יחזקאל לוינשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרב יחזקאל לוינשטיין
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
ישיבת מיר בעת שהותה בשאנגחאי. הרב לוינשטיין היושב ראשון משמאל בשורה הראשונה

הרב יחזקאל (חצקל) לוינשטיין (תרמ"ה - י"ח באדר ה'תשל"ד ; 18851974) היה מבעלי המוסר הבולטים במאה ה-20, שימש כמשגיח הרוחני של ישיבות מיר, לומז'ה-פתח תקווה וישיבת פוניבז'.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בוורשה בשנת תרמ"ה. בגיל חמש התייתם מאמו, ובגיל בר מצווה התחיל לעבוד לפרנסתו. מסופר[1], כי לאחר עבודה של שבוע שלם, נגנבה כל משכורתו ביום ששי בבית המרחץ הוורשאי, ועובדה זו עוררה אותו להקדיש את חייו ללימוד תורה ומוסר, ולא לבלות את ימיו ברכישת עולם שיכולים ליטלו ממנו. הוא נסע לישיבת ראדין, בראשותו של הרב ישראל מאיר הכהן (ה"חפץ חיים"). כמו כן, היה תלמידם של הרב ירוחם ליבוביץ, הרב נחום זאב זיו (בנו של הסבא מקלם) ושל הרב צבי הירש ברוידא.

שימש כר"מ בישיבה הקטנה שעל ידי ישיבת קלם ואחר כך כמשגיח רוחני בישיבות קלצק ומיר (בין היתר בתקופת שהותה בשאנגחאי). בין השנים 7–1935 שהה בארץ ישראל ושימש כמשגיח בישיבת פתח תקוה, בראשותו של הרב ראובן כץ. לאחר פטירת רבו רבי ירוחם ליבוביץ משגיח ישיבת מיר, שב הרב לוינשטיין לפולין למלא את מקום רבו בתפקיד החינוכי. אחד מתלמידיו בתקופת פתח תקוה מספר: ""ר' חצק'ל ראה תמיד לנגד עיניו רק את העולם הבא... הוא נהנה מעט מאד מן העולם הזה. צם יותר ממה שאכל, וגופו הצנום החזיק מעמד רק הודות לנשמה העדינה שבתוכו. הכרתי אותו מקרוב בלומדי בישיבת פתח תקוה, ויכולני להעיד שבימים הלוהטים של הקיץ, כאשר שלח את תלמידי הישיבה לנוח או להתרחץ בים ואף לטייל במקצת, היה הוא נשאר בישיבה משעות הבוקר ועד מאוחר בערב ועובד על עצמו. הוא היה לנו דוגמה של 'עובד השם' בלילה וביום ללא הפסק... כל רגע יקר היה לו""[2].

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט עם ישיבת מיר לוילנה[3], שהייתה לזמן קצר תחת שלטון הליטאים. משם עבר עם הישיבה לקיידאן, ומשם נסע עם התלמידים מזרחה לקובה[4] ולשנגחאי באמצעות 'ויזות קוראסו' המפורסמות. פעילות הבריחה, כמו גם יוזמות דומות שהעלה ראש הישיבה הרב אליעזר יהודה פינקל לא נעשו על דעתו של הרב לוישטיין, שצידד בקו פאסיבי יותר[5]. בזמן שהייתו בשנגחאי התגלעו חילוקי דעות בינו לבין תלמידיה המבוגרים של הישיבה בענייני הנהגה שונים, ובאותן שנים התבלט כמנהיגה של הישיבה, כשמכתביהם של עסקני וגדולי הדור בשאלות שונות, כשאלת קו התאריך בהלכה, מופנות אליו[6].

לאחר כן עמד בראש תלמידי ישיבת מיר בארצות הברית, ושם הסתופפו בצילו קבוצה גדולה של לומדי מוסר, שחלק מהם עלה אתו יחד לארץ ישראל.

לאחר עלייתו לארץ ישראל בשנת תש"ט המשיך בתפקידו בישיבת מיר בירושלים. משנת תשי"ד שימש כמשגיח של ישיבת פוניבז' בבני ברק.

הרב שך הכירו כבר מתקופת כהונתם ביחד בישיבת קלצק. כאשר עמד הרב לוינשטיין בראשות תלמידי ישיבת מיר בארצות הברית התייעץ עם הרב שך על המשך דרכו, והוא המריצו לעלות ארצה (המכתב נדפס באור יחזקאל - מכתבים). הרב שך אמר לתלמידי הישיבה: "אל תחשבו שלפני מלחמת העולם היו הרבה אנשים כמותו, כבר אז באותו דור דעה, היה המשגיח מן היחידים!"[7]. בהספדו עליו בשעת ההלויה, אמר ש"המשגיח הוא העובד ה' הכי גדול שראיתי מימי".

נפטר בביתו בגבעת ישיבת פוניבז', בי"ח באדר תשל"ד.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישתו המוסרית מפורסמת בעיקר במקום המרכזי המוענק ליראת העונש, ובשל תפיסת האמונה בחוש השוללת עיסוק פילוסופי ומאמצת את האמונה הפשוטה, שהפכה לסממן היכר של החברה החרדית.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיחותיו ואגרותיו לוקטו על ידי חתנו, הרב ראובן יהושע גינזבורג, בסדרת ספרים בשם אור יחזקאל. אחרי פטירתו המשיכו במפעל ההוצאה לאור בניו של הרב ראובן גינזבורג. וכן חמשה כרכים משיחותיו בשם "אור יחזקאל". כמו כן יצאו לאור שלושה כרכים של שיחותיו מתקופת ישיבת מיר בשנחאי בשם ממזרח שמש, שנכתבו על ידי תלמידו רבי משה בנימין ברנשטיין. שיחות מוקלטות שלו נמצאות בישיבת פוניבז', בפורמט של תקליטים, והן מושמעות בה מעת לעת.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חתנו הרב אפרים מרדכי גינזבורג - כיהן בראשות ישיבת מיר בארצות הברית
  • חתנו הרב ראובן יהושע גינזבורג - (אחיו של חתנו הראשון אפרים מרדכי) כיהן אחרי חמיו כמשגיח בישיבת פוניבז'. בנו, הרב אליעזר גינזבורג, היה משגיח בישיבת פוניבז' עד לפטירתו באלול תשע"ז.

מתלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד זריצקי, ענק המוסר, נדפס בשנית בתוך ספרו: זכרונם לברכה: גאוני הדורות ואישי סגולה, עמ' 330–336

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בספר המשגיח
  2. ^ הרב אהרון בן ציון שורין, קשת גיבורים ב, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ו, עמ' 121.
  3. ^ גדולי התורה שנמלטו לווילנה, הצופה, 6 בדצמבר 1939
  4. ^ ‭1400‬ פליטים יהודים ביפאן-במצב שלאחר יאוש, המשקיף, 1 ביולי 1941
  5. ^ אהרן סורסקי, מרביצי תורה ומוסר, כרך ד, תשל"ו (ללא מקום הוצאה), עמ' ריח
  6. ^ סורסקי שם, עמ' רכג.
  7. ^ תלמידו הרב מאיר הייזלר בשנתון קול התורה תשס"ו (2006) עמ' ל"ו