ירוחם ליבוביץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רבי ירוחם ליבוביץ

רבי ירוחם הלוי ליבוביץ (מכונה רֶבּ ירוחם ממיר), (תרל"ה-י"ח בסיוון תרצ"ו, 1873-1936) היה המשגיח של ישיבת מיר. בשנות כהונתו עיצב את שיטתה המוסרית של הישיבה. בחלק משנות כהונתו השתתף בנשיאת העול הכלכלי של קיום הישיבה.

תולדותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בעיירה ליובאן הסמוכה לסלוצק, במחוז מינסק, בלארוס. התחנך בישיבת סלבודקה ובישיבת קלם. רבותיו היו הסבא מסלבודקה (הרב נתן צבי פינקל), הרב שמחה זיסל זיו, חתנו הרב צבי הירש ברוידא והרב ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים).

כבן שש עשרה החל ללמוד בישיבת סלבודקה. בגיל עשרים ושתיים, בשנת תרנ"ז, נשלח על ידי הרב פינקל ללמוד אצל הרב שמחה זיסל זיו בישיבת קלם. ממנו הספיק ללמוד רק מעט יותר ממחצית השנה[1]. ועם פטירתו בכה במשך לילה שלם, בעיקר על עצמו שרק כעת התחיל ללמוד ממנו כיצד לחיות כ"אדם". ר' ירוחם העיד על עצמו שהרגיש כל ימיו שהבנתו נבעה ממעמד אותו יום[2].

כהונתו בישיבת מיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת ה'תרע"א[3] היה הרב ירוחם משגיח בישיבת מיר. אחר כך עבר לישיבת סלבודקה ולישיבות אחרות. בשנת ה'תרפ"ג[4] הוא חזר למיר ועמו קבוצת בחורים מובחרת מישיבת פוניבז', שבה כיהן קודם לכן.

בשנות ה-30 הגיעו לישיבת מיר תלמידים רבים מארצות הברית. הם היוו אתגר חינוכי עבור הרב ליבוביץ. במקביל הגיעו גם תלמידים מקהילותיה החרדיות של גרמניה ואף כלפיהם נצרך היה יחס שונה. עבור תלמידים אלו בשנתיים האחרונות לחייו ייסד 'ועד' מיוחד שבו מסר שיעורים בחומש עם פירוש רש"י. בשונה משיחותיו הכלליות לשאר בחורי הישיבה, שעסקו ביסודות חכמת המוסר, שיעורי החומש עסקו בעיקר בהקניית יסודות היהדות והאמונה. לימים שימשו ועדים אלו את הבסיס לסדרת הספרים דעת תורה[5].

פטירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת תרצ"ו לקה בדלקת קרום המוח. הוא נפטר בי"ח בסיוון, כבן שישים ואחת. שיחתו האחרונה נאמרה בכ"ד באייר ועסקה בנושא "בעל הבית דוחק" - על ניצול הזמן[6].

לאחר פטירתו נקרא הרב יחזקאל לוינשטיין, כדי למלא את מקומו כמשגיח[7].

עיקרי משנתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטתו מתאפיינת באינדיבידואליות. על פיה, כל לימוד התורה וקיום המצוות הם רק אופנים לבוא אל האדם עצמו. אף שיש לקבל ולשמוע מרב, את עיקר הצמיחה יכול האדם רק להעלות מעצמו. בכמה מקומות בכתביו הוא קורא לנקודה העצמית של האדם בשמות קבליים למחצה, כגון "שורש הנשמה המגיע לכיסא הכבוד".

לגישה זו ישנן השלכות לתחום העבודה המוסרית. לדוגמה, סבר שאין מקום לקנאה, מכיוון שכל אדם הוא במהותו יחידי[8] ומעלתו של אדם באה לידי ביטוי רק ברגע שבו הוא מעלה את דרגת ה"יחידות" שלו ומגיע למקום בו הוא לבדו. בעקבות המדרש הוא מדמה את יחידות האדם ליחידות האל. דרגה זו היא המאפיין המרכזי של מהותו של 'בן ישיבה' או בן תורה. גם ביחס לתשובה כתב: "היא המדרגה היותר גבוהה ורמה, מפני שהיא מעלת האדם עצמו, היינו ששב אל עצמו, והעצמו הוא המעלה היותר גבוהה ורמה מכל המעלות באדם" (דעת חכמה ומוסר חלק ג' סי' קסא).

לגישה זו ישנן השלכות תאולוגיות. האמונה אינה זקוקה להוכחה, אלא היא חוויה שחש אותה הקרוב לאל. בלשונו: "סוד הכל הוא בקירוב ובריחוק, כי בהיותו קרוב אשר לו אלוהים קרובים אליו בקרב הארץ, השוכן איתו בתוכו, יראהו עין בעין", ו"לא כמו שסוברים וכאשר מוסכם הוא בעולם שמתוך ההבנה על ידי חקירות אמיתיות מזה נובעת האמונה"[9].

הדרך לגלות את עצמיות האדם היא שבירת הרצון ועשיית מעשים בפועל.

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דעת חכמה ומוסר שלשה חלקים שיצאו בין השנים תרצ"ט עד תשל"ב, המלקטים את שיחותיו מכתבי תלמידים, למעט החלק השלישי ששם נמצאים כתביו שלו. (חלקו הראשון נקרא 'חבר מאמרים').
  • דעת תורה - לימוד מוסרי התורה, ששה כרכים.
  • מאמרי המשגיח - אלול תשרי, שני חלקים, שיחות על הימים הנוראים שיצאו לאור לזכר בנו, נכתבו מפי השמועה
  • שביבי דעת - מאמרים על מועדים זמנים וימים נוראים, ונוסף לזה עניינים שונים, [תשע"ד]
  • שפתי דעת - על אבות, בתוך מאורי אורות המוסר על אבות כרך א' [תשס"ט]. בכרך ב' הובאו בפירוש דעת זקנים מאות משמועותיו [תשע"א].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אשתו רבקה, קרובת משפחת הסבא מקלם הרב שמחה זיסל זיו. בשידוכין נקבע שבעלה הרב ירוחם ילמד שמונה שנים בפרישות ולאחר מכן יסייע בפרנסה, בשנים אלו ניהלה מסעדה בעירה אוזבנט שבליטא לכלכלת המשפחה, כששב לביתו תכנן לסייע בידה בניהול אך היא התנגדה לכך[10]. בשנותיו האחרונות של בעלה הסכימה לקבל משכורת מקופת ישיבת מיר במקום לפרנס את המשפחה. כאשר חלה את מחלתו האחרונה ראתה בכך אצבע אלוקים וקיבלה על עצמה לכשיקום ממיטתו לוותר על המשכורת ולשוב לפרנס את המשפחה בכוחות עצמה[11]. היא נפטרה בב' דר"ח אדר ב' תש"ח[12].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ האדם ביקר, עמ' ח
  2. ^ דעת חכמה ומוסר ח"א, בשער הדעת עמ' 6; השמש בגבורתו, עמ' 78
  3. ^ האדם ביקר, עמ' 40
  4. ^ האדם ביקר, עמ' טו
  5. ^ האדם ביקר, עמ' יז-יט; השמש בגבורתו, עמ' 34-35
  6. ^ האדם ביקר, עמ' יט; השמש בגבורתו, עמ' 78
  7. ^ שם, עמ' 79
  8. ^ דעת חכמה ומוסר ח"א סי' צ"ו והלאה
  9. ^ מאמרי המשגיח ח"א סי' קנו, עמ' רעט)
  10. ^ מפי בניהם, הובא בהאדם ביקר, עמ' י-יא
  11. ^ האדם ביקר, עמ' כו
  12. ^ מזכרת נצח בהקדמת הספר דעת חכמה ומוסר, עמ' 22
  13. ^ דעת תורה בראשית חלק א, בפתח השער, עמ' 21
  14. ^ בהקדמה לספר אור ישראל שבמהדורת מאורי אורות המוסר, שבהוצאת בנה ר' ישראל ובהקדמה לספר אור ישראל שבמהדורת מאורי אורות המוסר, שבהוצאת בנה ר' ישראל
  15. ^ כנכתב בשער הספר חכמה ומוסר
  16. ^ דעת תורה דברים חלק ה-א, קונטרס סוף דבר עמ' ס
  17. ^ מכתב בראש הספר שביבי דעת
  18. ^ בירחון כנסת ישראל חוברת ט' כסלו תרצ"ב מובאת ברכת מזל טוב לרגל נישואיהם
  19. ^ ר' מאיר ברינבאום בספרו (באנגלית) לוטננט בירנבאום -Lieutenant Birnbaum: A Soldier's Story