אטיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אטיה
Atia
ייתכן ותמונה זו על אגרטל פורטלנד מציגה את אטיה.
ייתכן ותמונה זו על אגרטל פורטלנד מציגה את אטיה.
לידה 85 לפנה״ס?
רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 43 לפנה״ס (בגיל 42 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה רומא העתיקה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה מאוזוליאום אוגוסטוס עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג גאיוס אוקטביוס (?–58 לפני הספירה)
לוקיוס מארקיוס פיליפוס (ערך בלתי־ידוע43 לפני הספירה) עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת Atii Balbi
אב מרקוס אטיוס בלבוס עריכת הנתון בוויקינתונים
אם Julia Minor עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים אוקטביה
אוגוסטוס קיסר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אטיה, תחריט מתוך הפרומפטואריום איקונום אינסיגניאורום (1553).

אטיהלטינית: Atia; גם אטיה בלבה, Atia Balba;‏ 85–43 לפסה"נ) הייתה אחייניתו של יוליוס קיסר (באמצעות אחותו יוליה (אנ')), ואמו של גאיוס אוקטביוס, שהפך לקיסר אוגוסטוס. דרך בתה אוקטביה, היא הייתה גם הסבתא רבתא של גרמאניקוס ושל אחיו, הקיסר קלאודיוס.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטיה הייתה בתם של יוליה ובעלה הפראיטור מרקוס אטיוס בלבוס (אנ'). לאטיה הייתה לפחות אחות צעירה אחת, ואולי גם אחות מבוגרת יותר. בשל כך, היא נקראת לפעמים "אטיה סקונדה (Atia Secunda, אטיה השנייה, או Atia Balba Secunda). ייתכן שהיה לה גם אח.

נישואים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואיה הראשונים היו עם גאיוס אוקטביוס (אנ'), הפריאטור בשנת 61 לפסה"נ ולאחר מכן מושל פרובינקיה מקדוניה (אנ'). משפחתה גרה קרוב לווליטריי (אנ'), ביתם של האוקטביים. נולדו להם שני ילדים: אוקטביה, שנולדה בסביבות שנת 66 לפסה"נ, וגאיוס אוקטביוס, שנולד בשנת 63 לפסה"נ.

ההיסטוריון טקיטוס מציין אותה בחיבורו "שיחה על הנואמים" (Dialogus de oratoribus) כאישה דתית ומוסרית באופן יוצא דופן, ואחת המטרונות הנערצות ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה הרומית. כזו ש"בפניה לא ניתן לומר דבר נבלות ולא לעשות כל מעשה קלון. בטהרה ובצניעות השגיחה לא רק על לימודי הילדים ועיסוקיהם, אלא גם על שעשועיהם ומשחקיהם".[1]

סווטוניוס מציין את הסימנים האלוהיים שחוותה לפני ואחרי לידתו של אוגוסטוס:

"כשבאה פעם אטיה בחצות הלילה אל הפולחן החגיגי של אפולון, נירדמה באפיריונה בתוך ההיכל, בשעה שהמתינה לבוא שאר המטרונות. והנה זחל פתאום ובא דרקון אל האפיריון ולאחר זמן חזר ונסתלק; אבל משהקיצה משנתה זו טבלה וניטהרה כלאחר משכב עם בעלה, ומיד הופיע בגופה כתם בדמות דרקון שא-אפשר היה לסלקו עוד, עד שנימנעה מלבוא אחרי-כן אל בתי המרחץ הציבוריים. לעשרת חדשים ילדה את אבגוסטוס, שנחשב משום כך לבן אפולון. אותה אטיה חלמה לפני הלידה, שקרביה נתרוממו עד לכוכבים והתפשטו על פני שמים וארץ; ואביו אוקטאביוס חלם שהשמש בזהרה עולה מרחם אטיה. ביום שבו נולד נידון קשר קטילינה בקוריה ואוקטאביוס איחר לבוא לישיבה כי אשתו כרעה ללדת; והנה דבר ידוע ומפורסם הוא, שפובליוס ניגידיוס (אנ'), משנודעה לו סיבת האיחור ושמע מה הייתה שעת הלידה, אישר כי אמנם נולד מושלו של העולם".[2]

אוקטביוס מת בשנת 59 לפסה"נ, כאשר בנם גאיוס אוקטביוס (הקיסר הרומי לעתיד אוגוסטוס) היה בן ארבע.

נישואים שניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת מותו של בעלה הראשון, נישאה אטיה בשנית ללוקיוס מרקיוס פיליפוס (אנ'), קונסול בשנת 56 לפסה"נ. לפילפוס היו אז כבר שלושה ילדים: לוקיוס מרקיוס פיליפוס (אנ') (קונסול סופקטוס בשנת 38 לפנה"ס, שבסופו של דבר התחתן עם אחותה הצעירה של אטיה), מרקיה (אנ') (אשת קאטו הצעיר) וקווינטוס מרקיוס פיליפוס (פרוקונסול של קיליקיה (אנ') בשנת 47 לפסה"נ). ייתכן שלה ולפילפוס היו ילדים.

אטיה כל כך חששה לביטחונו של בנה, שהיא ופילפוס דחקו בו לוותר על זכויותיו כיורש של יוליוס קיסר. היא מתה באוגוסט או בספטמבר 43 לפסה"נ. אוקטביאנוס כיבד את זכרה בהלוויה פומבית.

תיאוריה בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמות בדיונית של אטיה גולמה על ידי השחקנית פולי ווקר בסדרת הטלוויזיה "רומא". היא מתוארת שם כשאפתנית, ממולחת, מניפולטיבית, חסרת עכבות מינית ופושטת רגל מוסרית; הסדרה גם מציגה אותה כמעורבת במערכת יחסים רומנטית ארוכת טווח עם מרקוס אנטוניוס. ג'ונתן סטמפ, היועץ ההיסטורי של הסדרה, ציין כי בנוסף לאטיה ההיסטורית, גרסת הדמות של אטיה שואבת השפעות משמעותיות מנשים רומיות אחרות מאותה תקופה, כמו קלודיה הידועה לשמצה, ופולביה, אשתו של מרקוס אנטוניוס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אטיה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טאקיטוס, שיחה על הנואמים, כח (תרגום שרה דבורצקי).
  2. ^ סווטוניוס, אבגוסטוס האלוהי, 94, 5 (תרגום אלכסנדר שור).