איזבל, נסיכת ברזיל
 | |||||||||
| לידה |
29 ביולי 1846 ריו דה ז'ניירו, האימפריה הברזילאית .svg){kind=small} | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
14 בנובמבר 1921 (בגיל 75) סן-מריטים, צרפת  | ||||||||
| שם מלא | איזבל כריסטינה לאופולדינה אאוגוסטה מיכאלה גבריאלה רפאלה גונזגה דה ברגאנסה אה בורבון | ||||||||
| מדינה | ברזיל | ||||||||
| מקום קבורה | פטרופוליס | ||||||||
| בן זוג | גאסטון, רוזן אה | ||||||||
| שושלת בית ברגאנסה | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
  | ||||||||
  | |||||||||
איזבל, נסיכת ברזיל (בפורטוגזית: Princesa Isabel; 29 ביולי 1846, ריו דה ז'ניירו - 14 בנובמבר 1921, הסן הימי, צרפת) או דונה איזבל (Dona Isabel), הייתה הנסיכה הקיסרית האחרונה של ברזיל ומי שחתמה על חוק הזהב, שהביא לביטול העבדות בברזיל. איזבל הייתה לעוצרת של האימפריה הברזילאית מספר פעמים במהלך תקופות בהן נעדר אביה, פדרו השני, קיסר ברזיל, מהקיסרות.
אף על פי שהייתה יורשת עצר, איזבל מעולם לא הפכה לקיסרית דה פקטו מכיוון שהמוסד הקיסרי הופל בהפיכה צבאית בהנהגת דאודורו דה פונסקה בתקופת שלטון אביה והוקמה הרפובליקה הברזילאית הישנה (1889–1930) שנטשה את המוסד הקיסרי והחליפה אותו ברפובליקה נשיאותית. לאחר ההפיכה יצאה איזבל לגלות שנכפתה עליה וגרה בצרפת ביחד עם בעלה, גאסטון, רוזן אה, עד לפטירתה בשנת 1921.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
איזבל הייתה בתם הראשונה של פדרו השני, קיסר ברזיל, והקיסרית תרזה כריסטינה, בתו של פרנצ'סקו הראשון, מלך שתי הסיציליות. אחיה הבכור, אפונסו (1845–1847), מת בגיל שנתיים, וכמוהו גם אחיו הקטן, פדרו (1848–1850). לאיזבל אף הייתה אחות, לאופולדינה (1847–1871), שמתה בגיל 23 ממחלת טיפואיד. עם מותם של שני הנסיכים, הוכרזה איזבל יורשת הכתר באופן רשמי ב-10 באוגוסט 1850, וקיבלה את התואר "נסיכה קיסרית".
איזבל חונכה בידי מורה פרטית מגיל 7. לאחר מכן חונכה ביחד עם אחותה בבית ספר פרטי מלכותי. המקצועות שלמדה איזבל כללו: לשון פורטוגזית, ספרות צרפתית, אסטרונומיה, כימיה, היסטוריה של פורטוגל, היסטוריה של בריטניה, היסטוריה של צרפת, ציור, נגינה בפסנתר, ריקוד, כלכלה פוליטית, גאוגרפיה, גאולוגיה והיסטוריה של הפילוסופיה. איזבל דיברה באופן שוטף פורטוגזית, צרפתית, אנגלית וגרמנית. ב-15 באוקטובר 1864 נישאה איזבל לגאסטון, רוזן אה (בצרפתית: comte d’Eu) מבית אורליאן (נכדו של לואי פיליפ, מלך הצרפתים), וכך קיבלה את התואר רוזנת אה.
יחסיה של איזבל עם אביה היו חמים ופדרו השני הקדיש זמן רב לבילוי עם בנותיו איזבל ולאופולדינה. פדרו השני היה זמן רב אפוף בצער לאחר מות שני בניו וראה זאת כסימן לכך שהמלוכה הברזילאית מתקרבת לסופה. למרות זאת, פדרו השני דאג לשינוי חוקי הירושה הקיסרית כך שבתו איזבל תוכל לרשת את הכתר ולהיות קיסרית. אף על פי שאיזבל הייתה בעלת אופי מנהיגותי ורציני, היא לא חלקה באהבה של אביה ללימודי העולם הרחב בשנותיה המוקדמות.
ילדותה של איזבל התקדמה באופן לא אדיב ובתוך לוח זמנים נוקשה שהכין אביה, שקבע כל דקה מיומה. התקשרויות חברתיות וביקורים הותרו רק בימי ראשון, חגים וימי הולדת משפחתיים. כדי להקל על לוח הזמנים הנוקשה שלה, לעיתים הופיעה בהצגות ילדים שהועלו בארמון הקיסרי עם כמה מחברות ילדותה. לדברי לקומבה, המורה האישית של איזבל, מכך התפתחה אחת התכונות בחייה הבוגרים: שמירה על לוח זמנים נוקשה. בגיל 14, בזמן שהוריה היו בביקור רשמי בפרובינציות הצפוניות של ברזיל, קיבלה איזבל רשמית את האורח המלכותי הראשון שלה, מקסימיליאן הראשון, לעתיד קיסר מקסיקו, אחיו של פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה.
העוצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנסיכה איזבל שימשה כעוצרת של ברזיל בשלוש הזדמנויות בהן שהה אביה מחוץ לברזיל: בפעם הראשונה בין 25 במאי 1871 ל-31 במרץ 1872, בפעם השנייה בין 26 במרץ 1876 ל-25 בספטמבר 1877 ובפעם השלישית בין 30 ביוני 1887 ל-22 באוגוסט 1888. בתור העוצרת אחזה איזבל בסמכויותיו של קיסר ברזיל. החוקה הברזילאית שהקימה את האימפריה בתור מונרכיה חוקתית הותירה לקיסר או לקיסרית המכהנים לבצע מינויים פוליטיים, הטלת וטו על חוקים חדשים במועצת השרים ונתינת חנינה במסגרת הסמכויות החוקתיות. במשך כל חייה לאיזבל כמעט ולא הייתה אהבה להנהגה ולכוח פוליטי, מאפיין שהיא חלקה עם אביה. היא העדיפה להיות עם משפחתה בביקורים ארוכים באירופה, לחנך את ילדיה או לנהל את חיי החברה של חצר המלוכה הברזילאי. הנוכחות החזקה של אביה, השלום והסדר של האימפריה עקב שלטונו הארוך שסיפק לברזיל תקופת יציבות רצופה, שיפרו את הקבלה של ריבון חדש אל תוך ההנהגה הלאומית.
תקופת העוצרות הראשונה התקיימה במהלך מסע של הקיסר פדרו השני אל אירופה והמזרח התיכון. מסע אשר נדחה קודם לכן לנוכח התמשכותה של מלחמת הברית המשולשת. איזבל חששה מזה זמן רב בנוגע ליכולתה להוליד ילדים. ההריון הראשון שלה הסתיים במות העובר במהלך הלידה. ההריון השני צלח ובנה הנולד נקרא על שם סבו הקיסר פדרו; פדרו דה אלקנטארה, נסיך גראו-פארה. תקופת העוצרות השנייה התרחשה גם כן בעת היה הקיסר פדרו השני במסע מחוץ לברזיל. לאחר בחירות למועצת השרים בשנת 1876 החלו התפרעויות אזרחיות ברחובות הבירה ריו דה ז'ניירו לנוכח ההתנגדות החריפה של רבים לתוצאות. נוסף על כך גאסטון חלה ואיזבל נכנסה לחרדה מהמשבר הפוליטי. לאחר שובו של פדרו, יצאו איזבל וגאסטון לשהות מוארכת ברפובליקה הצרפתית השלישית שנמשכה שלוש שנים אשר במהלכן לא הייתה איזבל מעורבת כלל בממשל האימפריה הברזילאית. בשנת 1887, האווירה בברזיל השתנתה. המדינה הייתה בתסיסה אזרחית. סוגיות הביטול של העבדות בברזיל והדרישה לבחירות ישירות שלטו בדיון הפוליטי, ובריאותו הרופפת של פדרו השני דרשה ביקור באירופה לצורך טיפול רפואי. הנסיכה איזבל, שהייתה אז עדיין בשהות ברפובליקה הצרפתית ביחד עם בעלה, נקראה לשוב לברזיל ולכהן בפעם השלישית בתור העוצרת.
מזה זמן רב הייתה בברזיל תסיסה אזרחית בכל הנוגע לביטול העבדות. חלק נרחב מהכלכלה הלאומית נשענה על גידולים חקלאיים ואלו היו מבוססים על עבודות פרך שבוצעו בידי עבדים. תחת השגחתה של איזבל במהלך תקופת העוצרות הראשונה, נשיא מועצת השרים, לואיש אלבש דה לימה אה סילבה, דוכס קשיאס, העביר את חוק הרחם החופשי שהיווה את השלב הראשון לקראת ביטול העבדות בכך שהכריז שכל ילדיהם של עבדים חופשיים מעת הולדתם. מכיוון שהמגזר החקלאי השמרן היה הבסיס לתמיכה במונרכיה, הקיסר פדרו השני היסס מלנקוט עמדה חזקה נגד העבדות מחשש כי הדבר יצור קרע בין האריסטוקרטיה למגזר החקלאי. לנוכח ההגירה וגידול הכלכלה התעשייתית, נחלשה חשיבותה הכלכלית של העבדות ועלתה ההתנגדות אליה בקרב חוגים פוליטיים שונים. איזבל עצמה תמכה בסיום העבדות באופן מלא מסיבות כלכליות אך גם מסיבות הומניות, לנוכח עליית החשיבות של זכויות האדם. היא צוטטה בעת אמרה כי: ”העבדות עצמה, בהיותה התקפה נגד חופש האדם, דוחה אותי.”[1] במהלך תקופת העצרות האחרונה חתמה איזבל על חקיקה שלימים ניתן לה הכינוי "חוק הזהב" (ב-13 במאי 1888) שהביא לביטול העבדות בברזיל. החוק שחרר לחופשי 700,000 איש, חמישה אחוזים מכלל אוכלוסיית ברזיל שמנתה בה בעת 14 מיליון תושבים בסך הכל. על חוק הזהב קיבלה דונה איזבל את מדליית "ורד הזהב" מהאפיפיור לאו השלושה-עשר. ביטול העבדות הביא את המלוכה לשיא התמיכה העממית בה אבל באותו הזמן החליש את תמיכת המעמד החקלאי בה, שהיה הבסיס לשלטונה, בכך גרר הדבר היחלשות של יציבות המשטר[2].
הגלות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביטול העבדות בברזיל פגע בתמיכה של המגזר החקלאי במלוכה הברזילאית. הייתה תמיכה עממית נרחבת עדיין לקיסרות אך היא הייתה חלשה מבעבר. לנוכח משבר ביחס הממשל עם הנהגת הכנסייה הקתולית בברזיל נחלש מעמדה של המלוכה עוד יותר. משברים אלו ביחד עם עליית התמיכה ברפובליקניזם, הביא תוך שנה וחצי להפלת האימפריה הברזילאית ולהקמת הרפובליקה ב-15 בנובמבר 1889. האימפריה הופלה בהפיכה צבאית בראשות דאודורו דה פונסקה אשר השתמשה באמצעים לא דמוקרטים להפוך את המדינה לפדרלית ולמנוע התנגדות אזרחית להפיכה בעזרת גירוש בני משפחת המלוכה מריו דה ז'ניירו ומברזיל בכלל. רק בשנת 1894 נבחר פרודנטה דה מוראיס להיות לנשיא האזרחי הראשון של הרפובליקה הברזילאית החדשה.
כתוצאה מכך, הוגלו איזבל ומשפחת המלוכה לאירופה. איזבל עברה להתגורר באחוזתו של בעלה, אחוזת אֶה במחוז סן-מריטים שבנורמנדי, הרפובליקה הצרפתית השלישית, עד למותה ב-14 בנובמבר 1921. כאשר הנסיך פדרו הביע בפני הוריו את הרצון להתחתן עם אלז'בייטה, רוזנת דוברז'נסקי דה דוברז'ניץ מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, איזבל וגאסטון התנגדו לנישואים עקב מעמדה של אלז'בייטה שהיה נחות מזה של נסיכה. לבסוף הסכימו לחתונה בין פדרו ואלז'בייטה. בשנת 1953, גופתה הועברה לברזיל, בתקופת נשיאותו הדמוקרטית של ז'טוליו ורגאס, ובשנת 1972 נקברה בקתדרלת פטרופוליס הממוקמת בתוך העיר הקיסרית של ריו דה ז'ניירו, לצד אביה הקיסר פדרו השני[3]. מורשתה המרכזית של איזבל היא בנוגע לפועלה לסיום העבדות בברזיל והיא נחשבת להיות לדמות המשפיעה ביותר בפוליטיקה הברזילאית בכל הנוגע לנושא.
תואר קיסרית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם מותו של אביה בשנת 1891, הפכה איזבל לקיסרית ברזיל דה יורה, ותומכיה כינו אותה "דונה איזבל הראשונה, קיסרית ברזיל". תואר זה לא קיבל תוקף מעשי, כיוון שקיסרות ברזיל בוטלה שנתיים לפני כן. התואר עבר בירושה אל הנסיך פדרו הנריק, בנו של לואיש, נסיך אורליאן-ברגנסה ונכדה של איזבל. התואר של "קיסר ברזיל" מוחזק עד היום בידי הטוען לירושת הכתר הקיסרי של ברזיל. הטוען לכתר נכון לשנת 2021, הנסיך לואיש השני, אורליאן-ברגנסה, הוא נינה של הנסיכה הקיסרית איזבל.
משפחתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-15 באוקטובר 1864 התחתנה איזבל עם גאסטון, רוזן אה, ממנו נולדו לה 4 ילדים:
- לואיזה ויטוריה, נסיכת אורליאן-ברגנסה (1874-1874, לידה שקטה)
- פדרו דה אלקנטארה, נסיך גראו-פארה (1875–1940)
- לואיש, נסיך אורליאן-ברגנסה (1878–1920)
- אנטוניו גסטאו, נסיך אורליאן-ברגנסה (1881–1918)
אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- היסטוריה של ברזיל
- חייה של הנסיכה איזבל באתר "המוסד התרבותי דונה איזבל" (בפורטוגזית)
איזבל, נסיכת ברזיל, ברשת החברתית פייסבוק
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ איזבל, הנסיכה הקיסרית של ברזיל, באתר האנציקלופדיה
- ^ אילן רחום, ברזיל בעבר ובהווה; האליטה והעם, תל אביב, ישראל: אוניברסיטת תל אביב, 1990, עמ' 68
- ^ Handler, J.S., & Hayes, K.E. (2009). Escrava Anastacia: The iconographic history of a Brazilian popular saint. African Diaspora, 2, 25-51