אכבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Akbar - Project Gutenberg eText 14134.jpg

ג'לאל אוד-דין אכבר (15 באוקטובר 15421605) ידוע בכנוי אכבר הגדול היה הקיסר המוגולי השלישי בהודו. הוא שלט על האימפריה המוגולית מ-1556 עד למותו.

נולד במבצר אמרקוט(אנ') שבמחוז סינד (עתה פקיסטן) להומאיון שהיה בנו של באבור - מייסד האימפריה המוגולית ולחמידה בנו ביגום(אנ'). ב-1543, התינוק אכבר בן 14 חודשים הושאר יחד עם המינקת שלו מהאם אנגה(אנ') במחנה עורפי כאשר אביו יצא לתקוף את כוחותיו של אחיו קמרן מירזה(אנ') כחלק ממאבק ירושה. כוח צבאי בפיקודו של אח נוסף, עסכרי מירזה(אנ') כבש את המחנה ולקח את אכבר והמינקת בשבי. רק בנובמבר 1545 חזרו הומאיון ואשתו לפאתי קאבול, שם זכו להתאחד עם בנם אכבר. אכבר זכה לחינוך הראוי לנסיך כולל ציד, חינוך גופני ושימוש בכלי נשק. אם כי לא למד קרוא וכתוב. בנובמבר 1551 התחתן בנישואים מוסדרים עם בת דודו, רקיה סולטן בגום(אנ') שהייתה בתו היחידה של דודו הינדל מירזה(אנ') והייתה בת גילו, כלומר בת 9 בעת נישואיה. הנישואין הוסדרו על ידי הומאיון אחרי שהינדל נפל בקרב.

ב-1555 הוא עבר לדלהי יחד עם הוריו. העיר הפכה להיות מרכז התחיה של אומנות וספרות.

תבוסת המו

ב-27 בינואר 1556 נפטר הומאיון וב-14 בפברואר הפך אכבר בן ה- 14 לשליט, אם כי השליט בפועל היה העוצר באירם חאן(אנ'). קצין הינדי בשם הימו(אנ') ראה בחילופי השלטון הזדמנות להקים לעצמו ממלכה והביס את המושלים של דלהי ושל אגרה. ב-5 בנובמבר 1556 צבאו של אכבר הצליח לנצח את הימו בקרב פניפט השני(אנ'), קרב בו הימו עצמו נפצע ומת, מותו של הימו איפשר לאכבר לתפוס את השלטון בדלהי ואגרה. הבסת הימו ביססה את שליטתו של אכבר במערב ומרכז תת-היבשת. צבאו כבש את לאהור ואת מולטאן וב-1558 את אג'מר(אנ') ואת מצודת גליור(אנ') אותה הפך לכלא ליריביו הפוליטיים.

במשך ארבע שנים פעל באירם חאן בשם המלך עד שב-1560, בעידודה של אימו המאמצת מאהם אנגה, פיטר אכבר את באירם חאן מתפקידו כעוצר וציווה עליו לעלות לחג' למכה. בדרכו למכה התנקשו בחייו של באירם.

לאכבר הייתה חשיבה צבאית חדשנית לתקופתו. הוא שילב באסטרטגיה הצבאית שלו תותחים, ביצורים, שימוש בפילים וצייד את חייליו ברובי בריח פתיל. עשה שימוש ביועצים צבאיים עות'מאנים, פרסים ופורטוגזים בייחוד באסטרטגיות הכוללות שימוש בארטילריה.

ב-1560 פתח במסע צבאי במהלכו כבש את מלווה(אנ') והפך אותה לסובה(אנ') (מחוז) בממלכתו.

אכבר השתלט על מרידות רבות בממלכתו, שכללו גם מרד שבראשו עמד הגנרל אדהם ח'אן(אנ') שהיה בנה הצעיר של המינקת ואימו המאמצת של אכבר ומרד של אחיו למחצה מירזה מוחמד חכים(אנ') (בנה של אשתו השנייה של הומאיון מאה צ'וצ'ק בגום)(אנ')) שהיה מושל קאבול וכרת ברית עם האפגנים, כאשר דיכא את מרידות האפגנים דן את מנהיגיהם למחיצה על ידי פיל. אכבר התחיל להרחיב את הגבולות של האימפריה אשר קיבל בירושה, ב-1564 צבאו של אכבר, בפיקודו של אסף ח'אן כבש את הממלכה העשירה של הגונדים(אנ'), משם הגיעו פילים מאולפים. אכבר איחד את רג'יפוטנה(אנ'), את גוג'אראט, את בנגל ואת קשמיר.

אכבר בנה עיר בירה מוקפת חומה בשם פטהפור סיקרי (פטהפור - "מבצר הניצחון") ליד אגרה, החל בשנת 1571. הוא בנה שם ארמונות לכל אחת מנשותיו הבכירות, אגם מלאכותי ענק, וחצרות מלוכה מרהיבות. העיר, עם זאת, התבררה כקצרת-מועד, אולי בשל העובדה שאספקת המים לא הספיקה או שאיכותה הייתה ירודה, או כמו שכמה היסטוריונים מאמינים, אכבר נאלץ לרכז את עיסוקיו בצפון-מערב והעביר את בירתו בשל סיבות פוליטיות. תהא הסיבה אשר תהא, בשנת 1585 הועברה הבירה ללאהור וב-1599 לאגרה.

אכבר אימץ שתי גישות שונות אך אפקטיביות לשליטה על שטח נרחב והכללת קבוצות אתניות מגוונות בשירות הממלכה. בשנת 1580 הוא קיבל סטטיסטיקות על גביית המסים בעשור הקודם כדי להבין את מידת היעילות ואת תנודות המחיר של יבולים שונים. בעזרת תודר צאל, מלך מרג'פוט, אכבר הגדיר לוח זמנים לאיסוף המס בו יוכלו האיכרים לעמוד תוך כדי מיקסום הרווח למדינה. המס שנקבע בהתאם למקובל בכל אזור ומידת הבירוא ואיכות האדמה, נע בין שליש למחצית היבול ושולם במזומן. אכבר היה תלוי במידה רבה בזמינדרים בעלי אדמות. הם השתמשו בידע שלהם על המקום ובהשפעתם, כדי לאסוף את המס ולהעביר אותו למשרד האוצר, כאשר הם שומרים לעצמם חלק מההכנסה. כחלק מהשיטה האדמיניסטרטיבית של אכבר, לאריסטוקרטיית הלוחמים (המנסבדרים) היו דרגות (מנסב) שהתבטאו במספר החיילים הכפופים להם. אריסטוקרטיית הלוחמים קיבלה את שכרה מהמס, שהגיע מג'אגירים (כפרים ששילמו מס) שלא עברו בירושה והיו ניתנים להעברה כמטבע עובר לסוחר.

אכבר היה שליט פיקח, שנהנה מהאתגר של שליטה על אימפריה כה גדולה, והוביל מדיניות של פיוס והטמעה של ההינדים (כולל מריאם אל-זאמאני, האם הראג'פוטית ההינדית של בנו ויורשו, ג'אהאנג'יר), שהיוו את רוב האוכלוסייה. הוא גייס ותגמל ראשי שבטים הינדים ונתן להם עמדות בכירות בממשלו; עודד נישואי תערובת בין האריסטוקטיות המוגולית והראג'פוטית; הרשה לבנות מקדשים חדשים; השתתף בעצמו בחגיגות הינדיות כמו הדיוואלי - פסטיבל האורות; וביטל את הג'יזיה (מס הגולגולת) שהוטלה על הלא-מוסלמים. אכבר המציא תאוריה של "שלטון כהארה אלוהית", ושילב אותה בדת החדשה שיצר - דין-אי-אלאהי (קרי: 'אילאהי' "הדת האלוהית"), שכללה את עקרון קבלת בני כל הדתות והכתות. הוא עודד נישואים מחדש של אלמנות, פעל נגד נישואי ילדים, הוציא את מנהג הסאטי מחוץ לחוק, ושכנע את סוחרי הודו לערוך ימי שוק מיוחדים לנשים, שאחרת היו מוגבלות לבתיהן. החל משנת 1585 לספירה הנוצרית נשאו מטבעותיו של אכבר שנות מנין חדש: "אלאהי". לוח השנה מוצג בקשורים החצוניים.

בסוף תקופת שלטונו של אכבר, התפרסה האימפריה המוגולית על רוב הודו מצפון לנהר הגודאבארי, חוץ מגונדוואנה במרכז הודו, ששילמה דמי חסות למוגולים, אסאם בצפון-מזרח, וחלקים גדולים של דקאן.

האימפריה של אכבר הייתה מוקד אינטלקטואלי ותרבותי. הספרייה הקיסרית הענקית כללה ספרים בהינדית, פרסית, יוונית, קשימירית, אנגלית וערבית, כמו השאנאמאה, בגווהטה פוראנב והתנ"ך והברית החדשה. אכבר היה צמא לידע ולאמת בכל מקום בו יכול היה למצוא אותם ובמגוון דרכים. הוא תמך בוויכוחים פומביים ודיאלוגים בין אנשי דת ואינטלקטואלים אחרים שהציגו דעות שונות, וקיבל בברכה את המיסיונרים הישועים מגואה בחצרו. אכבר גם פיקח על הקמת ה"המזאנאמה" - יצירת אומנות שכללה 1,400 ציורים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]