים ואת הנהג. הפיגוע התרחש 100 מטרים בלבד ממעבר טאבה[5].

צילום אוויר ממפרץ אילת לכיוון טאבה

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מתיו טיג, סיני - חלום ושברו - מרירות המולידה טרור רוחשת בקרב שבטי הבדואים בחצי האי סיני, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 130, מארס 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתוני אוכלוסייה בערי מצרים (הקישור אינו פעיל, 24 בספטמבר 2019)
  2. ^ חוזה השלום עם מצרים, 1979, אתר הכנסת
  3. ^ רובי סיבל, המשא ומתן לפשרה בסכסוף טאבה, מחקרי משפט 2 - השלום: היבטים משפטיים ואחרים לזכרו של יצחק, 1998, עמ' 513
  4. ^ רובי סיבל, המשא ומתן לפשרה בסכסוף טאבה, מחקרי משפט 2 - השלום: היבטים משפטיים ואחרים לזכרו של יצחק, 1998, עמ' 516
  5. ^ פיגוע בגבול: הרוגים באוטובוס תיירים בטאבה, רועי קייס ומאיר אוחיון, ynet