אברהם צבי קמאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אברהם צבי קמאי
Abraham Zvi Kamay.jpg
לידה 1860
ה'תר"ך
שקוד, ליטא עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצח 9 בנובמבר 1941 (בגיל 81 בערך)
י"ט בחשוון תש"ב
מיר, בלארוס עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה מיר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרב אברהם צבי (הירש) קמאי (בכתיב יידיש: קאֹמאי; ה'תר"ך, 1860 - י"ט בחשון תש"ב, 9 בנובמבר 1941) היה רב העיירה מיר וראש ישיבת מיר. נספה בשואה יחד עם בני קהילתו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בשקוד שבליטא, להרב אליהו ברוך קמאי לימים ראש ישיבת מיר ורבה של מיר. ולרבקה יענטא בתו של הרב חיים זאב יפה רבה של שקוד.

בהיותו מטבעו חלש מבחינה גופנית הוא לא גלה למקום תורה, ואת שנות נעוריו עשה במחיצת אביו הגדול, וממנו למד את תורתו ודרכו בעבודת הבורא. מסופר עליו כי בתקופה זו בבית אביו היה שוקד על לימודו לילות כימים עד שכבר בגילו הכירו בו רבים כי עדיו לגדולות.

הוא נישא לשרה מיכלא בתו של הרב מינץ מהעיר קיידאן ושם סמוך על שולחן חמיו הוא ישב ולמד כשהוא מכונס בד' אמותיו ולא אבה לשמוע על משרה רבנית כלשהי, כשנפטר חותנו והיה עליו לפרנס את ביתו, הוא פתח בית מרקחת אשר אותו ניהלה זוגתו והוא היה מגיע לפעמים כדי להכין תרופות, שכן היה רוקח ומבין גדול בתחום.

בשנת תרע"א (1911) כשנפטר רבה של קיידאן, מיד פנו אליו ראשי העדה בבקשה שימלא את מקום רבם. אך הוא עמד בסירובו לכהן במשרה רבנית אלא אם כן יובטח לו כי משכורתו תהיה גם להבא מעסקו. רק ארבע שנים ישב הרב קמאי בנחת עד שבשנת תרע"ה (1915) גורשו כל יהודי קיידאן בעקבות עלילה של השלטון הרוסי, וכך נדד גם הרב קמאי לאוקראינה, שם ישב עם משפחתו כשלש שנים, עד שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה. ובסיום המלחמה עזב לפתע את אוקראינה לכיוון מערבה לעיר מינסק, ושם במקרה הוא מצא את אביו שרוע על מיטת חוליו אשר ממנה לא קם וכך עלה בידו להשתתף בהלויית אביו. מסופר על מפגש זה כי אביו נהג ללמוד מדי יום פרק אחד בפרשת השבוע, אך משום החל קורא אביו את פרשת אחרי מות, וכשהעיר הבן לאביו ענה אביו כי הוא מודע לכך והמשיך לקרוא.

ומיד לאחר פטירת אביו הוא חזר לעיר מיר, כשהוא אוחז ברבנות העיירה כבקשת פרנסי העיר. בתקופה זו הוא היה מחזק ומסייע לבני העיר ומנחמם מתלאות המלחמה. ובשנת תרפ"א (1921) חזרה ישיבת מיר לעיר והוא ללא שהות החל שוב להפריחה מחדש עד שחזרה להיות הישיבה המובילה בפולין.

דרך לימודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשיעוריו המיוחדים נהרו מאות מטובי הבחורים, מוחו העילוי היה הוגה שיעורים ומהלכים בהיקף נרחב ועמוק עד שלעיתים היו תלמידיו מתקשים לעקוב אחר סדר הדברים, וחידושיו היו לשם דבר כמלאכת מחשבת וכך כבש את לבות השומעים, וכך זכה להעמיד מאות רבות של תלמידים שבנו את עתידם התורני במחיצתו.

הוא היה גם פוסק גדול, ופסקיו היו נר לרגליהם הן של בני העיר והן של בני דורו, את מעלת פסיקותיו ורעיונותיו ניתן ללמוד מכך שכשנפטר החפץ חיים היה הרב חיים עוזר גרודזנסקי מתייעץ עמו בענייני הזמן, ואף מקבל את פסיקותיו.

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

במלחמת העולם השנייה לאחר שפלשו הנאצים לעיירה מיר, ומיד החלו ב"טיהורים" המוניים וטבחו בכל בני העיר, וכך היה גם עם רבה של העיר שהובל ב-י"ט בחשון תש"ב יחד עם עוד 1,200 מאנשי העיר ומשפחתו ליער השוכן מחוץ לעיירה ובו ירו הנאצים למוות בכל התושבים כשרב העיר מחזק ומעודד את כולם בשעתם האחרונה והוא קורא עמהם את "שמע ישראל" ומבהיר להם את שאמרו חז"ל "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים" ומיד החלו הנאצים בטבח שלא השאיר אחד לפליטה, והם טמונים כולם יחד בקבר אחים גדול בתוככי היער.

בנותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרים אשת הרב שמעון לוין - שניהם נרצחו בשואה
  • טויבא אשת הרב חיים יצחק יהודה קפלן
  • חנה דינה אשת הרב דב סוקולובסקי

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב תורתו נשרפה על ידי הנאצים בפלישה אל העיר, ורק מעט מזעיר מחידושיו נדפס בסוף ספר "דברי אליעזר" של גיסו הרב אליעזר יהודה פינקל.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]