אבן תיימיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף אבן תימיה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תקי א-דין אחמד אבן תיימיה
ابن تيمية
تخطيط كلمة ابن تيمية.png
לידה 22 בינואר 1263
חרן, הסולטנות הממלוכית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1328 (בגיל 64 בערך)
דמשק, לבנט, הסולטנות הממלוכית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם סלפיה
תחומי עניין מד'הב

תקי אד-דין אחמד אִבּן תיימיה (ערבית: ابن تيمية) היה תאולוג ופרשן אסלאמי סוני שחי בחורן (22 בינואר 12631328), באזור טורקיה הגובל בסוריה של היום. ידוע בכינוי שיח' אל-אסלאם.

הוא היה מהאסכולה הסלפית הקיצונית, הגורסת כי יש לחיות לפי החוק הכתוב בקוראן ובחדית' ובכך היה מהוגי הדעות עליהם הסתמכו הסלפים. כתב את הלכותיו בתקופה שבה שלטו הממלוכים והמונגולים במזרח התיכון. נהג לבקר את המונגולים על קביעת חוקים אזרחיים, יאסה, בנוסף לשריעה האסלאמית. הוא הוסיף כי צריך לנהל ג'יהאד נגד אותו משטר. הוגים אסלאמיים פונדמנטליסטים נוהגים לסמוך את דבריהם על ספרי ההלכות שכתב, אף על פי שהוא עצמו פסק גם כי שלטון רע עדיף על אנרכיה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן תיימיה (בשמו המלא: תָקִי אל-דין אבו אל-עבאס אחמד בן עבד אל-חלים בן עבד אל סָלאם בן תיימיה אל-חָרַאנִי) נולד ב-1263 בחורן למשפחה של תאולוגים ידועים. מסמכים מהמאה ה-15 מעידים על כך שהוא נצר לשושלת הערבית בנו עמיר. אביו היה מורה ידוע במד'הב (בית ספר) החנבלי. באותו אופן הישגיו האקדמים של סבו של אבן תיימיה היו ידועים גם כן.

בגלל הפלישה המונגולית, משפחתו של אבן תיימיה עברה לדמשק ב-1268, שאז נשלטה על ידי הממלוכים ממצרים. בתקופה זאת אביו נתן דרשות במסגד עומייד ואבן תיימיה הלך בדרכו בכך שלמד עם מיטב המלומדים של זמנו, ביניהם הייתה אישה, זאינאב בינת מאקי אשר ממנה למד חדית'. אבן תיימיה היה תלמיד שקדן והביא עצמו להכרות עם המדעים הדתיים והחילוניים כאחד. הוא השקיע את עצמו בספרות הערבית אך למד לעומק גם דקדוק ומילונאות כמו מתמטיקה וקליגרפיה.

באשר ללימודי הדת, הוא למד מאביו את הפילוסופיה של המשפט ואת המד'הב החנבלי. אף על פי שגדל על המד'הב החנבלי, אשר את הלכותיו הוא למד ושינן, רכש אבן תיימיה ידע נרחב באסכולות האיסלאמיות, הקוראן והחדית'. נוסף על כל אלה למד אבן תיימיה כלאם וסופיות, עליהן מאוחר יותר מתח ביקורת נוקשה, ובשלב מסוים אף הקים זרם חדש וקיצוני שנקרא "סלפיה".

האגרסיביות של אבן תיימיה התבטאה פעמים מספר, ביניהן כאשר הלך עם משלחת עולמאית לראזאן, ללח'אן הטטרי והאשים אותו בכפירה כשאמר:"אתה טוען להיות מוסלמי ויש לך עמך מופתים, אימאמים ושייח'ים אך פלשת אלינו והגעת עד ארצנו לשם מה? בזמן שאביך וסבך, הולאגו היו חילונים, הם לא תקפו ושמרו את הבטחותיהם. אך אתה הבטחת והפרת זאת."

הסתבכות עם החוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהכריז על חכמי הדת האשערים, השיעים והמועתזילים ככופרים, נכלא אבן תיימיה מספר פעמים[1]. ב-1293 הוא נכנס לוויכוח עם הרשויות המקומיות על כך שהתנגד לשחרורו של נוצרי שהואשם בהעלבת מוחמד, ואף מחה על זה באופן אלים. ב-1298 הוא הואשם בהאנשה של האל, ובכך שהטיל ספק בכלאם.

אבן תיימיה הוביל את ההתנגדות לפלישה המונגולית לדמשק ב-1300. בשנים שבאו לאחר מכן אבן תיימיה היה מעורב במספר פעילויות וכחניות כנגד השלטון השיעי בלבנון ובתי ספר לתאולוגיה סופית, עליהם הכריז כאפיקורסים. ב-1306 נכלא אבן תיימיה במבצר בקהיר ל-18 חודשים עקב האשמות שלקח חלק בהאנשה. הוא נאסר שוב מאוחר יותר ב-1308 למספר חודשים, לאחר ששוב האשים את הסופים בכפירה[2].

אבן תיימיה בילה את 15 שנותיו האחרונות בדמשק, כאשר מעגל תלמידים מכל שכבות האוכלוסייה הקיף אותו. המפורסם שבתלמידיו, אבן קים אלג'וזיה (מת ב-1350), נאשם יחד עם אבן תיימיה מאוחר יותר על מעשים משותפים. מאוגוסט 1320 ועד פברואר 1321 אבן תיימיה נכלא עקב הוראות מקהיר במבצר דמשק על תמיכתו בדוקטרינה שתקשה על גברים מוסלמים להתגרש מנשותיהם.

ביולי 1326, הממשל בקהיר הורה לרתק את אבן תיימיה לתאו בכלא על כך שגינה את הביקורים בקברי קדושים על אף שאסרו עליו לעשות כך. אבן תיימיה נפטר בתאו בדמשק בלילה שבין ה-26 ל-27 בספטמבר 1328 בגיל 65. אבן תיימיה נקבר בבית הקברות הסופי בדמשק.

אבן תיימיה היה ידוע בזכרונו המדהים ובידע האנציקלופדי שלו.

עמדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'יהאד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן תיימיה היה ידוע במסירותו לג'יהאד, ואף תמך בפגיעה בחפים מפשע[3], הוא נהג להגיד:

האופן הטוב ביותר שאדם מסוגל להתמסר לאלוהים. העולמא מסכימים בכך שהם מכריזים את הג'יהאד לעליון על החג' (עליה לרגל למכה), התפילה והצום, כמו שכתוב בספר ובסונה

.

במהלך המלחמה של הממלוכים נגד המונגולים הוציא אבן תיימיה פתווה אשר מכריזה כי ג'יהאד כנגד המונגולים הוא לא רק מותר אלא אף מצווה דתית מכיוון שהמונגולים הם אינם מוסלמים אמיתיים. הוא ביסס את ההחלטה שלו על כך שעל אף שהמונגולים המירו את דתם לאסלאם סוני הם עשו זאת בעזרת "חוקי אדם" (יאסה) ולא בעזרת חוק איסלאמי (שריעה) ולכן הם נמצאו למעשה בתקופת ג'אהליה.

חכמי הדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן תיימיה נודע בשפה הבוטה והאלימה שבה הוא השתמש כנגד חכמי הדת אשר לא הסכימו עם דעותיו הקיצוניות. הוא נהג לתאר את אלו שלא הסכימו איתו כשקרנים, חסרי מוסר, ואפילו בורים[4]. חוסר הנימוס שלו התבטא באופן ברור כאשר הוא קרא לאחד מחכמי הדת המוסלמים "חמור", אך ורק מכיוון שאותו חכם דת הוכיח את טעותו של אבן תיימיה[5]. הוא גידף באופן פומבי כמה וכמה מגדולי החכמים באסלאם, כגון אבן ערבי, אימאם אל-ע'זאלי, ופח'ר א-דין א-ראזי, עליהם הכריז "עובדי אלילים יוונים" – אך ורק מכיוון שהיה להם ידע רב בהיסטוריה ובפילוסופיה ובתאולוגיה של יוון העתיקה.

מד'הב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן תיימיה טען שמיטב חכמי האסלאם של זמנו הם למעשה צבועים או כופרים[6] רעיונותיו המרכזיים:

  1. חיזוק עקרון ייחוד האל (בערבית תווחיד, קרי תַוְחִיד, توحيد) באסלאם
  2. הוקעתן של אמונות אשר מקומן לא באסלאם (לפי שיטתו של אבן תיימיה)
  3. חידוש מחשבה אסלאמית נכונה ומדעים הדומים לה

אבן תיימיה החזיק באמונה שששלושת הדורות הראשונים של האסלאם (מוחמד, אלצחאבה והמאמינים שלהם) הם המודלים הטובים ביותר לחיקוי שיש לאסלאם להציע, וכי אופי חייהם, יחד עם הקוראן מהווים מדריך מושלם כביכול לחיים. לפיכך, לדעתו, כל סטייה מאופי חיים זה היא חידוש, וככזה היא אסורה.

פרשנות של הקוראן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרשנות של אבן תיימיה לקוראן הייתה מילולית ביותר. הוא תמך באיפיונו של אללה - "היו לו יד ופנים, שהוא אהב ושנא, שהוא עלה וירד בזמן שנשאר על הכס אי שם במרומים"[7] מתנגדיו טענו שאבן תיימיה עסק באלילות ותפס את ה"ידיים והרגליים" של אללה בצורה מילולית מדי. אבן תיימיה מצידו התנגד להם וטען כי הידיים והרגליים של אללה לא דומים כלל לידיים והרגליים שניתן למצוא ביצירה. חלק ממקטריגיו המוסלמים טענו כי בדבריו יש סתירה לייחוד האל (توحيد, תווחיד).

סופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן תיימיה היה מבקר מחמיר ביותר של הסופיות האיסלאמית וטען שהשריעה נוגעת לפשוטי העם כמו לחכמי הדת כאחד. רבים מאמינים כי אבן תיימיה דחה על הסף את האני מאמין שהיה בשימוש אצל רוב הסופים, טענה אשר נתמכת בכתביו אשר קוראים להוקיע הן את האשעריה והן את המועתזילה אשר גרסאות שלה נמצאות היום בשימוש.

שיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמונתו של אבן תיימיה כללה גם תפיסה של האסלאם השיעי בתור כפירה. חלק מאמונה זאת התבטא בפיתוח הפרכה רשמית של השיעיות, חלקה בשימוש אצל מוסלמים סונים עד היום. אבן תיימיה תמך באלימות כנגד מוסלמים שיעים ונאמר שהוא הציג יסודות למאבקים בין הפלגים בעתיד. נוסף על כך הוא דחה את תפיסת השלטון השיעית על בסיס טיעונים של פרשנות מילולית של הקוראן. עמדה ספציפית זאת גרמה לכך שאבן תיימיה ידוע לשמצה בקרב מוסלמים שיעים ולעיתים אף זוכה לתואר נאסיבי (בערבית: ناصبي, כינוי גנאי באסלאם השיעי לאדם שהתנגד לעלי אבן אבו טאלב).

לא מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן תיימיה התנגד נחרצות לשאילה של מנהגים מהנצרות או מדתות לא מוסלמיות אחרות. הוא התנגד לחגיגת יום הולדתו של מוחמד ולבניית קברים סביב קדושים סופים, ואף הכריז על העושים זאת כעל כופרים[8].

מסגדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שהיה תומך נלהב של ייחוד האל (توحيد), התנגד אבן תיימיה לנתינת כל תוקף של קדושה למסגדים כדי שלא יציבו אתגר לקדושת שני המסגדים החשובים ביותר באסלאם (מכה, מסג'ד אל-חראם, ומדינה), במיוחד לא למסגד אל-אקצא שבירושלים.

מקומו באסלאם וקבלה בחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חכמי הדת המוסלמים, הן הסונים והן השיעים, חלוקים בדעותיהם בנוגע לאבן תיימיה. חלקם מחשיבים אותו כאדם שסטה מדרך הישר מפני שהוא טען שלאללה יש תכונות פיזיות כמו ידיים, רגליים, פנים, עיניים, ושהוא אף יושב על כיסא ממש כמו בן אדם[9].

קבוצה אחרת של מלומדים טוענים שאבן תיימיה למעשה כפר באסלאם ושלא ניתן להחשיב אותו כמוסלמי מפני שהוא טען שאסור למוסלמים לבקש עבורם רחמים מאללה. קבוצה שלישית של אנשי דת מוסלמים, הכריזו על אבן תיימיה כעל צבוע, מפני שהוא כתב על עלי אבן אבי טאלב שהוא "לא יוצלח אשר ניסה לזכות בשלטון לשם השלטון ולא לשם הדת". בנוסף לטענותיו על אללה, על המוסלמים בכלל, ועל עלי אבן אבי טאלב, טען אבן תיימיה גם שעותמ'אן בן עפאן היה אדם שרצה את השלטון אך ורק למען הנאות חומריים וכלכליים, ושהוא באופן כללי אהב כסף[10].

מלבד כמה קבוצות של סלפים קיצוניים, כגון המדינה האסלאמית ('דאעש') ואל-קאעידה, רוב חכמי הדת באסלאם ראו את אבן תיימיה באור שלילי מאוד[11].

אבן תיימיה אשר היה תומך נלהב של הסלפיזם נכלא עקב פתווה שנכתבה על ידי שופטים סונים בשנת 726 לספירה המוסלמית אשר האשימה את אבן תיימיה בעמדות סוטות ולא אורתודוקסיות. ארבעת השופטים שחתמו על הפתווה היו מארבעת המד'הבים הסונים המרכזיים[12]

אבן חג'ר, המלומד המוסלמי הנודע, אמר על אבן תיימיה "הוא אדם שאללה נטש, אדם תועה וסוטה, עיוור וחרש מבחינה רוחנית. שאללה יביא אותו לצדק, ויגן עלינו מהרעיונות והמעשים שלו"[13].

ציטוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מה יכולים אויבי לעשות לי? גן העדן שלי הוא בליבי; לכל מקום שאלך יבוא עימי, בלתי נפרד ממני. עבורי, הכלא הוא מקום של נופש (דתי); הוצאה להורג היא ההזדמנות למות קדושים וגלות היא רק בבחינת טיול"
  • "חטאים הם כמו שלשלאות ומנעולים המונעים מהכלוא שלהם מלטייל בגן האמונה השלמה ולהנות מפירות המעשים הטובים שלו"
  • "הכלוא האמיתי הוא האחד שליבו מוסתר מאללה, והאסיר הוא זה שנתן לתאוותו לשלוט בו"
  • "הוא המעליב את הנביא (מוחמד), מוסלמי או לא, אחת דינו להיהרג. זהו קולם ודעתם של כל אנשי המדע, שכולם אמרו שהוא המעליב את הנביא, צריך להירצח[14]״
  • "בירושלים אין אף מקום אחד קדוש, והדבר נכון גם לגבי חברון".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Payne, Robert, 1911-1983., The history of Islam, New York: Barnes & Noble Books, 1995, ©1959
  2. ^ SCHALL, JAMES V., ON ISLAM: a chronological record 2006-2016., [S.l.]: IGNATIUS, 2018
  3. ^ Hodgson, Marshall G. S., The venture of Islam: conscience and history in a world civilization, Chicago: University of Chicago Press, 1974
  4. ^ AL-TAFSEER AL-KABIR, MAKTABA ULOOM AL-ISLAMIYA
  5. ^ Nadwī, Muḥammad Akram., Al-Muḥaddithāt: the women scholars in Islam, Oxford: Interface Publications, 2007
  6. ^ Lister, Charles R., The Syrian jihad: Al-Qaeda, the Islamic State and the evolution of an insurgency, New York: Oxford University Press, 2016, ISBN 978-0-19-046247-5
  7. ^ האנציקלופדיה לאסלאם ולעולם המודרני, 2004, עמ' 339
  8. ^ Lynch, Marc, The new Arab wars: uprisings and anarchy in the Middle East, New York: PublicAffairs, 2016, ISBN 978-1-61039-609-7
  9. ^ Hamid, Shadi, Islamic exceptionalism: how the struggle over Islam is reshaping the world, New York, NY: St. Martin's Press, First edition, 2016, ISBN 978-1-250-06101-0
  10. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Maher, Shiraz,, Salafi-jihadism: the history of an idea, Oxford: {{{מו"ל}}}
  11. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Gerges, Fawaz A., ISIS: a history, Princeton: {{{מו"ל}}}
  12. ^ Hazleton, Lesley, After the prophet: the epic story of the Shia-Sunni split in Islam, New York: Doubleday, 1st ed, 2009
  13. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-ספר

    פרמטרי חובה [ מו"ל ] חסרים
    Ḥadīth nomenclature primers: Ibn Ḥajar's Chosen thoughts: Ibn Mulaqqin's The memorandum, [Place of publication not identified]: {{{מו"ל}}}
  14. ^ Lapidus, Ira M. (Ira Marvin), A history of Islamic societies, Cambridge: Cambridge University Press, 2nd ed, 2002

Fatwa of Mardin by Ibn Yaymiyya