אחמד שאה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: העדר קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אחמד שאה בסצנת ציד

אחמד שאה, או בשמו המלא, אחמד שאה בהאדור מוג׳היד א-דין אבו נאסר (24 בדצמבר 1725 - 1 בינואר 1775[1]) היה הקיסר ה-13 לשושלת המוגולית[2]. הוא ירש את תפקידו מאביו, מוחמד שאה ב-1748 בהיותו בן 22. הוא נחשב נהנתן, חלש אופי ונתון להשפעות חיצוניות, במיוחד מצד אמו והמאהב שלה, הסריס ג׳אביד ח׳אן, שניצל את חולשתו של אחמד על מנת לשלוט באימפריה בפועל[3].

שש שנות שלטונו של אחמד התאפיינו באיבוד שטחים וסמכויות שלטוניות לישויות שסבבו את האימפריה כדוגמת הרוהילים והמרתים. ב-1754 הנוואב אימאד אל-מולכ הדיח את אחמד מהשלטון, עיוור אותו ושלח אותו ואת אמו, קודסיה בגום, לכלא, שם נפטר בנסיבות טבעיות ב-1775[4].

הרקע לעלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שלפני עלייתו של אחמד לשלטון, הייתה האימפריה המוגולית מאויימת על ידי הסיקים והמרתים. כשנה לאחר מותו של אכבר, שהתאפיין בסובלנות דתית, הומת הפונטיף הסיקי בזמן שלטונו של הקיסר המוגולי בהאדור שאה. בתגובה, גורו גובינד, הגורו הסיקי העשירי, איחד את הסיקים לכדי כוח צבאי גדול ב-1675 והחל לתקוף מטרות מוגוליות.

גורו גובינד כשל בנסיונותיו הצבאיים. יורשו, בנדה, הצליח היכן שכשל קודמו וזכה בניצחונות רבים נגד המוגולים. הוא הנהיג פשיטות נרחבות בין להור לדלהי, הביס את השליט של סירהינד, שרף מסגדים וטבח בנתינים המוגולים. אולם, בהאדור שאה הצליח לדחוק את כוחותיו של בנדה אל ההרים ולכבוש מחדש חלק גדול מהשטחים שנלקחו. בהאדור נפטר זמן קצר לאחר מכן, ב-1712[5].

בנו הבכור של בהאדור, ג׳אהנדאר, ירש את תפקיד הקיסר ודאג לחסל את כל הנסיכים המוגולים בעלי זיקה לשלטון שהצליח למצוא. אולם, תוך שנה מעלייתו לשלטון הוא נרצח על ידי אחיינו, פארוק, שעלה לשלטון ב-1713.

האחים סייד[עריכת קוד מקור | עריכה]

פארוק היה שליט חלש, ונשלט בפועל על ידי עבדאללה וחוסיין סייד, שני אחים, שליטי המחוזות אלחבאד ובחאר[6]. ביחד הם הביסו את הסיקים, שהחלו שוב להוביל פשיטות ברחבי האימפריה בהנהגו של גורו בנדה. הם תפסו את בנדה והוציאו אותו להורג בדלהי יחד עם 700 מלוחמיו. בנוסף, האחים סייד כרתו ברית שלום עם המהרתים בדרום שגובה בהסכמים כלכליים[7].

פארוק ניסה להתנער משליטתם של האחים סייד בזמן שהיו בדרום האימפריה, אך תוכניתו נתגלתה והוא נרצח על ידם בארמונו ב-1719[8]. שני הקיסרים הבאים שהמליכו האחים - רפי א-דראג׳את ורפי א-דולה, נפטרו אחד אחרי השני תוך פחות משנה כתוצאה מסיבוכים הקשורים להתמכרותם לאופיום[9]. לאחר מותם בחרו האחים סייד להושיב על כס הקיסר את נכדו של בהאדור שאה, שהיה אז בן 18. שמו הפרטי היה סולטאן רושון אוח׳תור, אך הוא אימץ את השם מוחמד שאה כשעלה לשלטון[10].

מוחמד שאה סירב להיות בובה שלטונית של האחים סייד, וב-1720 הם הוצאו להורג בעזרתו של ניזאם אל-מולכ, השליט של רמת דקאן. חוסיין נרצח על ידי מתנקש בשם מיר היידר בג דורלט מבית משפחתו ועבדאללה הורעל בתאו לאחר שניסיון המרד שלו כשל[11].

הקרב במניפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של הקיסר הפרסי, נאדיר שאה, אחמד שאה דוראני, מלך אפגניסטן, פלש לשטח האימפריה המוגולית. מוחמד שאה - שהיה חולה מאוד ומכור לאופיום - סירב לשלוח את בנו, אחמד, לחזית, אולם לבסוף הסכים. אחמד שאה עזב את דלהי ב-31 בינואר 1948, עבר את סירהינד ב-25 בפברואר והמשיך להתקדם צפונה. בינתיים, צבאו של דוראני הצליחו לעקוף את כוחותיו של אחמד שאה והתקיפו את סירהינד ב-1 במרץ, שם גרמו לאבידות רבות בקרב המוגולים.

אחמד שאה נאלץ לחזור עם חייליו אחורנית, ולבסוף הכוחות המוגולים פגשו את צבאו של דוראני במניפור, כעשרה קילומטרים צפונית לסירהינד. שני הצדדים נלחמו בעזרת כלי נשק חמים כגון רובים וארטילריה. במהלך הלחימה נפצע קשה קמר א-דין, יד ימינו של מוחמד שאה, אך הצליח להעביר את סמכויותיו לבנו, מוין אל-מולכ, לפני שמת. הרג׳פוטים, שנלחמו לצד המוגולים, שמעו על מותו של הווזיר קמר א-דין, ונסו משדה הקרב.

המוגולים היו בעמדת חיסרון, אולם סאפדאר ג׳אנג, מי שעתיד להיות הווזיר של הינדוסטן תחת אחמד שאה, ירה ארטילריה על מצבור הנשק של דוראני וגרם לפיצוץ ענק במחנה האפגאנים. כתוצאה מהפיצוץ נהרגו מעל 1,000 מלוחמיו של דוראני ובכך הוכרעה המערכה לטובת המוגולים. אחמד שאה הורה לסאפדאר ג׳אנג לדלוק אחר כוחותיו של דוראני, אך כשהמוגולים הגיעו למחנה האויב הם גילו שדוראני הצליח לחמוק מידיהם.

מוין אל-מולכ המשיך לפונג׳ב על מנת להתחיל את תפקידו כמושל ואחמד שאה חזר לדלהי יחד עם סאפדאר ג׳אנג, שם הגיעה אליו הידיעה על מותו של אביו, מוחמד שאה[12].

תקופת שלטונו של אחמד שאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצב האימפריה בעת עלייתו לשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשאחמד שאה עלה לשלטון תפקיד הקיסר המוגולי כבר היה ריק מתוכן[13]. האחים סייד מסרו את השליטה ברמת דקאן למראתים בתמורה להכרה ומסים, אך המראתים, שהכירו בחולשת השלטון, כמעט אף פעם לא עמדו בתשלומים[13]; מותו של ניזאם אל-מולכ, שליט פרסי שהיווה גורם מייצב באזור, תרם לאי-הסדר ששרר באימפריה בעת עלייתו של אחמד שאה לשלטון. בניו של אל-מולכ שאפו כולם לשלטון עצמאי וכרתו בריתות אחד נגד השני עם הישויות השכנות להם כמו המראתים בצפון-מערב והצרפתים במזרח[14].

אישיותו של אחמד שאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו קודמיו המיידים, אחמד שאה היה קיסר חלש שנשלט כבובה פוליטית על ידי אנשי חצרו, בפרט על ידי אמו וסריסה, ג׳אבד ח׳אן[15]. הקרב במניפור היה סך כל הניסיון הצבאי שלו, והוא האציל את כל סמכויותיו הפוליטיות לסריס ג׳אבד ח׳אן. חינוכו היה דל והוא בילה את רוב ימיו ולילותיו בהרמון[16]. הוא היה חסר חינוך ראוי, וזנח את הפרובינציות בעודו שוקע בתענוגות[17].

אודהאם באי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמו של אחמד שאה, אודהאם באי, הייתה בתו של הקיסר פארוק. אחמד שאה הוא תוצאה של נישואיה עם אביו, מוחמד שאה. לאחר שמוחמד מת, היא אימצה את השם קודסיה ביגום. אודהאם, יחד עם שותפה הקרוב, ג׳אבד ח׳אן, הייתה השליטה בפועל. היא ניצלה את חולשת אופיו של אחמד שאה על מנת לשלוט בהחלטותיו ובמדיניותו[18].

אודהאם באי תחזקה את מנהגיו הנהנתניים של בנה בעודה משפיעה על ענייני האימפריה. היא הייתה יושבת מאחוריי מסך ונותנת פקודות לאנשי השלטון שהיו מבקרים אותה בהרמון[19]. בהשפעתה הפך ג׳אבד ח׳אן לאחד האנשים החזקים באימפריה. היא העניקה דרך בנה את תפקיד הממונה על הדיוואן א-ח׳אס, המבנה בו קיבל הקיסר המוגולי אורחים ושליחים. באמצעות תפקיד זה שלט ג׳אבד ח׳אן בזרם המבקרים, והחליט את מי להציג לקיסר[19].

יריבויות פנימיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיטוריו של סאלאבאת ח׳אן וכאוס בצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאלאבאת ח׳אן, מצביא מוגולי רם-דרג, שב לדלהי באוקטובר 1751 לאחר כמעט שנתיים בשדה הקרב. הוצאותיו הצבא היו גדולות וסאלאבאת היה בחובות גדולים. הפרובינציות שלו, אגרה ואג׳מר, לא העלו לא מס כמעט כלל, והיה עליו לשלם משכורות לחייליו.

כתוצאה מלחצים שהופעלו עליו מצד נושים וחיילים, פנה סאלאבאת לקיסר. אולם, בהוראתו של הסריס ג׳אבד ח׳אן שחפץ ברעתו, נמנעה כניסתו. סאלאבאת נעלב מאיסור הכניסה ופרץ בצרחות ובגידופים כלפי הקיסר ואנשי חצרו.

ג׳אבד ח׳אן ניצל את איבוד העשתונות של סאלאבאת ונתן הוראה לעצור אותו ולהשליכו לכלא. הוא נושל מכל דרגותיו ותפקידיו, אולץ למכור את כל רכושו על מנת לשלם את משכורותיהם של חייליו, וחי את שארית ימיו כפקיר ברחובות דלהי[20].

ירידתו של סאלאבאת ח׳אן מגדולה היוותה אבן דרך נוספת בהיחלשות הצבא המוגולי, שלמרות גודלו העצום, היה כבר אז בשלבים מתקדמים של התפרקות וריקבון פנימי[21].

סאפדאר ג׳אנג וג׳אבד ח׳אן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שניצל מניסיון התנקשות ב-1749, סאפדאר ג׳אנג התבצר בביתו, הציב חיילים מחוץ לשעריו וסירב להגיע לפגישות בחצר הקיסר. כתוצאה מכך, הורעו היחסים בינו לבין אחמד שאה. נאסיר יונג, בנו של ניזאם אל-מולכ שירש את תפקידו כשליטה של רמת דקאן, הוזמן על ידי אחמד שאה להחליף את סאפדאר ג׳אנג כווזיר, אך מכתב שנשלח לסאפדאר על ידי נאסיר תירץ את הגעתו לארמון בכך שהגיע לחלוק כבוד לקיסר החדש.

סאפדאר חשד בנאסיר וגייס את המראתים לצדו. הוא ביקש מהם לשלוח אליו חיילים ולחסום את הדרכים להינדוסטן. לאחר שהקיסר ונאסיר הבינו שהם עומדים מול התנגדות חריפה מדי הם זנחו את תוכניתם. הקיסר הגיע למחנה של סאפאד בעצמו על מנת להתנצל, ונאסיר חזר לרמת דקאן[22].

לאחר הפיוס סאפדאר החל לבצע פשיטות נגד הרוהילים, צפונית לדלהי. הוא תכנן לבוא לעזרת האימפריה לאחר שמוין אל-מולכ ינחל תבוסה במלחמות באזור פונג׳ב וכך לזכות באהדתו של הקיסר. תוכניותיו נחלו כישלון כאשר מהלך דיפלומטי של ג׳אביד ח׳אן מנע ממנו לספק תשלום לשכירי החרב המראתים. בתגובה, החלו המראתים לפשוט על שטחים נרחבים ולבזוז אותם כפיצוי על התשלום שנמנע מהם[22].

היריבות בין סאפדאר לג׳אבד ח׳אן הגיעה לשיא וסאפדאר החליט להתנקש בחיי הסריס. ב-27 באוגוסט 1752 כינס סאפדאר פגישת מטה והזמין אליה את ג׳אבד ח׳אן. במהלך הפגישה הוא לקח את ג׳אבד ח׳אן לשיחה פרטית, ובעודם שרויים בדין ודברים הגיח מהצללים מוחמד עלי ג׳רג׳י, קצין טורקי, ודקר את ג׳אביד ח׳אן למוות. גופתו הושלכה מעבר לחומות המבצר. מותו של ג׳אבד ח׳אן פינה את הדרך להתעצמותו של סאפדאר ג׳אנג בחצר הקיסרות[23].

מפלתו ומותו של אחמד שאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדחתו של סאפדאר ג׳אנג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשבעת החודשים לאחר מותו של ג׳אבד ח׳אן, סאפדאר ג׳אנג צבר כוח רב, ובין תחומי השפעתו גם אימץ את תפקידו הקודם של הסריס - שליטה על באי חצר הקיסר. אחמד שאה, שחשש מהתעצמותו של סאפדאר ג׳אנג, מינה את אימאד אל-מולכ, בנו של אינתיזאם א-דולה, לווזיר העליון החדש, ותכנן יחד איתו להדיח את סאפדאר ג׳אנג מתפקידו[24].

אימאד אל-מולכ, עם עזרתו של אחמד שאה, ארגן את המראתים שהיו כפופים לו, וצר על שאהג׳אהנבאנד - עיר בצורה בה ישבו רוב חייליו של סאפדאר ג׳אנג, טורקים ממוצא אסייתי. כוחו של סאפדאר הוחלש עד שלא יכל עוד להתנגד לקיסר ולאימאד אל-מולכ, וב-13 במאי 1753 פוטר סאפדאר מכל תפקידיו[25].

בגידתו של אימאד אל-מולכ ומותו של אחמד שאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימאד אל-מולכ רתם את המהראתים לטובת תוכניתו להדיח את אחמד שאה, שהחל להתנגד לכוחו, מכס הקיסר. המהראתים צברו כוח רב עד 1754 וכבר כבשו שטחים נרחבים מהאימפריה המוגולית. אימאד אל-מולכ צבר מספיק כוח בשלטון הפנימי של האימפריה כדי להציע את הדחתו של אחמד שאה[26].

ביוני 1754 הניח אימאד אל-מולכ את ידו על קוראן ונשבע בפני הקיסר לשמור לו אמונים. אולם זמן קצר לאחר מכן הוא שכנע את נאמניו שאחמד שאה אינו מצליח להתמודד עם האיום המראתי ועל כן יש להדיחו. אחמד שאה נכלא בתא יחד עם אימו אודהאם באי, עיניו נוקרו, והוא מת בכלא בשנת 1775 בגיל 50[27].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אחמד שאה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Encyclopædia Britannica Online, s. v. "Ahmad Shah", accessed May 13, 2016, http://www.britannica.com/biography/Ahmad-Shah-Mughal-emperor.
  2. ^ Cheema, G. S. The Forgotten Mughals: A History of the Later Emperors of the House of Babar, 1707-1857. New Delhi: Manohar Publishers & Distributors, 2002. p.11.
  3. ^ Sharma, S. R. Mughal Empire in India; a Systematic Study including Source Material. Agra: Lakshmi Narain Agarwal, 1966. p. 748.
  4. ^ Dutt, Romesh Chunder. A Brief History of Ancient and Modern India: According to the Syllabus Prescribed by the Calcutta University. Calcutta: S.K. Lahiri, 1907. p. 117-18.
  5. ^ Dutt, Romesh Chunder. A Brief History of Ancient and Modern India: According to the Syllabus Prescribed by the Calcutta University. Calcutta: S.K. Lahiri, 1907. p. 112-13.
  6. ^ Keene, H. G. The Fall of the Moghul Empire: An Historical Essay. London: W.H Allen &, 1876.p. 31-3.
  7. ^ Dutt, Romesh Chunder. A Brief History of Ancient and Modern India: According to the Syllabus Prescribed by the Calcutta University. Calcutta: S.K. Lahiri, 1907. p. 114.
  8. ^ Keene, H. G. The Fall of the Moghul Empire: An Historical Essay. London: W.H Allen &, 1876.p. 32.
  9. ^ Cheema, G. S. The Forgotten Mughals: A History of the Later Emperors of the House of Babar, 1707-1857. New Delhi: Manohar Publishers & Distributors, 2002. p.140-46.
  10. ^ Keene, H. G. The Moghul Empire; from the Death of Aurungzeb to the Overthrow of the Mahratta Power. London: W.H. Allen &, 1866. p. 31.
  11. ^ Cheema, G. S. The Forgotten Mughals: A History of the Later Emperors of the House of Babar, 1707-1857. New Delhi: Manohar Publishers & Distributors, 2002. p.150-56.
  12. ^ Cheema, G. S. The Forgotten Mughals: A History of the Later Emperors of the House of Babar, 1707-1857. New Delhi: Manohar Publishers & Distributors, 2002. ch. 23.
  13. ^ 13.0 13.1 Streusand, Douglas E. Islamic Gunpowder Empires: Ottomans, Safavids, and Mughals. Boulder, CO: Westview Press, 2011. p. 420.
  14. ^ Dalrymple, William. White Mughals: Love and Betrayal in the Eighteenth-century India. New York: Viking, 2003. p. 166.
  15. ^ Jackson-Laufer, Guida M. Women Leaders of Africa, Asia, Middle East and Pacific: A Biographical Reference. Bloomington, IN: Xlibris, 2009. p.327.
  16. ^ Cheema, G. S. The Forgotten Mughals: A History of the Later Emperors of the House of Babar, 1707-1857. New Delhi: Manohar Publishers & Distributors, 2002. p. 236-7.
  17. ^ Keene, H. G. The Moghul Empire; from the Death of Aurungzeb to the Overthrow of the Mahratta Power. London: W.H. Allen &, 1866. p. 41.
  18. ^ Jenkins, Everett. The Muslim Diaspora: A Comprehensive Chronology of the Spread of Islam in Asia, Africa, Europe, and the Americas. Vol. 2. Jefferson, NC: McFarland, 2011. p. 261.
  19. ^ 19.0 19.1 Cheema, G. S. The Forgotten Mughals: A History of the Later Emperors of the House of Babar, 1707-1857. New Delhi: Manohar Publishers & Distributors, 2002. p. 238.
  20. ^ Cheema, G. S. The Forgotten Mughals: A History of the Later Emperors of the House of Babar, 1707-1857. New Delhi: Manohar Publishers & Distributors, 2002. p. 246-7.
  21. ^ Eraly, Abraham. The Mughal World: Life in India's Last Golden Age. New Delhi: Penguin Books, 2007. p. 302-3
  22. ^ 22.0 22.1 Cheema, G. S. The Forgotten Mughals: A History of the Later Emperors of the House of Babar, 1707-1857. New Delhi: Manohar Publishers & Distributors, 2002. p. 241.
  23. ^ Cheema, G. S. The Forgotten Mughals: A History of the Later Emperors of the House of Babar, 1707-1857. New Delhi: Manohar Publishers & Distributors, 2002. p. 253-4.
  24. ^ Relia, Anil. The Indian Portrait IV: Muraqqa - an Anthological Journey of the Mughal Empire. Ahmedabad: Amdavad Ni Gufa, 2014. p. 98.
  25. ^ Cheema, G. S. The Forgotten Mughals: A History of the Later Emperors of the House of Babar, 1707-1857. New Delhi: Manohar Publishers & Distributors, 2002. p. 258-9.
  26. ^ Keene, H. G. The Fall of the Moghul Empire: An Historical Essay. London: W.H Allen &, 1876.p. 48.
  27. ^ Cheema, G. S. The Forgotten Mughals: A History of the Later Emperors of the House of Babar, 1707-1857. New Delhi: Manohar Publishers & Distributors, 2002. p. 269-70.