לדלג לתוכן

אברהם אנקווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרב אברהם אנקאווא
לידה 1807
תקס"ז
סלא, מרוקו
פטירה 1891 (בגיל 84 בערך)
תרנ"א
מסכרה (אל-מעסכר), אלג'יריה
תקופת הפעילות ?–1891 עריכת הנתון בוויקינתונים
חיבוריו "זבח שלמים", "טהרת הכסף", "זכור לאברהם", "כרם חמר", "מלל לאברהם" ועוד

רבי אברהם אנקאווא (ה'תקס"ז, 1807ה'תרנ"א 1891) היה דרשן, ופוסק הלכה בולט, רבה של אלמעסכר שבאלג'יריה במאה ה-19. מחבר ספרים ומוציא לאור.

נולד בשנת 1807 בעיר סלא שבמרוקו למרדכי אנקווה, שכיהן לתקופה כנשיא הקהילה היהודית בעיר. אחד מאבותיו הוא רבי אפרים אנקאווא (1442-1354), שנס מספרד בעקבות גזירות קנ"א והתיישב בצפון אפריקה. אחד מקרובי משפחתו הוא ר' רפאל אנקאווא, שלימים כיהן בתור הרב הראשי של מרוקו.

הרב אנקאווא למד בישיבה של הרב רפאל ביבאס בסלא וכיהן לתקופה כדיין בעיר, אז זכה למוניטין כפוסק. כמו כן היווה כתובת להתייעצות בענייני הלכה עבור רבנים שונים, כדוגמת רבי סמחון חלוואה.[1]

בסביבות שנת 1838 נסע לליבורנו שבדרום איטליה, כדי להביא לדפוס כמה מספריו הראשונים, בהם "זכור לאברהם" (ליבורנו, 1839) על דיני טרפות. ייתכן שכחלק ממסע זה ביקר בארץ ישראל, שם יצא לאור ספרו "חקת הפסח" (ירושלים, ה'תר"ג) על ההגדה של פסח, אך כנראה לא שהה שם זמן רב. בכתביו הביע פעמים רבות שאיפה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. לאחר חזרתו לצפון אפריקה נסע בין ערים שונות במרוקו ובמערב אלג'יריה, ואסף ספרים וכתבי יד, ששימשו לו כמקורות נוספים לעבודותיו ההלכתיות.

בשנת 1850 שכנע הרב אנקאווא נערה יהודייה שהתאסלמה לחזור לדתה. בעיני השלטון היה זה פשע חמור להחזיר אדם שהתאסלם לדתו הקודמת, ועקב כך חייו של הרב אנקאווא היו בסכנה והוא נמלט ממרוקו לאלג'יריה. תחילה הגיע לתלמסאן, שם לימד תורה למספר תלמידי חכמים שלימים היו רבנים בולטים בעיר, בהם הרב חיים בלייח, הרב נתן אסייג, הרב מסעוד בן יצו והרב מסעוד בן סוסאן. כעבור שלוש שנים עבר למסכרה (אל-מעסכר) שבצפון-מרכז אלג'יריה, ומונה לרב הראשי של העיר, תפקיד שמילא עד פטירתו.

בשנת 1858 הודפס בליבורנו ספרו "זבחים שלמים", פרשנות על דברי הרמב"ם על הלכות שחיטה ובדיקה. בעקבות הספר התעורר פולמוס בינו לבין הרב משה סבעון מאוראן שחלק עליו במספר סוגיות. הדברים התגלגלו לידי ביזוי אישי ברב אנקווה ובספרו, כאשר כמה מיהודי העיר ממקורבי הרב סבעון קרעו ושרפו את הספר. בעקבות הדברים פרסם הרב אנקווה את הקונטרס "טהרת הכסף" (ליבורנו, 1860), שזכה להסכמות של רבנים מאלג'יריה, מרוקו, תוניסיה, ארץ ישראל וצרפת, בו הביא את ההשגות של הרב משה סבעון ואת תשובותיו להם. בהסכמותיהם ביקרו הרבנים את הרב סבעון ופעולותיו ודרשו ממנו ומהפוגעים ברב אנקווה לבקש את מחילתו. כך למשל לא קיבלו את טענתו שאין לו איבה אישית כלפי הרב אנקווה וכי כוונתו הייתה לשם שמיים.[2]

בשנת 1869 הוציא לאור את הספר "כרם חמר" (ליבורנו, ב' כרכים), בכרכו הראשון קובץ של 169 מהתקנות שתיקנו חכמי המערב במאה ה-18 וה-19 ובכרך השני תקנות המגורשים, קובץ של התקנות שתיקנו רבני קסטיליה ופאס בין המאה ה-15 ל-18, וכן קיצור התקנות מאת ר' רפאל ברדוגו ואת פירושו של בנו ר' מימון להם. דרשותיו של הרב אנקאווא נאספו לספר "מלל לאברהם" (ליבורנו, 1875). כמה מספריו האחרים הם "חמר חדת ועתיק" (ליוורנו, תר"ט), "אוצרות החיים" (ליבורנו, תר"ד), "למודי ה'" (ליבורנו, תר"ח) - חלקו שני של סידורו "תפלת כל פה", הכולל לקט של הלכות ומוסר, בתוספת כמה מספריו הקטנים של החיד"א וספרים נוספים. הגדות של פסח - "חקת הפסח" (ליבורנו, ת"ר והלאה), "שכיות חמדה" (ליבורנו, תרי"ב והלאה). בנוסף הרב אנקאווא חיבר מספר סידורים לימי חול, שבת ומועדים שונים, אשר נפוצו מאוד בקרב קהילות ספרדיות סביב אגן הים התיכון ומערב אירופה, וחלקם בשימוש עד היום.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אברהם אנקווה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ראו: כרם חמר חלק ב, סימנים לא-לב.
  2. ^ ראו בדברי חכמי ארץ ישראל: "ומה שהתנצל המשיג בהקדמתו ואמר שאין לו על המחבר שום טינא רק לשם שמים נתכוין, וכיוצא מאלו הפטפוטי דברים - השמים, לא נקבל התנצלות כוזב כזה, ומפעולותיו נודעו כוחותיו כי הכל היה דרך קנטור ושנאה".