אדריאנו אוליבטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדריאנו אוליבטי (1957)
בניין אוליבטי באיווריאה. תוכנן על ידי ג'ינו פוליני ולואיג'י פיגיני (1958-1955)

אדריאנו אוליבטיאיטלקית: Adriano Olivetti‏; 11 באפריל 1901 - 27 בפברואר 1960) היה תעשיין איטלקי הנחשב כמי שיחד עם אביו, הביא במחצית הראשונה של המאה ה-20 להפיכת חברת אוליבטי מחברה משפחתית קטנה לאחת מחברות התעשייה הבולטות באיטליה. אוליבטי, שנמנה עם החוגים הסוציאליסטים והאנטי-פשיסטים באיטליה, שילב קידום שיטות עבודה וניהול תעשייתי מודרניות שהיו נהוגות בארצות הברית הקפיטליסטית יחד עם עקרונות סוציאליסטים של דאגה לעובדים ושיתופם ברווחי החברה. אוליבטי אף ניסה ליישם במפעל החברה שבאיווריאה ובאזור הסמוך שיטה אוטופית שנקראה "Movimento Comunità" (תנועת הקהילה), דגלה ביחסי גומלין בין החברה התעשייתית ובין הקהילה.[1] ונסמכה בנקודות רבות על הגותם של רוברט אואן ושארל פורייה. התנועה זכתה לתמיכה פוליטית באזור איווריאה אולם ימיה היו קצרים והיא התפוגגה לאחר מותו של אוליבטי ב-1960. תחום נוסף בו נחשב פועלו כבעל חשיבות קידום מחויבות לערכים של אמנות, ארכיטקטורה ועיצוב המוצר בחברה התעשייתית ובקהילה שסביבה.[1]

אדריאנו אוליבטי, 1925

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדריאנו אוליבטי נולד לקאמילו אוליבטי, מהנדס חשמל ויזם יהודי שהקים ב-1906[1] את חברת אוליבטי וללואיזה רבל, בת לכומר וולדנסי. האב האמין כי שבעת ילדיו יזכו לחינוך טוב יותר בבית המשפחה ולא בבית הספר. מחנכתו של הבן הייתה האם שהייתה אשה משכילה ומפוכחת. החינוך בבית היה ליברלי-חילוני וילדי המשפחה לא הוטבלו ולא נימולו.[2] כמי שדגל בעקרונות הסוציאליזם ובשוויון ערך העבודה והלימודים, שלח אוליבטי האב את ילדיו לעבוד בחופשות במפעל בתנאים שווים לאלו בהם עבדו הפועלים. המשמעת והעקרונות שהושלטו במשפחה הביאו למרדנות מסוימת בבחרותו של אוליבטי הבן, דבר שהתבטא, בין היתר, בכך שלמד הנדסת כימיה כלימודים גבוהים בפוליטכניקו די טורינו (Politecnico di Torino) ולא הנדסת מכונות כפי שרצה אביו.

ב-1924, לאחר סיום לימודיו, החל לעבוד בחברה המשפחתית, אך פעילותו הפוליטית הייתה לצנינים בעיני השלטון הפשיסטי של מוסוליני ואביו שחשש לו שלחו להשתלם בארצות הברית ומאוחר יותר לאנגליה וללמוד את יסודות הניהול התעשייתי המודרני. לאחר שובו לאיטליה נישא לפאולה לבית לוי, בתו של ג'וזפה לוי ואחותה הבוגרת של מי שהייתה לסופרת ידועה, נטליה גינצבורג. לזוג נולדו בן ושתי בנות. לאחר מלחמת העולם השנייה הם התגרשו.[3]

שהותו בארצות הברית וביקורו במספר מפעלים גדולים ובמיוחד בחברות פורד[4] ורמינגטון, שכנעו את אוליבטי כי הפריון התעשייתי הוא תלוי המערכת הארגונית במפעל. באישור אביו הוא ארגן את מערכות הייצור בחברת אוליבטי על פי חלק מעקרונות הניהול המדעי והפך את ארגונו הפנימי של המפעל המשפחתי המצליח מארגון של "חנות" לארגון המסודר על פי מחלקות וחטיבות. אוליבטי היה למנכ"ל החברה ב-1932 ולנשיאה ב-1938.[4] בתוך חמש שנים מיישום שינוי המבנה הארגוני הוכפלה התפוקה לפועל ויש הרואים ברה-ארגון אחת הסיבות המרכזיות לכך. ב-1933 השיגה אוליבטי מחצית מנתח שוק מכונות הכתיבה באיטליה. בעקבות עליית הפריון ורווחיה שעלו, העלתה חברת אוליבטי את שכר עובדיה והעניקה להם הטבות ושירותים שונים.

הצלחתו בעסקים לא הפחיתה מהאידיאליזם שלו. במשך שנות ה-30 הוא החל להתעניין בארכיטקטורה כמו גם בתכנון ערים ובתכנון קהילתי. הוא פיקח על תוכנית שיכון שהוקם באיבריאה עבור עובדי אוליבטי ועל תוכנית אזורית של עמק אאוסטה הסמוך. התערבות ושליטה זו בחיי העובדים לא היוותה בעיה בזמן השלטון הפשיסטי ואף הייתה בקו אחד עם עקרון התכנון המרכזי שהיה אחד מעקרונות המשטר. על אף שאוליבטי הביע בפני המקורבים אליו תיעוב כלפי המשטר הפשיסטי, הוא הצטרף למפלגה הפשיסטית האיטלקית והפך לקתולי. למרות זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה הוא היה שותף לתנועת המחתרת האנטי-פשיסטית ואף נכלא,[5] כנראה על רקע מסרים שהעביר לאמריקאים על כך שאל להם לסמוך על באדוליו, יורשו של מוסוליני.[4] לקראת סיום המלחמה הוא נמלט ומצא מקלט בשווייץ, שם התחבר לגולים אינטלקטואלים אחרים והמשיך לפתח את משנתו הפילוסופית-חברתית שהפכה מאוחר יותר ל"תנועת הקהילה".

בשנים שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, התרחבה אימפרית אוליבטי במהירות, אולם, בסוף שנות ה-50, עמדה על סף פשיטת רגל לאחר שרכשה את גרעין השליטה בחברת מכונות הכתיבה האמריקאית הגדולה, Undrewood (אנ'). בשנים אלו החליפו מכונות החישוב החשמליות (אנ') והמחשבים המרכזיים הראשונים (דוגמת האוליבטי אלאה (אנ')) את מכונות הכתיבה כמוצרים בהם התמקדה החברה. אדריאנו אוליבטי חילק באותן שנים את זמנו בין ניהול החברה ובין ניסיונות ליישם ולהפיץ את האידאולוגיה האוטופית שלו של "חיי קהילה". אמונתו הייתה כי אנשים שיכולים לכבד איש את רעהו ואת הסביבה בה הם חיים יכולים בדרך זו להימנע ממלחמה ומעוני. רעיונתיו אלו דמו לאלו של הוגי הדעות בני המאה ה-19: שארל פוריה ורוברט אואן.

במיזמיו האוטופיים ניסה אוליבטי לתרגם את חזונו הלכה למעשה לדרך של ניהול נאור ושל קורפורטיזם. הוא הפחית את שעות העבודה לעובדיו, העלה את שכרם וסיפק להם הטבות ושירותים שונים. ב-1957 היו עובדי אוליבטי בעלי השכר הגבוה ביותר בתעשיית המתכת באיטליה ובמקביל, בעלי הפריון הגבוה ביותר. הקורפורטיזם שלו הצליח גם בכך שעובדיו התאגדו באיגוד נפרד של החברה ולא צייתו לאיגוד הארצי החזק של עובדי המתכת באיטליה.

אוליבטי נפטר באופן פתאומי בפברואר 1960 (בן 58), בעת שנסע ברכבת ממילאנו ללוזאן.

תיאורו ב"לקסיקון משפחתי"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרה האוטוביוגרפי, "לקסיקון משפחתי", תיארה נטליה גינצבורג מספר פעמים את אדריאנו אוליבטי ואת פעולותיו. תיאור כניסתו הראשונה לבית המשפחה, בעת ששירת בצבא האיטלקי עם אחיה הבכור, איננו מחמיא במיוחד:

אדריאנו גידל אז את זקנו, זקן לא עשוי ומקורזל, שצבעו צהוב-חום, היה לו שער ארוך בלונדי-חום, שהסתלסל על עורפו והיה בחור שמן וחיוור. המדים לא היו מונחים יפה על כתפיו השמנות והעגולות; ומעודי לא ראיתי איש לבוש מדים אפורים-ירוקים ונושא אקדח בחגורתו, שנראה מסורבל יותר וצבאי פחות ממנו. ארשת פניו הייתה עגומה מאוד, כי מן-הסתם לא אהב כלל וכלל את עבודת הצבא; היה חיישן ושתקן; וכשדיבר, דיבר לאט ובקול שקט-שקט ואמר דברים מבולבלים ומעורפלים, וכל אותו זמן היו עיניו בוהות בחלל, עיניים קטנות ותכולות, שהיו קרות וחולמניות בעת-ובעונה-אחת.

נטליה גינצבורג, לקסיקון משפחתי, תרגום מאיטלקית: מרים שוסטרמן, הוצאת עם עובד, 1988, עמ' 61

בהמשך מתואר אוליבטי כמי שמסייע לבריחתו של המנהיג הסוציאליסטי, פיליפו טוראטי, מפני המשטרה הפשיסטית וב-1944 לאחר שבעלה של גינצבורג, ליאונה, נכלא (ומת מאוחר יותר בכלאו) הגיע אוליבטי לדירתה כדי להבריח אותה מרומא עם שני ילדיה הפעוטים.

ליאונה נאסר בבית דפוס-חשאי. גרנו בדירה ליד כיכר בולוניה והייתי שם לבדי בבית עם ילדַי; חיכיתי לו והשעות חלפו ... בבוקר בא אלי אדריאנו ואמר לי לצאת משם מיד, כי ליאונה אמנם נאסר וכל רגע יכולה המשטרה להופיע. הוא סייע לי לארוז את המזוודות ולהלביש את הילדים, וברחנו; והוא הוביל אותי לידידים שנאותו לארח אותי בביתם.
תמיד, כל חיי, אזכור את ההקלה העצומה שחשתי אותו בוקר כשראיתי לפני את דמותו, הדמות המוכרת לי משחר ילדותי, ...ועד עולם אזכור את גבו הכפוף לאסוף את חפצינו המפוזרים בחדרים, את נעלי הילדים, בתנועות שכולן טוב-לב עניו, מלא חמלה וסובלנות. וכשברחנו מהבית ההוא, עטו פניו את אותה ארשת שהייתה עליהם כשבא אלינו לקחת את טוראטי - הארשת של מאמץ, פחד ואושר שעטו פניו בשעה שהביא מישהו אל מקום מבטחים.

שם, עמ' 150-149

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדריאנו אוליבטי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 שולמית קיסרי, אוליבטי, מוסף "ממון" של ידיעות אחרונות, ‏ 5 באוקטובר 2000
  2. ^ חולדה ליברנומהמי כתב למי את מכתב האהבה הראשון במכונת כתיבה, באתר הארץ, 30 בינואר 2002
  3. ^ נטליה גינצבורג, "לקסיקון משפחתי", הוצאת עם עובד, 1988, עמ' 150
  4. ^ 1 2 3 Biografia - Adriano Olivetti, לה רפובליקה
  5. ^ אדריאנו אוליבטי, אתר ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות והגטאות