אל-ע'זאלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אבו חאמד מוחמד בן מוחמד אל-ע'זאליערבית: أبو حامد محمد بن محمد الغزالي;‏ 1111-1058), המוזכר בטקסטים עבריים של ימי הביניים בשם "אלגזאלי", היה פילוסוף ומתקן דת מוסלמי, מחשובי התאולוגים המוסלמים. נולד בעיר טוס שבחבל ח'וראסאן במזרח פרס, בקרבת העיר משהד. במשך השנים הפך אל-ע'זאלי לפוסק הלכתי חשוב מטעם האורתודוקסיה הסונית. נודע בהשפעתו על התאולוגיה המוסלמית ועל הגישור בין התפיסות והתנועות המיסטיות באסלאם לאלו ההלכתיות.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבו מוחמד אל ע'זאלי חי ופעל בתקופה סוערת בדברי ימי העולם האסלאמי. הימים היו ימי שלטון בית עבאס ששלט ברוב שטחה של האימפריה האסלאמית. עם זאת, הופיעו כבר סימני דעיכה והתפוררות של עצמתה של הח'ליפות העבאסית העצומה. בקצוות האימפריה החלו להופיע שלטונות עצמאיים שפרקו מעליהם למעשה, ואף להלכה, את עוּלם של ח'ליפי בית עבאס. כח השלטון עבר לידי גורמים זרים.[1] במקביל, החל במאה העשירית לצבור כח ועצמה הפלג האסמעילי שפרש מהשיעה השנים עשרית. תנועה זו, שהתפלגה מהשיעה המרכזית כנראה במאה התשיעית האמינה באסמעיל אבן ג'עפר כאימאם הלגיטימי בניגוד לדעתם של השיעים מהזרם המרכזי. הם פיתחו תפיסה תאולוגית מסטית הרואה באמאם שלהם את התגלמות האל עלי אדמות. הח'ליפים הפטימיים, שהשתייכו לאסמעיליה, הצליחו לתפוס את השלטון באזורים נרחבים בצפון אפריקה ומצרים עד נפילתם בידי צלאח א-דין בשנת 1171.[2] השלטון הפאטימי הוא אחת הסיבות לכך שהמאה העשירית מכונה גם "המאה השיעית".[3] סכסוך נוסף בדבר זהותו של האמאם הביא לפילוגה של התנועת ה"חשישיון" מתוך האסמעיליה. החשישיון, שהיו כת שהשתמשה באלימות רבה כדי לקדם את מטרותיהם מיקמו את מרכז פעילותם במבצר אַלַמוּת שבצפון פרס.[4] החלשות השלטון המרכזי באימפריה העבאסית הביאה את הסלג'וקים מאזור טורקמניסטן של היום לפלוש אל האימפריה. במאה האחת עשרה תפסו הסלג'וקים את השלטון על האימפריה העבאסית. הסולטנים הסלג'וקים הביאו לפריחה מחודשת של התרבות המוסלמית הסונית, בייחוד תחת שלטונו של הסולטן מֵלִכּשאה (1092-1072) והווזיר נט'אם אלמֻלכּ.[5] לתנאים גאופוליטיים אלו הייתה השפעה גדולה על מהלך חייו של אלע'זאלי. עידודם של הסלג'וקים את פריחת מדעי הדת העמיד בפניו את האמצעים להתפתח בלימודיו ועבודתו הדתית. מנגד, המחלוקת הגדולה עם התפיסה השיעית של החשישיון והאלימות בה פעלו השפיעו על התפתחות תפיסותיו של אלע'זאלי ועל מאורעות משמעותיים בימי חייו, כמו רצח פטרונו נט'אם אלמלכ.[6]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל ע'זאלי נולד בשנת 1058 (450 להיג'רה) בעיר טוּס הנמצאת בצפון פרס, כיום משהד אשר באיראן, או באחד בכפרים שסביבה. יש הטוענים שאת שמו קיבל משמו של אותו כפר, ע'זאלה. הביוגרפים הערביים הקדומים טוענים ששם זה הגיע דווקא ממשלח ידו של אביו שהיה טווה בפלך (ישנו הבדל בהגיית האות ז' שבשם ע"פ כל גרסה).[7] הבית בו גדל היה בית של יראי שמיים פשוטים. אביו הוריש את כספו לפני מותו למורה צופי מאותה העיר ע"מ שילמד את מוחמד הצעיר ואת אחיו הקטן אחמד, שהפך גם הוא לחכם דת חשוב בבגרותו. בצעירותו למד בעיר בה גדל, ולאחר מכן עבר לגֻ'רג'אן הסמוכה. ביוגרפים אחדים מציינים מעשה שקרה לו באותן השנים שהשפיע עליו באופן משמעותי: באחד הפעמים כאשר חזר מגֻ'רג'אן לטוס התנפלו שודדים על השיירה בה נסע ושדדו את כל חפציהם. אל ע'זאלי הצעיר הפציר בראש השודדים שיחזיר לו את כתבי היד בהם כתב את תורתו אשר למד. השודד סירב ולגלג עליו שכעת שהכתבים בידו שלו, שוב אין זו תורתו של אל ע'זאלי. בעקבות מעשה זה החליט המלומד הצעיר לקנות את כל תורתו בעל פה וישב שלוש שנים בטוס עירו כדי לשנן את כל תורתו ולא להיות תלוי ברשימותיו.[8]

לאחר מכן עבר אל ע'זאלי לעיר נישאפור שבצפון פרס כדי ללמוד מפי התאולוג הנודע אלג'ויני, לאחר שזה האחרון הגיע לאותה עיר אחרי שנים רבות שפעל בערים מכה ומדינה. מפיו למד עד יום מותו של המורה הגדול. תורתו של אלג'ויני השפיעה עמוקות על אלע'זאלי וספריו הראשונים היו בעצם מעין סיכום של תורת רבו. שיטתו של אלג'ויני ובעקבותיו של אלע'זאלי הייתה שייכת לאסכולה השאפעית בהיבטיה ההלכתיים ונטתה לתפיסה האשערית בממדים התאולוגיים שלה. תחת השגחתו של מורו, החל להתפרסם אלע'זאלי הצעיר כעילוי מופלג בהלכה ובהשקפה.[9]

עם מותו של רבו נקרא אלע'זאלי למדרסה (בית המדרש) אלנט'אמיה שבבגדד שעמדה תחת חסותו של הווזיר הסלג'וקי הגדול נט'אם אלמֻלכּ. כאמור אלמלכ זה היה אחראי לפריחה הרוחנית הגדולה של האסלאם הסוני באימפריה הסלג'וקית. הוא הקים מדרסות רבות, שנקראו על שמו אלנט'אמיות, ושקד לטפח את חיי התרבות והרוח ברחבי הממלכה, במידה רבה גם כתנועת נגד להתעצמות השיעית שסביב.[10] באלנט'אמיה המשיכה קרנו של אלע'זאלי לעלות. אלמלכ לקח את העילוי הצעיר תחת חסותו והפך לפטרונו האישי. הוא הציב אותו כמורה, ויש אומרים כראש המדרסה הגדולה שבבגדד בה למד. מכל קצות האימפריה המוסלמית החלו להתאסף תלמידים לקבל תורה מפיו של החכם הגדול אלע'זאלי ושאלות רבות בנושאים רבים ושונים, בהלכה ובאגדה, הופנו אליו.[11] למרות הצלחתו הכבירה, ארבע השנים שהיה בבגדד לא היו מאוד טובות לאלע'זאלי. פטרונו נט'אם אלמלכ נרצח בידי החשישון זמן קצר לאחר בואו לבגדד. הוא עצמו היה נתון לחששות גדולים מפני זעמם של החשישון מפני שהיה ידוע כמתנגד חריף לתפיסתם האלימה ולהערצתם את האימאם שבו הם מאמינים. בנוסף, הלכה וגברה בו אי הנוחות ותחושת הריחוק מהחשיבות המוגזמת בעיניו שנתנו חבריו חכמי הדת הסונים לעולם פרטי המעשיים ללא תשומת לב לענייני האמונה ועבודת הלב. גם תופעות של רדיפת שררה וכבוד בקרב אנשי הדת שסביבו היו לו לזרא.[12]

בשנת 1095, לאחר חודשים של מחשבה ולבטים שלדבריו הפילוהו למשכב, החליט לעזוב את מעמדו הרם ואת תפיסותיו הישנות ולצאת למסע של חיפוש אחר האמת הדתית והאמונית. הוא החל לחקור וללמוד את הזרמים והשיטות השונות שהיו קיימות באסלאם של ימיו. דרכו עברה במסגדים שבדמשק ובירושלים, במערת המכפלה ואולי אף במצרים, ולאחר מכן עלה לכעבה שבמכה במסגרת החג'. מסעו המשיך משם לאזורים שאינם ברורים כל צרכם, כנראה חזר לזמן מה גם לבגדד ולטוס עיר הולדתו.[13] את מקומו ההשקפתי מצא לבסוף בקרב השיטה הצופית, בה מצא את עבודת הלב והחויה הדתית שהיו חסרות לו בתפיסה ההלכתית-גרידא ממנה הגיע. במהלך השנים הללו פיתח אלע'זאלי את תורתו המתאפיינת בשילוב של עולמו ההלכתי הקודם וזה החוייתי-מיסטי שאימץ מההשקפה הצופית, והעלה אותה על הכתב. בשנת 1106 חזר אל נישאפור בה למד בצעירותו לבקשתו של בנו של נט'אם אלמלכ, שנרצח גם הוא כעבור זמן קצר. שם שהה כשנה. חזרתו לחברת בני האדם ולמסגרות הפורמליות היו קשות מבחינתו, אך הוא ראה בכך גזירה ויעוד, להדריך את בני האדם בדרך הנכונה בעיניי האל. לאחר אותה שנה חזר לטוס עיר הולדתו ושם לימד גם ענייני הלכה בבית המדרש וגם במנזר הסופי המקומיים. בשנת 1111 מת אבו חאמד מוחמד אלע'זאלי בעיר טוס ונקבר בטבאראן השכנה.[14]

תורתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד אבו חאמד אלע'זאלי היה כאמור חכם הלכתי חשוב ביותר שכבר בגיל צעיר השיב על שאלות והעמיד תלמידים, עיקר עיסוקו – ופרסומו – היה בתחומי הרוח ועבודת הלב. ניתן לחלק את השקפתו לכמה נושאים: היחס לפילוסופיה, היחס להתפלפלות ההלכתית, שאלת ה"תכּפיר", כלומר את מי ניתן להגדיר ככופר, והפולמוס עם החשישיון על קדושת האימאם. אלע'זאלי שבעצמו עסק רבות בפילוסופיה, שינה טעמו והחל לכתוב על חסרונותיה ומגבלותיה. בספרו "מפלת הפילוסופים" הוא יוצא במלחמה נגד דרכי החשיבה של הפילוסופיה הדתית ובפרט נגד אסכולת ה"מותכאלימון" שהציבה את עיקר עיסוקו של האדם הדתי בחקירה שכלית פילוסופית. לטענתו של אלע'זאלי חקירה זו לא רק שמביאה את האדם פעמים רבות למבוי סתום, אלא היא בעיקר מעקרת מלב המאמין את יחסו האישי הרגשי אל האל. הוא אימץ בחום את הגישה הצופית הרואה את העבודה הדתית כניסיון להגיע לחוויה אישית בלתי אמצעית של האל. בפרט התנגד אלע'זאלי לטענת המותכאלימון שאפילו פשוטי העם חייבים לאמץ תפיסות פילוסופיות מסוימות. אלה רק פוגעות בהם לשיטתו ומרחיקות אותם מדרך האמת.[15] הנושא הנוסף, שאולי הוא החשוב והמרכזי בפעילותו של אלע'זאלי אחרי גלותו ואימוצו את השיטה הצופית, הוא היחס בין עבודת הלב לדקדוק ולפלפול ההלכתי. העולם הדתי שפעל סביב אלע'זאלי היה עמוס בחכמי הלכה שעסקו בפלפול וחקירת פרטי ההלכות. במדרסות הסוניות ראו בלימוד ההלכתי הפלפולי, ה"פִיק", את עיקר עבודתו של חכם הדת. ה"פיקה", הלמדן, נחשב לאיש הדת הבכיר ביותר. אלע'זאלי עצמו עמד במעמד שכזה לפני גלותו, אך חש את חוסר האיזון שבו. בתחום היחס בין עולם ההלכה לעולם החוויה והרז פיתח אלע'זאלי משנה ענפה ומפוארת המשלבת יחד את שני העולמות הללו. מחד הוא מציב את הקשר הפנימי של המאמין אל האל ועבודתו כתחום המרכזי והחשוב ביותר של עולם הדת. מאידך הוא רואה במסגרת ההלכתית על כל פרטיה את הדרך ההכרחית כדי להגיע לאותה חוייה עמוקה. לדידו שני הקצוות מוכרחים לדור בכפיפה אחת, על כל המורכבות והעדינות שבשילוב זה.[16] את עבודתו הגדולה זו הציג באופן המלא ביותר בחיבור "החייאת מדעי הדת", שהפך לנכס צאן ברזל בחשיבה המוסלמית הסונית עד היום.[17] במאבקו מול השיעה שסביבו התמקד אלע'זאלי בשני תחומים. הראשון הוא שאלת ה"תכפיר". ברחבי האסלאם רווח הפולמוס מתי וכיצד ניתן להכריז על אדם ככופר, ובכך בעצם להרחיק אותו מחברת המאמינים ואף להתיר את דמו. תנועות קיצוניות כמו ה"חשישיון" נקטו גישה מחמירה ביותר לגבי הגדרת הכופרים, והכריזו מלחמה על כל מי שלא היה שייך לחברתם. עלע'זאלי נקט בשיטה הפוכה הנזהרת מאוד מלהכריז על אדם, גם אם הוא חוטא, כאינו מוסלמי וכאחד שדמו הותר.[18] התחום השני בו חלק נחרצות על החשישיון והשיעה ככלל הוא הערצת העיוורת את האימאם שלהם. מאבקו זה החל עוד ביושבו בנישאפור ובבגדד. הנושא זה היה אלע'זאלי נאמן לתפיסה הסונית המסורתית הרואה במוחמד את אחרון הנביאים וכל הבאים אחריו אינם אלא באי-כוחו. התפיסה הרואה באימאמים השיעים דמויות הנעלות ממוחמד או אפילו התגלמות אלוהית הייתה פסולה בעיניו.[19]

קשה להפריז בהשפעתו של אלע'זאלי על העולם הסוני, ואף מחוצה לו, כמו על הוגים יהודיים הסמוכים לתקופתו.[20] אמנם בתחילת הדרך היו שחלקו על שיטתו[21], אך בהמשך איחוד הקצוות שיצר והחיבור העדין בין עולם הרוח, החוויה הרגשית והמעשה ההלכתי הפכו לעמדה הרשמית של האסלאם הסוני האורתודוקסי.[22] הוא הכניס החזרה לאסלאם את החום והחיות שהלכו ונעלמו תחת מעטה הפלפול והשררה ומנגד קירב את העולם הצופי חזרה לחיק האותודוכסיה המוסלמית.[23] ניתן לסכם את חשיבותו של אבו חאמד אלע'זאלי בדבריה של חווה לצרוס-יפה: "אלע'זאלי, בדרשו חוויה דתית מכל מאמין, הזרים דם חדש באסלאם האורתודוקסי. הוא נטע תקווה בלב כל מוסלם, כי אם יכון כראוי לחסד האל, עשוי הוא לזכות בהתגלות של טפח מנפלאות עולמות לעיונים, ותבע ממנו להיאבק על אמונתו ולטהר את לבבו ולא להסתפק בקיום מצוות חיצוני, מצוות אנשים מלומדה. אך במפעלו גם מנע את תנועת ה"תַצַוף" מלהתפס להזנחת מסורת האסלאם ולזלזל בו, במצוותיו ובעיקרי אמונתו".[24]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Hava Lazarus-Yafeh, Studies in al-Ghazzali , Leiden, The Netherlands : E. J. Brill, 1981.‬

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אל-ע'זאלי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ברנרד לואיס. הערבים בהיסטוריה. תל אביב: דביר 1995. מאנגלית: יהושע פרנקל. עמ' 105
  2. ^ לואיס, עמ' 113, 119
  3. ^ מירי שפר, פלגים באסלאם. מתוך האתר "הספרייה הווירטואלית של מטח", 2006 http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=19875
  4. ^ לואיס, עמ' 154-155
  5. ^ לואיס, עמ' 154
  6. ^ חוה לצרוס יפה. הקדמת הספר הפודה מן הטעיה והטעות והמוביל את בעל העוז והמלכות לאבו חאמד מוחמד אלגזאלי. תל אביב: דביר 1965. עמ' 9
  7. ^ לצרוס יפה, עמ' 11
  8. ^ לצרוס יפה, עמ' 12
  9. ^ שם, שם
  10. ^ לצרוס יפה, עמ' 9
  11. ^ לצרוס יפה, עמ' 12
  12. ^ לצרוס יפה, עמ' 13
  13. ^ אל ע'זאלי מתאר את נדודיו במכתב, שחלקו הובא ותורגם ב: שרה סבירי, הסופים: אנתולוגיה. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב. 2008. עמ' 94
  14. ^ לצרוס יפה, עמ' 14
  15. ^ יצחק יהודה גולדציהר. הרצאות על האסלאם. ירושלים: ביאליק 2002 (1951). עמ' 130
  16. ^ גולדציהר, עמ' 132. לצרוס יפה, עמ' 15
  17. ^ גולדציהר, עמ' 131
  18. ^ שם, שם
  19. ^ לצרוס יפה, עמ' 10
  20. ^ לצרוס יפה, עמ' 14
  21. ^ לצרוס יפה, עמ' 14. גולדציהר, עמ' 132-133
  22. ^ גולדציהר, עמ' 131
  23. ^ סבירי, עמ' 42
  24. ^ לצרוס יפה עמ' 15-16


IconeIslam.png ערך זה הוא קצרמר בנושא אסלאם. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.