קיסר רומא

קיסר רומא
augustus, princeps civitatis, caesar, imperator, βασιλεύς

וקסילואיד קיסר רומא
אוגוסטוס קיסר
איוש נוכחי	אין
דרכי מינוי	בחירה על ידי סנאט האימפריה הרומית או צבא האימפריה הרומית
ייסוד המשרה	16 בינואר 27 לפנה"ס
איוש ראשון	אוגוסטוס קיסר
איוש אחרון	תאודוסיוס הראשון
תאריך ביטול המשרה	17 בינואר 395 (הקיסרות הרומית)
משרה יורשת	קיסר רומא המערבית קיסר האימפריה הביזנטית

קיסר רומא (בלטינית: Imperator Romanus) הוא הכינוי של שליט האימפריה הרומית במהלך תקופת הקיסרים, אשר בהכללה ניתן לשייכו מאוגוסטוס ועד לניצור האימפריה המערבית על ידי קונסטנטינוס. כל קיסרי רומא הוסיפו לשמם את שמו של אוגוסטוס (ולאחר מכן גם את באסילוס ), כמו גם את שמות התואר קיסר ואימפרטור, אשר בעצמן אופיינו כתוארי מצביאים (כלומר, תואר הקשור לתפקיד מפקד הצבא הרומי). כמו כן, גם התואר פְּרִינְקֶפְּס ("אזרח רומא מספר אחד") נוסף לחלק מהקיסרים הראשונים. סמכותם של קיסרי רומא התבססה הן על נאמנות הצבא והן על הכרת הסנאט.

מעמד הקיסר

לאחר תום כהונת אוגוסטוס קיסר, קיסרי רומא שאחריו נטו לנצל את סמכויותיהם ואת כוחם שמעל החוק, לפגוע בסנאטורים ובסנאט, ואחדים מהם אף הפעילו שלטון טרור כנגד קושרי קשר, בין אם ממשיים או דמיוניים, וכנגד אופוזיציונרים. בתקופה זו, נתפס מעמד הפרינקפס כשליט רודן המנוגד לעקרון החירות. באופן זה תיארו סופרים והיסטוריונים רבים את טיבריוס, גאיוס, קלאודיוס, דומיטיאנוס ונירון. דומיטיאנוס רצה שיכנו אותו התואר "אדון ואל" (בלטינית: Dominus et Deus), עודד הלשנות על קושרים והוציא להורג באשמת קשירת קשר סנאטורים רבים, עד שנרצח ב-96 על ידי קושרים, בהם אשתו.

לאחר רצח דומיטיאנוס נבחר נרווה לקיסר על ידי הסנאט, שהטיל על דומיטיאנוס מחיקה ממסמכים וממצבות ציבוריות. עם מותו של נרווה ב-98 החליף אותו טריאנוס. שלטונם של נרווה וטריאנוס אופיין בהחזרת החירות, בשיקום מעמד הסנאט ושיתוף פעולה איתו, חופש הביטוי, הפסקת פעולת המלשינים, רדיפות ומשפטי הבגידה, ובהפיכת הפרינקפס מרודן אשר נמצא מעל החוק לשליט הכפוף לחוק. עם זאת, לא חל שינוי יסודי במעמד הפרינקפס, אלא שאופי ומעמד השלטון תלוי ברצון הפרינקפס ובגחמותיו. בשל כך, נזכר טריאנוס בכתובות לכבודו כפרינקפס מצוין (בלטינית: Optimus Princeps). שלושת הקיסרים שלאחר טריאנוס דמו לו באופי שלטונם.

לדברי קאסיוס דיו, תחת שלטון אוגוסטוס נוסדה מונרכיה, ולקיסר יש סמכות בלתי מוגבלת בכל תחום. קיסר רומא היה המפקד העליון של צבא רומא, רבים מן הקיסרים יצאו לפקד על הצבאות אל הפרוביניקיות הרומיות. במאה השנייה קבע המשפטן גאיוס כי קביעת הקיסר בפסיקותיו, בצוויו ובמכתביו היא שוות מעמד לחוק. האחרון בשליטים הנאורים, מרקוס אורליוס מינה את בנו ליורשו, קומודוס, שנהג כעריץ, דבר שהוביל להתנקשות בו. החל מזמנו של ספטימוס סוורוס, הפיקוד על הצבא הפך לחלק מרכזי בתפקיד הקיסר, עקב החמרה ביחסים עם העמים הזרים. כך נוצרה בעיה, שמערכות השלטון, שהיו תלויות באופן הדוק בקיסר, סבלו מעיכובים וקשיים בפעילותן התקינה.

עבודת הקיסר

סמכויות הקיסר

לדעת ההיסטוריון הרומי דיו קסיוס, האימפריה הרומית הייתה מונרכיה ובעלת משטר שלטון יחיד. דיו חי בתקופתו של ספטימיוס סוורוס, וכאיש ששירת במשרות רבות ברומא, הוא הכיר את המערכת היטב.

השלטון של איש יחיד התבסס ברומא לאחר קרב אקטיום, בו גבר אוגוסטוס על אנטוניוס, אחד מן היריבים שלו. דיו כתב מנקודת הראות של זמנו, כי הוא מאמין שהסמכות של העם ושל הסנאט עברה אל אוגוסטוס, והחל ממנו נוסדה על פי הדיוק מונרכיה, גם אם שניים או שלושה מחזיקים בשלטון, אוגוסטוס היה "מנהל את כל העניינים כפי שרצה". היורשים של אוגוסטוס מיצו עד תום את הסמכויות שלהם ואת כוחם שהיו מעל החוק, פגעו במידה רבה במעמד הסנטורי ובבני השכבות האחרות, ואחדים אף הנהיגו משטר טרור נגד חוגי האופוזיציה.

הפרינקיפטוס, כלומר, המשטר שבראשו עמד פרינקפס, נתפס בעיני רבים כמשטר רודני שאינו עולה בקנה אחר עם ליברטס, כלומר, הוא נתפס לא רק כשלטון יחיד אלא כמונרכיה גרועה, בעלת עריצות.

פניות אל הקיסר

כחלק מעבודתו, נהג הקיסר לקבל ולענות על פניותיהם של נתיניו. עבודתה זו באה לידי ביטוי בשני אופנים: ראשית, בלִיבֶּלוּס (בלטינית: Libellus, משמעות: ספר קטן), כינוי לפנייה בכתב שהוגשה אליו. פנייה זו הייתה, בדרך כלל, קצרה, שהוגשה על ידי אנשים ממעמד נמוך, בין אם עלי ידי קבוצות ובין עם ביחידות. אנשים שרצו להגיש לקיסר בקשה כתובה היו צריכים לבוא אליו בעצמם או על ידי שליח. בנוסף, הליבלוס נמסר לקיסר ברומא, באלכסנדריה או בכל מקום אחר. הקיסר ענה בעצמו על הבקשות, ותשובתו נרשמה בתחתיתן. העתקים של התשובות נשמרו בארכיונים ופורסמו בפומבי. החלטות הקיסר נגעו לחוק הפרטי והציבורי. לפנייה זו, הליבלוס, השיב הקיסר במה שנודע בשם סוֹבְּסְקְרִיפְּטִיוֹ (בלטינית: Subscriptio, משמעות: כתיבה למטה). בתשובתו של הקיסר נהג הלה לכתוב את המילה רֵקוֹגְנוֹבִי (בלטינית: Recognovi, משמעות: בדקתי), שמשמעותה היא שבקשתו של הנתין אושרה. העתקים של ליבלוס וסובסקיפטיו פורסמו לא פעם בריש גלי.

על פי פפירוס שהשתמר, נמצא כי הקיסר ספטימיוס סוורוס השיב על תשע עשר לִיבֵּלִי (בלטינית: Libelli, משמעות: ליבלוס ברבים) במשך שלושה ימים, בין ה-14 במרץ ל-16 במרץ 200. מכך ניתן להניח, כי אם זהו היה קצב שליחת את הסובסקיפטיו, אזי לקיסר התאפשר להשיב על מאות בקשות כאלה מדי שנה. על פי מחקרו של פרגוס מילאר על תולדות האימפריה הרומית, ההשפעה של הממשל הרומי בחיי הפרט התבטאה באופן הטוב ביותר באמצעות הליבלי. מול דעה זו של מילאר קמו שתי סברות המפריכות את טענתו. הראשונה, היא שעזרה אישית מטעם הקיסר עבור היחיד לא הייתה יכולה להשפיע השפעה רבה במדינה שבה התגוררו למעלה מחמישים מיליון תושבים. השנייה היא, שמדיניותו של הקיסר לא יכולה הייתה להשתנות באופן מהותי הודות לפניותיו.

מכתבים והוראות

בספר העשירי של קובץ המכתבים של פליניוס הצעיר נכללת התכתובת שלו עם הקיסר טראיאנוס מהזמן שהיה פליניוס נציב הפרובינקיה ביתיניה. להלן מקרה אחד לדוגמה, העולה ממכתבו של פליניוס ומתשובת הקיסר:

המכתב של פליניוס אל טראיאנוס מראה, שבתפקידו כנציב הוא נתקל בבעיה שהתקשה לטפל בה ולכן החליט להתייעץ עם הקיסר. הבעיה היא, שהצבא הרומי לא גייס עבדים לשרת בו, ומי שניסו להתגייס והצהירו שהם בני חורין היו צפויים לעונש מוות. הקושי של פליניוס במקרה זה נבע מכך, שבבדיקה הרגילה לא התגלה ששני המגויסים היו עבדים והם כבר הושבעו. סמפרוניוס קאיליאנוס היה גייס וחשף את עובדת היותם עבדים, ועל כן שלח אותם לנציב שיפסוק את עונשם. אולם מתברר, שבהוראות שקיבל פליניוס מטראיאנוס כאשר מונה לנציב לא נאמרו דברים מפורשים על מקרה כזה. טראיאנוס מבהיר אפוא לפליניוס מה עליו לעשות: אם הם התנדבו, דהיינו, יזמו את הגיוס, חל עליהם העונש; אם חייבו אותם להתגייס (פקידי הגיוס או הבעלים שלהם) פטורים הם מהעונש.

פולחן הקיסר

הפולחן של הרומאים נבע מההשקפה שהמנהיגים שלהם הם אלים או קרובים למעמד האלים. פולחן המושלים שנהגו, השפיע על הממלכות ההלנסטיות שנחשפו למנהגיהם, בעת שהגיעו לרומא מהמזרח. פולחן היוונים עבר ממנהיגיהם אל מצביאי הרומאים, כגון גאיוס פלאמיניוס נפוס ולוקיוס קורנליוס סולה.

בתחילת הפרינקיפט, אוגוסטוס קיסר הבדיל בין כל אחד מהאזורים שהיו תחת שליטתו לפי תרבות המקום ביחס לפולחן המנהיגים. במצרים, שם הפרעה נתפס כאל, הוא הנחיל את אלוהותו כאל המלחמה במיתולוגיה המצרית, הורוס. לעומת זאת, באסיה הקטנה איפשר את פולחנו במשותף עם פולחן רומא, וזאת רק לאחר שביקשו זאת ממנו, ורק באמצעות כהן גדול שהיה אחראי על המקדשים, המזבחות והטקסים, במסגרת חגיגות שנתיות.

בניגוד לשאר הפרובינציות הרומיות, ברומא ובאיטליה אוגוסטוס פעל באופן עקיף יותר. הוא הוסיף לשמו תארים ותפקידים שהגדילו את שמו ופיארו אותו, ואת הפולחן התיר רק ככזה שיופנה לעבר החלקים היותר רוחניים שבו, כך שיצר הפרדה מסוימת בינו לבין מושא הפולחן.

הנחלת הפולחן איפשרה ביטוי לנאמנות לקיסר, כמייצג האימפריה כולה. לכך התלוו מאפיינים דתיים ותרבותיים של הקשר של האלים עם בני התמותה, והמסורות היווניות העוסקות בגיבורים ובאלים למחצה. בשל הרצון להאמין שהמנהיג הוא לא סתם עוד אדם – לא רק פשוטי העם העריצו את השליט, אלא גם אזרחים מכובדים ומשכילים, בייחוד בעיתות משבר.

נוסף על כך, קיימות האפשרוית הנוספות, כגון יוהרה ושכרון כוח של המנהיגים, שהובילו את סובביהם לנקוט בחנופה, מתוך תקווה לקבלת תמורה. מנגד, יש היסטוריונים הסבורים שפולחן האישיות לא באמת התרחש, מתוך הסתמכות על כך שהפולחן לא היה תמיד ישיר לגופו של המנהיג אלא לעיתים למעשיו, לא היה אחיד בין שלל הטריטוריות באימפריה, ושלא נמצאו עדויות לפולחן מצד אנשים פרטיים, אלא רק לפולחן ציבורי מוסדר מצרכים מדיניים.

ראו גם

• קיסרי רומא

לקריאה נוספת

• ישראל שצמן, כל הדרכים מובילות לרומא: אימפריאליזם ואימפריה, האוניברסיטה הפתוחה, 2017, עמ' 74–87
• משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002, עמ' 184–186

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קיסר רומא בוויקישיתוף

• ישראל שצמן, האימפריה הרומית ומורשתה, האוניברסיטה הפתוחה, 2002, עמ' 21–31
• קיסרים - רומא, דף שער בספרייה הלאומית
• קיסר רומא, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

• Edmondson, Jonathan, The Roman Emperor and the Local Communities of the Roman Empire, Academia.edu, 2015