אדולף גוטליב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אדולף גוטליב (Adolph Gottlieb;‏ 14 במרץ 1903 - 4 במרץ 1974) היה צייר אקספרסיוניזם מופשט אמריקאי יהודי.

גוטליב נולד בניו יורק להורים שהיגרו מאוסטרו-הונגריה. ב-1921 נרשם לסדרת הרצאות של רוברט הרלינג ב-Art Student Leage והחל ללמוד עיצוב ואמנות. הרלינג ייעץ לתלמידיו לצייר במהירות ולא להתעכב על הפרטים והתוצאה הייתה חופש במשיכת המכחול שהדגישו את המסה ולא את הקו. גוטליב הפנים את שיטתו של מורהו, בעיקר את אלמנט הציור הישיר על הבד (ללא סקיצות והכנה על הבד) שהפך למאפיין עקרוני אצל גוטליב. בשנת 1923 הפך מורה לאמנות.

בשנות ה-40 של המאה ה-20 הושפע גוטליב מהתנועה הסוריאליסטית (בהשפעת ג'ורג'יו דה קיריקו). לשיטתם, באמצעות השימוש בחפצים מנותקי זהות המנותקים מהקשרם הטבעי ומונחים בחלל ריק ודמיוני היוצר מקום מסתורי המאפשר ניסוי וחקירה עצמית, נעשית חשיפה של דרכו של האדם לעצמו. לדידם, חשיפה זו יוצרת אווירה של חלום, וכהגדרתו של סלבדור דאלי: "פרנויה מבוקרת".

תקופה זו הולידה אצל גוטליב את הפיקטוגרפים, מודול ציורי המתבסס על סמיכויות מוזרות ומבדיל בין דימויים לבין מציאות. באמצעות מודול זה ניסה גוטליב לעורר אצל הצופה תחושה קיומית ו"לספר" על עולם פנימי שעומד בפני עצמו.

גוטליב הושפע מן הסוריאליזם אך נרתע מ"אחיזת העיניים" ומן הדיוק הסוריאליסטי שאפיין את ציוריהם של דאלי ואחרים. הפיקטוגרפים מאופיינים בגריד (רשת) המזכיר קופסאות. בפיקטוגרף מתקבל קונספט חדש ובו כל דימוי הוא סימן משתנה בעל אפשרויות קריאה שונות. השימוש בגריד מושפע מכמה מקורות ביניהם מן הציור הרנסאנסי (פאנלים של מזבחות דוגמת זה שבקפלת סקרובני שבפדובה, איטליה שם ישנו רצף סיפורי הנוצר מציורים ממסוגרים של חיי ישו), אולם בשונה מהכוונה הרנסאנסית ליצור רצף סיפורי, מבקש גוטליב להביע באמצעות הרשת סוג של דילמה, חידה. אין אפשרות לקרוא מיידית את היצירה כי לא ברור מה קטן ומה גדול , מה מקדימה ומה מאחור. במקביל, משמר הגריד את תפקיד הסדר והיציבות שמקנה פריסתו על גבי המשטח. הרשת יוצרת חללים שיכילו תכנים ממיתוסים ותרבויות פרימיטיביות או גילויים מדעיים, או ביומורפיים. גוטליב ניסה ליצור קשר עם המתבונן דרך הסמליות אולם לא היה סימבוליסט.

הפיקטוגרפים היו חובקי כל ולמרות מגוון הנושאים בהם עסקו מקובל לראותן כסדרת עבודות המתכתבות בינן לבין עצמן. הפיקטוגרפים היוו גשר ושילוב בין הסוריאליזם לאקספרסיוניזם המופשט. גוטליב עסוק בקוטביות ובהנגדה (מה שיגיע לנקודת שיא בסדרת "ההתפוצצויות" שלו המתייחסת לפיצול הפנימי) ושואף מצד שני לאיחוד ושלמות. במשך 12 שנות עבודתו ניכר מעבר הדרגתי מן הראיה הפסימית של ניכור בתחילת שנות הארבעים לראיה אופטימית של שאיפה לאחדות בשנות החמישים.