אה"מ מרלבורו (1912)
.jpg) | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | איירון דיוק |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
בסיס הצי המלכותי דבונפורט  |
| הוזמנה | 1911 |
| תחילת הבנייה | 25 בינואר 1912 |
| הושקה | 24 באוקטובר 1912 |
| תקופת הפעילות | יוני 1914 – 1932 (כ־17 שנים) |
| אחריתה | נגרטה |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה קרב יוטלנד |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 25,000 טון, מקסימלי: 29,560 טון |
| אורך | 189.81 מטר |
| רוחב | 27.4 מטר |
| שוקע | 8.99 מטר |
| מהירות | 21.25 קשרים |
| גודל הצוות | 995–1,022 איש |
| טווח שיוט | 14,446 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 18 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 29,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| שריון |
שריון עיקרי – 305 מ"מ שריון סיפון – 64 מ"מ צריחי תותחים – 279 מ"מ ברבטות – 254 מ"מ |
| חימוש |
10 תותחי Mk V BL 13.5 אינץ' (343 מ"מ)/45 קליבר 12 תותחי Mk VII 6 אינץ' (152 מ"מ)/45 קליבר 2 תותחי נ"מ QF 3 אינץ' (76 מ"מ) 4 תותחי 3 פאונד (47 מ"מ (1.9 אינץ')) 4 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
אה"מ מרלבורו הייתה אוניית מערכה מסדרת איירון דיוק של הצי המלכותי, שנקראה לכבודו של ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו. היא נבנתה במספנה המלכותית של דבונפורט בין ינואר 1912 ליוני 1914, ונכנסה לשירות ממש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. היא הייתה חמושה בסוללה ראשית של עשרה תותחי 13.5 אינץ' (343 מילימטרים) והייתה מסוגלת למהירות מרבית של 21.25 קשרים (39.36 קמ"ש).
מרלבורו שירתה עם הצי הגדול במשך המלחמה, בעיקר סיירה בקצה הצפוני של הים הצפוני כדי לאכוף את המצור על גרמניה. היא ראתה פעולה בקרב יוטלנד (31 במאי – 1 ביוני 1916), שם היא העניקה את מכת החסד לסיירת שנפגה קשה ה-SMS ויסבאדן. במהלך הקרב, ויסבאדן פגעה במרלבורו בטורפדו שבסופו של דבר אילץ אותה לסגת. הנזק למרלבורו תוקן בתחילת אוגוסט, אם כי השנתיים האחרונות של המלחמה היו חסרות אירועים, שכן הצי הבריטי והגרמני אימצו אסטרטגיות זהירות יותר בשל האיום של נשק תת-מימי.
לאחר המלחמה שובצה מרלבורו בצי הים התיכון, שם השתתפה בהתערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה בים השחור בשנים 1919–1920, והיא הצילה את בני המשפחה הקיסרית מיאלטה ב-1919. היא גם הייתה מעורבת במלחמת יוון–טורקיה. ב-1930, הסכם הצי של לונדון הורה לגרוט את ארבע אוניות המערכה מסדרת איירון דיוק; מרלבורו שימשה למגוון ניסויי נשק בשנים 1931–1932, שתוצאותיהם שולבו בתוכנית החידוש של אוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת.
תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארבע אוניות המערכה מסדרת איירון דיוק הוזמנו בתוכנית הבנייה של 1911, והיוו שיפור מצטבר לעומת אוניות המערכה מסדרת המלך ג'ורג' החמישי הקודמת. השינוי העיקרי בין שני התכנונים היה החלפת סוללה משנית כבדה יותר בכלים החדשים יותר. אורך האונייה היה 622 רגל 9 אינץ' (190 מטרים), רוחבה היה 90 רגל (27 מטרים) ושוקע ממוצע של 29 רגל 6 אינץ' (9 מטרים). היא הייתה בעלת הדחק של 25,000 טונות ארוכות (25,401 טונות) כפי שתוכנן ועד 29,560 טונות ארוכות (30,034 טונות) בעומס מלא. מערכת ההנעה שלה כללה ארבע טורבינות קיטור של פארסונס, עם קיטור שסופק על ידי שמונה עשר דוודי Babcock & Wilcox. המנועים דורגו ב-29,000 כוחות סוס (21,625 קילוואט) והפיקו מהירות מרבית של 21.25 קשרים (39 קמ"ש). רדיוס השיוט שלה היה 7,800 מיילים ימיים (14,446 ק"מ) בשיט חסכוני יותר ב-10 קשרים (19 קמ"ש). על האונייה היה צוות של 995 קצינים ומלחים, אם כי בזמן מלחמה זה גדל עד ל-1,022.
מרלבורו הייתה חמושה בסוללה ראשית של עשרה תותחי BL 13.5 אינץ' (343 מ"מ) Mk V מותקנים בחמישה צריחי תותחים תאומים. הם היו מסודרים בשני זוגות אחד מעל השני, אחד מקדימה ואחד מאחורה; הצריח החמישי היה ממוקם באמצע הספינה, בין הארובות למבנה העילי האחורי. הגנה מטווח קרוב נגד סירות טורפדו סופקה על ידי סוללה משנית של שנים עשר תותחי BL 6 אינץ' Mk VII. הספינה צוידה גם בזוג תותחי QF 3 אינץ' 20 cwt נ"מ וארבעה תותחי 47 מילימטרים (2 אינץ') 3 פאונד. כפי שהיה אופייני לאניות מערכה של התקופה, היא צוידה בארבע צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מילימטרים) שקועים בצד הדופן.
האונייה הייתה מוגנת על ידי חגורת שריון ראשית בת 12 אינץ' (305 מילימטרים) מעל מחסני התחמושת וחדרי המנועים והדודים של הספינה, והצטמצמה ל-4 אינץ' (102 מילימטרים) לכיוון החרטום והירכתיים. הסיפון שלה היה מוגן עם חגורת שריון בעובי 2.5 אינץ' (64 מילימטרים) בחלק המרכזי של הספינה, שהצטמצם ל-1 אינץ (25 מילימטרים) בקצוות. מיגון צריחי הסוללות העיקריים היו בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים), והצריחים נתמכו בשריון בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים).
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרלבורו הונחה במספנה המלכותית של דבונפורט ב-25 בינואר 1912. היא הושקה כמעט עשרה חודשים מאוחר יותר, ב-24 באוקטובר, ונכנסה לשירות ב-2 ביוני 1914. הספינה הושלמה ב-16 ביוני 1914, חודש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביבשת. מרלבורו הצטרפה בתחילה לצי הבית, שם שימשה כספינת הדגל של סר לואיס ביילי. לאחר כניסת הבריטים למלחמה באוגוסט, צי הבית אורגן מחדש כצי הגדול, בפיקודו של אדמירל ג'ון ג'ליקו. מרלבורו הוקצתה כספינת הדגל של שייטת אוניות המערכה הראשונה, שם שירתה במשך העימות.
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בערב 22 בנובמבר 1914, הצי הגדול ערך סריקה עקרונית בחציו הדרומי של הים הצפוני כדי לתמוך בשייטת סיירות המערכה הראשונה של תת אדמירל דייוויד ביטי. הצי חזר לנמל בסקפה פלו ב-27 בנובמבר. מרלבורו ורוב הצי נשארו בתחילה בנמל במהלך הפשיטה הגרמנית על סקרבורו, הרטליפול וויטבי ב-16 בדצמבר 1914, אם כי שייטת אוניות המערכה השלישית נשלחה לתגבר את הכוחות הבריטיים באזור. לאחר שקיבל מידע נוסף על האפשרות של שאר הצי הגרמני להיות בים, ג'ליקו נתן פקודה לצי לגיחה כדי לנסות ליירט את הגרמנים, אם כי עד אז הם כבר נסוגו. תת אדמירל ססיל ברני החליף את ביילי על סיפון מרלבורו בדצמבר; באותה תקופה, הפכה מרלבורו לספינת הדגל של סגן מפקד הצי הגדול. ב-25 בדצמבר ערך הצי גיחה בים הצפוני, שהסתיימה ב-27 בדצמבר ללא אירוע. מרלבורו ושאר הצי ערכו תרגילי ירי במהלך 10–13 בינואר 1915 ממערב לאורקני ושטלנד. בערב 23 בינואר הפליג עיקר הצי הגדול לתמיכה בצי הקרב של ביטי, אך שאר הצי לא התערב בקרב שרטון דוגר למחרת.
ב-7–10 במרץ 1915, ערך הצי הגדול סריקה בצפון הים הצפוני, במהלכו ביצע תמרוני אימונים. שייט נוסף כזה התקיים במהלך 16–19 במרץ. ב-11 באפריל ערך הצי הגדול סיור במרכז הים הצפוני וחזר לנמל ב-14 באפריל; סיור נוסף באזור התקיים ב-17–19 באפריל, ואחריו תרגילי ירי מול שטלנד ב-20–21 באפריל. הצי הגדול ביצע סריקה במרכז הים הצפוני במהלך 17–19 במאי מבלי להיתקל בכלי שיט גרמניים. סיור נוסף הגיע בעקבותיו במהלך 29–31 במאי; גם הוא היה ללא אירועים. הצי ערך אימוני ירי באמצע יוני. במהלך 2–5 בספטמבר יצא הצי לשייט נוסף בקצה הצפוני של הים הצפוני וערך תרגילי ירי. במהלך שאר החודש, הצי הגדול ערך אימונים רבים.
ב-13 באוקטובר, רוב הצי ביצע סריקה לים הצפוני, וחזר לנמל ב-15 באוקטובר. במהלך 2–5 בנובמבר, השתתפה מרלבורו במבצע אימון צי ממערב לאורקני. הפלגה נוספת כזו התקיימה במהלך 1–4 בדצמבר. השגרה האופיינית של תרגילי ירי ותרגילי שייטת התרחשה בינואר 1916. הצי יצא לשייט בים הצפוני ב-26 בפברואר; ג'ליקו התכוון להשתמש בכוח הארוויץ' כדי לטהר את מפרץ הלגולנד, אך מזג אוויר גרוע מנע פעולות בדרום הים הצפוני. כתוצאה מכך, הפעילות הוגבלה לקצה הצפוני של הים. בליל 25 במרץ הפליגו מרלבורו ושאר הצי מסקפה פלו, כדי לתמוך בצי הקרב ובכוחות קלים אחרים שפשטו על בסיס הצפלין הגרמני בטונדרן.
ב-21 באפריל, הצי הגדול ערך מפגן מול שונית הורנס כדי להסיח את דעתם של הגרמנים, בזמן שהצי הרוסי שיקם את שדות המוקשים ההגנתיים שלו בים הבלטי. הצי חזר לסקפה פלו ב-24 באפריל ותדלק, לפני שהמשיך דרומה בתגובה לדיווחים מודיעיניים לפיהם הגרמנים עומדים לפתוח בפשיטה על לואוסטופט. הצי הגדול לא הגיע לאזור אלא לאחר נסיגת הגרמנים. במהלך 2–4 במאי, הצי ערך מפגן נוסף מול שונית הורנס כדי לשמור על תשומת הלב הגרמנית ממוקדת בים הצפוני.
קרב יוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניסיון לפתות ולהשמיד חלק מהצי הגדול, צי הים הפתוח הגרמני, המורכב מ-16 דרדנוטים, שש פרה-דרדנוטים, שש סיירות קלות ו-31 סירות טורפדו, עזב את בסיס הצי מוקדם בבוקר 31 במאי. הצי הפליג בשיתוף פעולה עם חמשת סיירות המערכה והסיירות התומכות וסירות הטורפדו של קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר. חדר 40 של הצי המלכותי יירט ופענח את תעבורת הרדיו הגרמנית שהכילה תוכניות של המבצע. האדמירליות הורתה על הצי הגדול, הכולל כ-28 אניות דרדנוט ו-9 סיירות מערכה, להתייצב בלילה הקודם כדי לנתק ולהשמיד את צי הים הפתוח. ביום הקרב הוצבה מרלבורו לכיוון החלק האחורי של הטור הבריטי בפלגה ה-6 של שייטת אוניות המערכה הראשונה.
הפעולה הראשונית נערכה בעיקר על ידי מערכי סיירות המערכה הבריטיות והגרמניות בשעות אחר הצהריים, אך עד השעה 18:00, הצי הגדול התקרב למקום. כעבור 15 דקות, ג'ליקו נתן פקודה להסתובב ולפרוס את הצי לפעולה. המעבר ממערך השיוט שלהם גרם לעומס בפלגות האחוריות, ואילץ את מרלבורו ורבות מהאוניות האחרות להפחית את המהירות ל-8 קשרים (15 קמ"ש) כדי למנוע התנגשות זה בזה. לאוניות הבריטיות הייתה בתחילה ראות לקויה ומרלבורו הצליחה להבחין רק במעט בקבוצה של אוניות המערכה מסדרת קייזר בשעה 18:17. בתוך ארבע דקות, היא ירתה שבעה מטחים, תחילה בטווח של 10,000 יארד (9,100 מטרים) ולאחר מכן בטווח של 13,000 יארד (12,000 מטרים). התותחנים של מרלבורו טענו שהם פגעו עם המטחים החמישי והשביעי, אך טענות אלו אינן סבירות. תותחיה היו אז מוסתרים על ידי סיירת בוערת, כנראה הסיירת המשוריינת אה"מ ווריור.
מרלבורו הצטרפה לקבוצת אוניות המערכה שפגעו בסיירת הקלה הגרמנית SMS ויסבאדן בשעה 18:25. היא ירתה חמישה מטחים, לפני שפיצוץ מוקדם בקנה הימני של צריח "A" השבית את התותח. היא גם ירתה על האונייה עם הסוללה המשנית שלה. בשעה 18:39, מרלבורו שוב ירתה במה שנראה כאונייה מסדרת קייזר, תוך ירי מטח לפני שהאונייה הגרמנית נעלמה באובך. במהלך הקרב עם ויסבאדן, הסיירת הגרמנית שיגרה טורפדו אחד או שניים בסביבות השעה 18:45, שאחת מהן פגעה במרלבורו סביב חדר גנרטור הדיזל הימני. הפיצוץ קרע חור בגודל 28 רגל (8.5 מטרים) בגוף האונייה וגרם להצפה משמעותית, שאילץ את כיבוי הדוודים הקדמיים בצד זה של האונייה והפחית את מהירות הספינה ל-16 קשרים (30 קמ"ש). ברני דיווח בתחילה לג'ליקו שספינתו פגעה במוקש או נפגעה מטורפדו בשעה 18:57. עוד כמה טורפדות, הפעם מהטרפדת SMS V48, אילץ את מרלבורו ואת שאר האוניות בפלגה שלה לנקוט בפעולות התחמקות.
בשעה 19:03, מרלבורו התמודדה שוב עם ויסבאדן, וירתה ארבעה מטחים בטווחים של 9,500–9,800 יארד (8,700–9,000 מטרים). היא פגעה בסיירת הגרמנית עם כנראה שלושה פגזים משני המטחים האחרונים ואלה נטרלו לבסוף את הספינה, אם כי עברו עוד מספר שעות עד שוויסבאדן טבעה. לאחר מכן העבירה מרלבורו את האש אל אוניות המערכה מסדרת קניג שהובילו את הטור הגרמני בשעה 19:12. היא ירתה 13 מטחים בטווח של שש דקות ב-SMS גרוסר קורפירסט בטווחים של 10,200–10,750 יארד (9,330–9,830 מטרים), קלעה שלוש פגיעות, למרות שהיא טענה בטעות לפגיעה רביעית. במהלך שלב זה של הקרב, ירתה מרלבורו שני טורפדות, שניהם החטיאו את מטרותיהם: הראשונה בוויסבאדן בשעה 19:10 והשנייה ב-SMS קייזר בשעה 19:25.
בערך בשעה 19:30, המשאבות של מרלבורו הכילו את ההצפה בחדרי הדוודים, אבל היא קיבלה נטייה של 7–8 מעלות. במקום להשתמש בהצפה נגדית כדי למזער את הנטייה, הצוות שלה ניסה לתקן את הנטייה על ידי שימוש תחילה בפחם ובנפט מהבונקרים הימניים. הנטייה גרמה להצפת הגנרטורים המספקים חשמל לצריחי הסוללה הראשיים, מה שהפריע לצוותי התותחים, במיוחד כאשר פגזים הועברו ממחסני התחמושת אל הצריחים. הפיצוץ מהטורפדו היה כל כך חזק עד שארבעים תאים אטומים למים ניזוקו, אם כי מחיצת הטורפדו ספגה את מרבית הנזק והתאים שניזוקו בצורה קשה יותר היו מחוסמים מספיק. שלוש טורפדות נוספות התקרבו למרלבורו בשעה 19:33. היא התחמקה מהשניים הראשונים והשלישי עבר ללא נזק מתחת לאונייה.
לאחר שהציים היריבים ניתקו מגע מאוחר יותר, הצי הגדול הפליג דרומה בניסיון לנתק את הגרמנים הנסוגים ולהשמיד אותם למחרת בבוקר. הפלגה השישית הואטה על ידי מרלבורו, שיכלה לשוט לא יותר מ-15.75 קשרים (22.17 קמ"ש) עד לנקודה זו. בסביבות השעה 02:00 ב-1 ביוני, הפלגה ה-6 הייתה בערך 12 מיילים ימיים (22 ק"מ) מאחורי שאר הצי. באותו זמן, המחיצות בחדר הדוודים הקדמי הימני החלו להתמוטט תחת הלחץ, מה שאילץ את מרלבורו להפחית את המהירות ל-12 קשרים (22 קמ"ש). צוותי בקרת הנזקים האמינו שאם הסוללה הראשית תירה, החיזוק התומך במחיצות הפגומות יתמוטט, ויגדיל מאוד את הסיכון לאונייה. ג'ליקו ניתק את האונייה כדי להמשיך באופן עצמאי לרוזית' או טיין; ברני הורה לסיירת התצפית פירלס לבוא לצדו כדי להעביר אותו לאוניית המערכה רוונג'. לאחר מכן המשיכה מרלבורו צפונה במהירות של 11 קשרים (20 קמ"ש).
פירלס הצטרפה למרלבורו בסביבות השעה 04:00 ושתי הספינות ירו לזמן קצר לעבר הצפלין הגרמני L11. כוח הארוויץ' של קומודור רג'ינלד טירוויט קיבל הוראה לתגבר את הצי הגדול, במיוחד כדי להקל על ספינות שחסר להם דלק; הם יצאו בשעה 03:50 אבל זה היה מאוחר מדי בשבילם להגיע לצי עד הבוקר, אז ג'ליקו הורה לטיירוויט לנתק משחתות כדי ללוות את מרלבורו בחזרה לנמל. בדרך, מרלבורו ופירלס נתקלו בצוללות הבריטיות G3 ו-G5; שתי הצוללות התכוננו לתקוף את הספינות אך למרבה המזל זיהו אותן לפני שהן שיגרו טורפדות. עד השעה 15:00, שמונה משחתות מכוח הארוויץ' הצטרפו למרלבורו ומשאבה נוספת הורדה לחדר הדוודים המוצף. בסביבות השעה 23:30, המשאבה הוזזה כדי לנקות אותה כאשר סבסוב האונייה השליך את המשאבה לתוך המחיצה הפגועה, והטיח את התמיכות. מים שטפו לתוך האונייה והקפטן של מרלבורו הורה לפירלס ולמשחתות להתכונן לבוא לצד, כדי לחלץ את הצוות אם ההצפה תחמיר בשעה 00:47 ב-2 ביוני. צוללן נשלח באותו זמן לחדר הדוודים, והוא הצליח לשמור על ניקיון המשאבה, מה שהפחית לאט את מפלס המים באונייה.
ג'ליקו הורה למרלבורו להמשיך להאמבר לצורך תיקונים זמניים. כשהיא שם, הסוללה הראשית הקדמית שלה ומחסני התחמושת של ה-6 אינץ' רוקנו כדי להקל על האונייה, משאבות נוספות הובאו על סיפונה וחוזקו התומכות של המחיצה הפגועה. בבוקר 6 ביוני יצאה הספינה מהאמבר לכיוון טיין, שם היא קיבלה תיקונים קבועים, בליווי ארבע משחתות מכוח הארוויץ'. במהלך הקרב, מרלבורו ירתה 162 פגזים מהסוללה הראשית שלה, 60 פגזים מהתותחים המשניים שלה וחמישה טורפדות. פגיעת הטורפדו גרמה למותם של שני אנשים ופציעתם של שניים נוספים. היא תוקנה על ידי המספנה של ארמסטרונג ויטוורת' בג'ארו, כשהעבודה נמשכה עד 2 באוגוסט, ולאחר מכן היא עזבה לקרומארטי, והגיעה ב-5 באוגוסט. במהלך עבודת התיקון, תוספת של 100 טונה מטרית (98 טונות ארוכות; 110 טון קצר) של ציפוי שריון נוסף לאונייה, בעיקר מעל המחסנים. שינויים אלו היו תוצאה של החוויה הבריטית ביוטלנד, שם הושמדו שלוש סיירות מערכה בפיצוצי מחסן תחמושת.
פעולות מאוחרות יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-18 באוגוסט שוב יצאו הגרמנים לגיחה, הפעם כדי להפגיז את סנדרלנד; שר קיווה למשוך את סיירות המערכה של ביטי ולהשמיד אותם. מודיעין האותות הבריטי פיענח שידורים אלחוטיים גרמניים, מה שאפשר לג'ליקו מספיק זמן לפרוס את הצי הגדול בניסיון להשתתף בקרב מכריע. שני הצדדים נסוגו למחרת, לאחר שצוללות יריביהם הסבו אבדות בפעולה של 19 באוגוסט: הסיירות הבריטיות נוטינגהאם ופאלמות' טורפדו והוטבעו על ידי צוללות גרמניות ואוניית המערכה הגרמנית SMS וסטפאלן ניזוקה מהצוללת הבריטית E23. לאחר שחזר לנמל, הוציא ג'ליקו צו שאסר על סיכון הצי בחציו הדרומי של הים הצפוני בשל הסיכון המכריע של מוקשים וצוללות.
בפברואר 1917, רוונג' החליפה את מרלבורו כספינת הדגל של שייטת אוניות המערכה הראשונה; לאחר מכן שימשה כספינת הדגל של סגן המפקד. היא הוחלפה לזמן קצר בתפקיד זה על ידי אמפרור אוף אינדיה במאי והיא הפכה זמנית לספינה פרטית. לקראת סוף השנה החלו הגרמנים להשתמש במשחתות ובסיירות קלות כדי לפשוט על השיירות הבריטיות לנורווגיה; זה אילץ את הבריטים לפרוס אוניות ראשה כדי להגן על השיירות. ב-23 באפריל 1918, הצי הגרמני התייצב בניסיון ללכוד את אחת השייטות הבריטיות המבודדות, למרות שהשיירה כבר עברה בשלום. הצי הגדול התייצב מאוחר מדי למחרת כדי לתפוס את הגרמנים הנסוגים, למרות שסיירת המערכה SMS מולטקה טורפדה וניזוקה קשות על ידי הצוללת אה"מ E42. בשנת 1918, מרלבורו ואחיותיה קיבלו סיפוני טיסה על צריחי "B" ו-"Q" שלהן כדי לטפל במטוסי סיור.
לאחר כניעתה של גרמניה בנובמבר 1918, עצרו בעלות הברית את רוב צי הים הפתוח בסקפה פלו. הצי נפגש עם הסיירת הקלה הבריטית קארדיף, שהובילה את הספינות לצי בעלות הברית שאמור ללוות את הגרמנים לסקפה פלו. הצי האדיר כלל כ-370 ספינות מלחמה בריטיות, אמריקאיות וצרפתיות. הצי נשאר בשבי במהלך המשא ומתן שהביא בסופו של דבר לחוזה ורסאי. רויטר סבר שהבריטים מתכוונים לתפוס את הספינות הגרמניות ב-21 ביוני 1919, שהיה המועד האחרון לחתימה של גרמניה על הסכם השלום. באותו בוקר, הצי הגדול עזב את סקפה פלו כדי לבצע תרגילי אימון ובזמן שהם לא היו הוציא רויטר את הפקודה להטביע את צי הים הפתוח.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-12 במרץ 1919, מרלבורו נכנסה לשירות מחדש בדבונפורט והוצבה בצי הים התיכון, כחלק משייטת אוניות המערכה הרביעית, יחד עם שלוש אחיותיה ושתי אוניות מסדרת המלך ג'ורג' החמישי, סנטוריון ואייג'קס. בתקופה זו שירתה בים השחור במהלך התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה כדי לתמוך בלבנים נגד הבולשביקים האדומים. ב-5 באפריל 1919, הגיעה מרלבורו לסבסטופול לפני שהמשיכה ליאלטה למחרת. האונייה העלתה ביאלטה אל הסיפון את הקיסרית האלמנה מריה פיודורובנה וחברים אחרים מהמשפחה הקיסרית הרוסית המודחת לשעבר, כולל הדוכסית הגדולה קסניה, הדוכס הגדול ניקולאי והנסיך פליקס יוסופוב. הקיסרית סירבה לעזוב אלא אם כן הבריטים יפנו גם חיילים פצועים וחולים, יחד עם כל אזרחים שרצו גם הם לברוח מהבולשביקים המתקדמים. הפמליה הרוסית על סיפון מרלבורו מנתה כ-80 איש, כולל 44 מבני משפחת המלוכה והאצולה, עם מספר אומנות, אחיות, משרתות ומשרתים, בתוספת כמה מאות ארגזים של מזוודות.
כ-35 חדרי קצינים פונו והותקנו דרגשים נוספים, כשהקיסרית השתלטה על תא הקפטן. בבוקר 12 באפריל עגנה הספינה מול האי האלקי, כ-12 מיל (19 קילומטרים) מקונסטנטינופול, עקב אי ודאות מסוימת לגבי היעד הסופי של משפחת המלוכה הרוסית לשעבר. ב-16 באפריל הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאייביץ' ואשתו הדוכסית הגדולה אנסטסיה, הדוכס הגדול פיוטר ניקולאייביץ' ורעייתו הדוכסית הגדולה מיליצה, הנסיכה מרינה, הנסיך רומן, הרוזן והרוזנת טישקיייץ', הברון והברונית סטאל, מר בולדירף וד"ר מלמה עם המשרתים שלהם בהתאמה עזבו את האונייה ועלו על אה"מ לורד נלסון המיועדת לג'נובה. הם הוחלפו על ידי הרוזן דימיטרי והרוזנת סופיה מנגדן, הרוזן גאורגי והרוזנת אירינה מנגדן, הרוזנת ורה מנגדן, הרוזן ניקולס מנגדן, מאדאם הלנה ארצ'וף ושתי משרתות. בבוקר 18 באפריל, יום שישי הטוב, הפליגה הספינה למלטה. הספינה יצאה ב-18 באפריל, לכיוון מלטה כדי להפקיד את הרוסים, לפני שחזרה לקונסטנטינופול.
במאי 1919, מרלבורו ערכה ניסויים עם פגזים חדשים בקוטר 6 אינץ' עתירי נפץ מול חצי האי קרץ', אם כי אלו התבררו כלא אמינים. במהלך תקופה זו, היא הפעילה בלון פורח כדי לסייע באיתור נפילת הפגזים. מאוחר יותר באותו חודש, פגז התפרק בקנה השמאלי של צריח "A" וגרם לנזק קל. בעודה מוצבת מול חצי האי קרץ', האונייה סיפקה תמיכה ארטילרית לכוחות הלבנים, כולל הפגזות של עמדות בולשביקיות בכפרים קוי-אסאן ודאל קמצ'י. עד 1920, תשומת הלב הבריטית הופנתה למלחמת יוון–טורקיה. ב-20 ביוני 1920, הגיעה מרלבורו לקונסטנטינופול, שם רוכז צי הים התיכון כדי לתמוך בכיבוש העיר. ב-6 ביולי נחתו כוחות בריטיים בג'מליק, בעוד מרלבורו סיפקה תמיכה ארטילרית.
באוקטובר 1920 הגיעה אוניית המערכה המלך ג'ורג' החמישי להחליף את מרלבורו בצי הים התיכון. לאחר מכן חזרה מרלבורו לדבונפורט, שם עברה שיפוץ גדול שהתרחש בין פברואר 1921 לינואר 1922. במהלך התיקון הותקנו חוגות טווח, יחד עם מד טווח נוסף על המבנה האחורי. סיפון הטיסה הוסר מצריח "B". מדדי טווח עם בסיס ארוך הותקנו בצריח "X". לאחר השלמת השיפוץ בינואר 1922, מרלבורו נכנסה לשירות מחדש והוצבה בים התיכון, שם החליפה את אמפרור אוף אינדיה. היא שימשה כספינת הדגל של סגן המפקד עד אוקטובר. בעקבות הסכם לוזאן ב-1923, הוציאו מדינות ההסכמה את כוחות הכיבוש שלהן מטורקיה; מרלבורו הייתה מעורבת בליווי שיירות החיילים מקונסטנטינופול.
מרלבורו שימשה לזמן קצר כאוניית הדגל של סגן מפקד שייטת אוניות המערכה הרביעית לאחר שקינג ג'ורג' החמישי ניזוקה מפגיעת סלע מול מיטילנה. בנובמבר 1924 שונה שמה של שייטת אוניות המערכה הרביעית לשייטת אוניות המערכה השלישית. במרץ 1926, שייטת אוניות המערכה השלישית, כולל מרלבורו, הועברה לצי האטלנטי. שם שימשו אוניות המערכה כספינות אימונים. בשנת 1929 הוחלפו תותחי הנ"מ של הספינה בקוטר 3 אינץ' בתותחי 4 אינץ' חזקים יותר. בינואר 1931, מרלבורו שימשה כספינת הדגל של השייטת, והחליפה את אמפרור אוף אינדיה. היא נשארה בתפקיד רק חמישה חודשים, כשהיא הוצאה משירות ב-5 ביוני. על פי תנאי האמנה הימית של לונדון משנת 1930, ארבע אוניות המערכה מסדרת איירון דיוק היו אמורות להיגרט או להיות מפורזות; מרלבורו הייתה אמורה להיות מסולקת משירות ב-1931 ולהתפרק לגרוטאות.
האונייה שימשה כמטרה לבדיקת ההשפעה של כלי נשק שונים על אוניות ראשה, יחד עם אמפרור אוף אינדיה. הניסויים כללו ירי חימוש משחתת לעבר העמדות העליונות מטווח קרוב כדי לבחון את יעילותן בקרב לילי מדומה, פגיעה ישירה מפגזים בגודל 13.5 אינץ', ניסויי פצצות וניסויים עם אטימות רשף במחסני התחמושת. שני הניסויים הראשונים נערכו ביולי 1931, והיוו הדמיות של פיצוצי מחסני תחמושת. מערכת האוורור פעלה כמתוכנן, ובעוד הפיצוצים גרמו לנזק פנימי חמור, מרלבורו לא נהרסה, כפי שאירע לשלושת סיירות המערכה ביוטלנד. בשנת 1932 נערכו בדיקות נוספות עם פצצות דמה במשקל 250 ליברות (113 קילוגרם) ו-500 ליברות (227 קילוגרם) לבדיקת חוזק הסיפון; פצצות חודרות שריון (AP) 450 ליברות (204 קילוגרם) ופצצות נפץ גבוהות (HE) 1,080 ליברות (490 קילוגרם) פוזרו לאחר מכן בתוך הספינה כדי לבדוק את יעילותן. הצי המלכותי קבע שפצצות HE היו חסרות תועלת, אבל שריון סיפון עבה יידרש כדי להביס פצצות AP. זה הוביל להחלטה לחזק את שריון הסיפון של אוניות מערכה קיימות לאורך שנות ה-30.
מרלבורו הוכנסה לרשימת הפירוק במאי 1932 ונמכרה במהירות לחברת הפירוק של אללוה. ב-25 ביוני היא הגיעה לרוזית', שם פורקה לגרוטאות.
