אונס בדוי
אונס בדוי הוא תלונת שווא מכוונת ובה האשמה באונס שלא התרחש. שכיחות מקרים אלה משתנה ממדינה למדינה. על פי מחקרים שונים, שיעור המקרים של אונס בדוי מתוך התלונות שהוגשו הוא 1.5% בדנמרק, 8% בארצות הברית ו-10% בקנדה.
אומדני השכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
קשה מאוד להעריך את השכיחות של האשמות שווא באונס. תיקי אונס נסגרים ממספר סיבות ומקרה של האשמת שווא או עדות שקר הוא רק אחד מהמקרים הללו.
דו"ח סטטיסטי של ה-FBI משנת 1996 העריך את מספר האשמות השווא באונס בכ-8%. הערכה זו נחשבת לשגויה, בגלל השימוש בקריטריונים שנחשבים כיום למופרכים, כמו:
- הקורבן לא ניסה להדוף את החשוד
- החשוד לא השתמש בכוח פיזי או בנשק
- לא היו לקורבן פגיעות גופניות
- הייתה מערכת יחסים קודמת בין הקורבן לנאשם.
באוסטרליה נערכה בדיקה של 850 תלונות על אונס שהוגשו בשנים 2000 עד 2003, ונמצא כי 2.1% מהתלונות היו תלונות שווא[1].
מחקר של משרד הפנים הבריטי משנת 2005 בדק 2,643 תלונות על אלימות מינית, שמתוכן המשטרה סיווגה כ-8% כתלונות שווא. המחקר מצא שהסיווג של המשטרה לקוי ולא תואם את הקריטריונים הרשמיים לסיווג תלונה ככוזבת. אם מיישמים את ההנחיות הרשמיות לסיווג תלונה ככוזבת, מסתבר שרק 3% מהתלונות היו תלונות שווא[2]. בדו"ח נאמר: "ראיונות עם שוטרים ועם מתלוננות מגלים שקיימת תרבות של חשד בתוך המשטרה, אפילו בקרב אלה שנחשבים למומחים בחקירת מקרי אונס. דרכי החקירה נוטות לייחס למתלוננות חשד לאונס בדוי לעיתים קרובות, במקום לקיים חקירה זהירה עם דגש על איסוף ראיות."
בשנת 2012 פורסם דו"ח של משרד המשפטים בממלכה המאוחדת שסקר תביעות האונס שהוגשו בשנים 2011–2012 ומצא כי 35 (0.6%) מתוך 5,651 התלונות שהוגשו היו על אונס בדוי[3]. מחברי הדו"ח ציינו: "העובדה שמישהי לא הגישה תלונה או חזרה בה, היא לא כשלעצמה הוכחה שהאונס היה בדוי." הדו"ח מצא שרוב האשמות השווא במקרים של אונס או אלימות במשפחה הגיעו מאנשים פגיעים, בדרך כלל בגילאי 21 ומטה, ולעיתים קרובות בעלי בעיות נפשיות. בחלק מהמקרים האדם שהתלונן תלונת שווא אכן היה קורבן להתעללות, גם אם לא זו שעליה דיווח. הדו"ח הדגיש שמקרים של האשמות שווא באונס הן דבר נדיר.
על פי נתוני פרקליטות המדינה, 9% ומטה מהתלונות בישראל הן תלונות שווא. בשנים 2011–2013 נפתחו 255 תיקי חקירה בגין תלונה כוזבת על עבירות מין או עבירות אלימות במשפחה, ומתוכם רק ב-23 מקרים הוגש כתב אישום, וחלקם הסתיים בזיכוי[4].
המחקר של רומני (2006)[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2006 פורסם מחקר של פיליפ רומני בכתב העת למשפטים בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג', שסקר מספר מחקרים קודמים שנעשו בנושא זה. במחקר הובאו שתי מסקנות:
- לעיתים קרובות אנשי משטרה מסווגים תלונה על אונס כתלונת שווא על פי שיקולים מוטעים. חלק מקציני משטרה מפגין לעיתים קרובות ספקנות במקרים של תלונה על אונס, בעוד שאחרים מפרשים מקרים של חוסר ראיות או משיכת התלונה כ-"הוכחה" לתלונה כוזבת.
- בחלק מהמחקרים שבדקו את שיעור תלונות השווא נעשה שימוש במדגם קטן ולא מייצג, או בקריטריונים מפוקפקים לקביעה כי תלונה היא כוזבת. למשל, באחד המקרים קצין משטרה העריך שהתלונה היא כוזבת מכיוון שלדעתו היה "בלתי אפשרי לחלוטין להסיר את תחתוניה, שהיו צמודים לגופה השמן, בניגוד לרצונה."
| מספר | דיווחים כוזבים שיעור (%) | |
|---|---|---|
| תיילייד ותומסון (1986) | 1 מתוך 56 4 מתוך 39 |
1.5% (מינימום) 10% (לכל היותר) |
| מחלק אונס בניו יורק (1974) | לא מפורט | 2% |
| הרש וסלקין (1974) | 10 מתוך 545 | 2% |
| קלי ואחרים (2005) | 67 מתוך 2,643 | 3% האשמות שווא "אפשריות" ו"סבירות") 22% (נרשמו על ידי המשטרה כ"לא-פשע") |
| גייס (1978) | לא מפורט | 3-31% (הערכות שניתנו על ידי המשטרה מנתחים) |
| סמית' (1989) | 17 מתוך 447 | 3.8% |
| משרד המשפטים של ארצות הברית (1997) | לא מפורט | 8% |
| קלארק ולואיס (1977) | 12 מתוך 116 | 10.3% |
| הריס וגרייס (1999) | 53 מתוך 483 123 מתוך 483 |
10.9% (האשמות "שווא/זדון") 25% (נרשמו על ידי המשטרה כ"לא-פשע") |
| ליאה ואחרים (2003) | 42 מתוך 379 | 11% |
| HMCPSI/HMIC (2002) | 164 מתוך 1,379 | 11.8% |
| מק'קאהיל ואחרים (1979) | 218 מתוך 1,198 | 18.2% |
| מחקר משטרת פילדלפיה (1968) | 74 מתוך 370 | 20% |
| צ'יימברס ומילר (1983) | 44 מתוך 196 | 22.4% |
| גרייס ואחרים (1992) | 80 מתוך 335 | 24% |
| ג'ורדן (2004) | 68 מתוך 164 62 מתוך 164 |
41% ("שווא", טוען) 38% (אובחן על ידי המשטרה כ"אולי נכון/אולי שווא") |
| קנין (1994) | 45 מתוך 109 | 41% |
| גרגורי ליס (1996) | 49 מתוך 109 | 45% |
| מקלין (1979) | 16 מתוך 34 | 47% |
| סטיוארט (1981) | 16 מתוך 18 | 90% |
מקרים ידועים של אונס בדוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נערי סקוטסבורו – תשעה נערים שחורים שנעצרו ב-1931 במדינת אלבמה לאחר תלונת שווא על אונס של שתי נשים לבנות.
- הזמר קונור אוברסט הואשם באונס בשנת 2013[5] אבל לאחר זמן מה המתלוננת הודתה שהיא בדתה את ההאשמות.
- ג'ינה-ליסה לוהפינק האשימה שני גברים באונס, אך בית משפט החליט שזה אונס בדוי והיא צריכה לשלם קנס של 24 אלף יורו[6].
בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חיים יאנוס, אז יו"ר מרחב כנרת בהסתדרות, הואשם בשנת 1997 על ידי ארבע עובדות הסתדרות בביצוע מעשים מגונים. בית משפט השלום בנצרת זיכה את יאנוס זיכוי מוחלט וקבע שהארבע חברו כנגדו מתוך מחשבה שהוא האחראי לפיטוריהן[7].
- במרץ 2016 קבע בית המשפט העליון כי מוטי מורל פעל כיועץ תקשורת לארבע נשים, שקשרו קשר "לתפור תיק" על אונס לעו"ד אורי דניאל, שהיה בסכסוך עם חלק מהנשים. השופטים עמית ושהם קבעו שאכן הנשים שיקרו, בעוד השופטת ברק-ארז סברה כי "לא הוכח באופן פוזיטיבי כי התלונות היו כוזבות."[8]
- בשנת 2017 התפרסם מקרה של בדואית בת 19 שנתבעה בשל תלונת שווא על אונס בדוי. בית המשפט קבע שלא היה אונס, אך החליט שלא להרשיע את הצעירה, לאחר שהתברר שהיא נחטפה ונאנסה בכפרה, ומצאה מקלט אצל אדם אחר שניצל אותה מינית[4].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- לילי בן עמי, תקיפה מינית: אין דבר כזה "תלונת שווא", באתר ynet, 15 במאי 2011
- מור שמעוני, האם מי שמוסר עדות שקר על אונס בכלל משלם את המחיר?, באתר מעריב אונליין, 20 במרץ 2016
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Study of Reported Rapes in Victoria 2000-2003, Summary Research Report, באתר "מרכז המידע הפלילי האמריקאי" (אנ'), יולי 2006 (באנגלית).
- ^ False Allegations of Rape, באתר הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', מרץ 2006 (באנגלית).
- ^ Rape investigations 'undermined by belief that false accusations are rife', באתר הגרדיאן, 13 במרץ 2013 (באנגלית).
- ^ 1 2
רויטל חובל, צעירה הועמדה לדין בגין תלונת שווא על אונס, ולא הורשעה בשל נסיבות חייה, באתר הארץ, 3 ביולי 2017
- ^ סוכנות הידיעות, בלוגרית מאשימה את סולן ברייט אייז באונס, באתר ynet, 8 בינואר 2014
- ^ Gina-Lisa Lohfink soll 24.000 Euro Strafe zahlen, stern.de (בגרמנית)
- ^ איתי רום, השקר שנשאר, באתר גלובס, 17 בינואר 2008
- ^ ע"א 7426/14 פלונית ואחרות נ' עו"ד אורי דניאל, ניתן ב־14 במרץ 2016
