אורפאוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אוֹרפֶאוּסיוונית עתיקה: Ὀρφεύς) הוא דמות מההמיתולוגיה היוונית, אל למחצה, בנם של אויגרוס מלך תרקיה (לפי גרסה אחרת, של אפולו) ושל המוזה קאליופה, ראש למשוררים ולמוזיקאים.

אורפאוס מקסים את החיות בנגינתו, פסיפס מעתיקות ציפורי

אורפאוס קיבל במתנה מאפולו כלי נגינה - "לירה". בנגינתו היפה על הלירה הוא הצליח להפנט את כל שומעיו. האגדה מספרת שגם עצים ואבנים הקשיבו לזמרתו, ושלשמעה סטו נהרות ממסלולם וחיות היער נאלמו דום. הארגונאוטים (חבורת הגיבורים שהשתתפו במסע החיפוש של יאסון אחר גיזת הזהב בספינה ארגו) צירפו אותו אליהם במסעם כדי שישקיט בשירתו את גלי הים ויחזק את רוחם של הספנים.

בשובו נשא אורפאוס לאישה את הנימפה אורידיקה, אותה אהב אהבה עזה. כשאורידיקה נסה מפני סאטיר זר שרדף אחריה בשדה, היא דרכה מבלי משים על נחש ארסי שהכישהּ, ומתה. אורפאוס, בעודו ממתין לה ביום חתונתו, קיבל את ההודעה המרה על מותה מפי שליח. הוא סירב להתנחם וחדל לשיר. בהחליטו לחפשה הוא החל לנגן והאדמה שהייתה שבויה בקסם נגינתו פתחה פתח שדרכו הגיע לשאול, ושם פגש את כארון, הספן המעביר את המתים מעולם החיים לעולם המתים. הוא ריכך את לבו בשירתו הענוגה, וכארון הניח לו לעבור את נהר הסטיקס. הוא הרדים בנגינתו את קרברוס, הכלב התלת-ראשי השומר על הכניסה לשאול. רוחות הרפאים בשאול הוקסמו אף הן משירתו, ושליטי השאול, האדס ופרספונה, העניקו לו חסד חד-פעמי - הוא יוכל להחזיר את רעייתו אל ארץ החיים בתנאי שיילך לפניה ולא יסב את ראשו אליה, עד צאתם כליל מהשאול. אורפאוס לא התאפק והציץ בפניה של אהובתו, הן מפני הגעגועים, והן משום שאולי לא באמת האמין בחסד שנטו לו. וברגע שראה אותה, היא נמוגה כעשן ואבדה לעד.

סופו של אורפאוס היה שנשים העובדות את דיוניסוס קרעו אותו לגזרים.

על פי המסופר היה אורפאוס מייסד האורפיזם - כת דתית מסתורית שחבריה כונו "האורפים".

אורפאוס באופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורו של אורפאוס שימש כבסיס לאופרות רבות, שהידועות שבהן הן "אורפאו ואֶוּרידיצ'ה" מאת כריסטוף ויליבלד גלוק, "אורפאו" מאת קלאודיו מונטוורדי, "אורפאוס" (1726) של טלמן, "אורפאוס בשאול" מאת ז'אק אופנבך ו"אֶוּרידיצ'ה" מאת יאקופו פרי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]