איילין פורסטר אגאר
 | |
| לידה |
1 בדצמבר 1899 בואנוס איירס, ארגנטינה  |
|---|---|
| פטירה |
17 בנובמבר 1991 (בגיל 91) לונדון, הממלכה המאוחדת |
| מקום קבורה | פריז, צרפת |
| מקום לימודים |
|
| תקופת הפעילות |
1920–1991 (כ־71 שנים) |
| זרם באמנות |
סוריאליזם |
| הושפעה על ידי |
הנרי טונקס, Leon Underwood |
| בן או בת זוג |
ג'וסף בארד |
  | |
איילין פורסטר אגאר (באנגלית: Eileen Forrester Agar; 1 בדצמבר 1899, בואנוס איירס שבארגנטינה – 17 בנובמבר 1991 בלונדון, שבאנגליה) הייתה ציירת וצלמת ששמה נקשר בתנועה הסוריאליסטית בזכות ציוריה הסוריאליסטים, הקולאז'ים והחפצים שיצרה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אגאר נולדה קרוב לבואנוס איירס לאב סקוטי ואם אמריקאית. אביה מכר טחנות רוח ומכונות חקלאיות. היא גדלה בוילה של המשפחה והיו לה מורים פרטיים לפני שהחלה ללכת לבית הספר. המשפחה הגיעה לבריטניה בערך כל שנתיים במשך ילדותה, ומאוחר יותר, עברה המשפחה לגור בלונדון[1]. מאחר שנולדה למשפחה אמידה, הציפייה הייתה שתינשא למישהו במעמדה. אך כישרונותיה האמנותיים של אגאר התגלו כבר בגיל צעיר, ומוריה עודדו אותה לפתח כישורים אלה. בין השנים 1920–1921, למדה אגר בבית הספר לאמנות של ליאון אנדרווד ושם פגשה את הפסל האנגלי הנרי מור. בין השנים 1921–1924 למדה אגאר בבית הספר לאומנות הידוע סלייד (Slade School of Fine Art). שם מעגל ההיכרות האמנותית שלה גדל וכלל את מעצב התיאטרון אוליבר מסל, המאייר רקס ויסלר והצלם ססיל ביטון. בשנת 1925 נישאה לרובין ברטלט, אך בשנת 1929 התגרשה ממנו, לאחר שהתאהבה בסופר ההונגרי ג'וזף בארד לו נישאה בשנת 1940[1]. בזמן למודיה הפנתה עורף לעושרם של הוריה וסרבה להשתמש ברולס-רויס שהם שלחו לאסוף אותה מבית הספר[2]. נישואיה הראשונים יצרו למענה את האפשרות להתרחק מהם ומאורח חייהם. יחד עם בעלה הראשון סיירה בצרפת ובספרד. בשנה בה נישאה לראשונה הרסה אגאר את רוב עבודותיה המוקדמות. הזוג גר בדייפ[3].
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין השנים 1928 ו-1930 סיירו אגאר ובארד ברחבי אירופה ופגשו אנשי ספרות ואומנים ידועים, כולל המשוררים עזרא פאונד וויליאם בטלר ייטס, הצייר אדריאן סטוקס, והסופר אוולין וו.
אגאר פגשה את ג'וסף בארד, שהפך להיות בעלה השני, בשנת 1926. היא בלתה איתו את חמישים השנים הבאות ואת אהבתו לתכשיטים שילבה גם ביצירותיה. בין השנים 1927–1928 גרו אגאר ובעלה בלונדון, אך בילו את החורפים בפורטופינו. בשנת 1928 עברו אגאר ובעלה לפריז ושם התוודעה אל אומנים סוריאליסטים כמו אנדרה ברטון וקונסטנטין ברנקוזי. בשנת 1930 חזרה אגאר לאנגליה וציירה את היצירה הסוריאליסטית הראשונה שלה, בשם The Flying Pillar, שמאוחר יותר נקראה Three Symbols, בהשפעת המניפסט הסוריאליסטי של ברטון. לדבריה של אגאר היצירה מסמלת את העולם הקלאסי המתמזג עם העולם המודרני[4].
באותה תקופה למדה אגאר אצל הצייר המופשט פרנטישק פולטין. עבודותיה המוקדמות, משנות העשרים, היו בעיקר ציורי דיוקנאות פוסט-אימפרסיוניסטים. אך בעקבות הדרכתו של פולטין ופגישותיה עם אנשים שונים באותה תקופה, החלה ליצור עבודות אחרות כגון תנועה בחלל ומוזה מודרנית (1931). היא החלה להציג את עבודותיה בשנת 1933 כחלק מקבוצת לונדון – אומנים שמרדו בסגנון המסורתי של האקדמיה המלכותית. באותה שנה הייתה לאגאר גם תערוכת יחיד ראשונה בגלריית בלומסברי.
בשנת 1934 שכרו היא ובעלה בית בדורסט שם פגשה את פול נאש והשניים החלו במערכת יחסים אומנותית ואישית, ויצרו יחד מספר עבודות. בשנת 1936 מבקרי האמנות הרברט ריד ורולאן פנרוז בחרו שלושה מציוריה וחמישה מחפציה הסוריאליסטיים לתערוכת הסוריאליסטים הבין-לאומית בניו-ברלינגטון. היא הייתה האישה הבריטית היחידה שנכללה בתוכנית, למרות שאגאר התנגדה לקרוא ליצירות שלה סוריאליסטיות היא הייתה אחת מהנשים הבודדות שהצליחו להציג בתערוכות סוריאליסטיות באנגליה וגם בארצות אחרות[5].
אחד הציורים היותר ידועים שלה, שנבחר להופיע בתערוכה, נקרא קוואדריגה (1935) הציור נעשה בהשראת תצלום של ראש סוס מהפרתנון. אגאר הכפילה את התצלום ארבע פעמים על בד, ויצרה קשר בין עבודתה לארבעת הסוסים הקשורים לאפוקליפסה. יצירה משמעותית נוספת הייתה גרסה מחודשת של מלאך האנרכיה – יציקה בגבס של ראשה שאותו כיסתה בחומרים שונים. הגרסה השנייה של היצירה כללה רקמה, נוצות, חרוזים וקונכיות. היא הוסיפה כיסוי עיניים כדי לשקף את חוסר הוודאות של העתיד באותה תקופה. במשך שנות ה-30 החלה אגאר להשתמש בחומרים מן הטבע, כגון צורות מוזרות של סלעים. היא ניסתה גם טכניקות אוטומטיות עם חומרים חדשים, צילומים, קולאג'ים וחפצים בהם השתמשה כמו בעבודה The Angel of Anarchy שיצרה בין השנים 1936–1940 והיום נמצא באוסף של מוזיאון טייט. יצירותיה הוצגו בתערוכות בין-לאומיות סוריאליסטיות שונות בניו יורק, בטוקיו, בפריז, ובאמסטרדם. בשנת 1940 כבר הופיעו עבודות שלה בתערוכות סוריאליסטיות באמסטרדם, בניו-יורק, בפריז ובטוקיו, אך מלחמת העולם השנייה קטעה את הקריירה של אגאר ולאחריה לא הצליחה להשיג את אותה רמת הצלחה בין-לאומית. בשלב זה בחייה התקיימו 16 תערוכות יחיד שלה בין השנים 1946–1960. החל משנת 1965 ציירה אגאר בעיקר בצבעים אקריליים. תערוכה רטרוספקטיבית שלה, בשנת 1987 חידשה בקצרה את העניין בעבודותה. הקשרים ההדוקים שלה עם הקהילה הסוריאליסטית הבריטית ותפקידה כדמות נשית מובילה בתנועה הסוריאליסטית ביססה את מקומה בתולדותיה של תנועת הסוריאליזם.
בשנת 1988 היא פרסמה ספר אוטוביוגרפי[5] ובשנת 1990 היא נבחרה כחברה באקדמיה המלכותית לאומנות (Royal Academy) באנגליה. היא נפטרה בלונודון ונקברה בפריז[1].
קישור לעבודות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
https://www.imj.org.il/he/collections/205752
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 J. Marniemi, M. G. Parkki, Radiochemical assay of glutathione S-epoxide transferase and its enhancement by phenobarbital in rat liver in vivo, Biochemical Pharmacology 24, 1975-09-01, עמ' 1569–1572 doi: 10.1016/0006-2952(75)90080-5
- ^ Y. W. Chow, R. Pietranico, A. Mukerji, Studies of oxygen binding energy to hemoglobin molecule, Biochemical and Biophysical Research Communications 66, 1975-10-27, עמ' 1424–1431 doi: 10.1016/0006-291x(75)90518-5
- ^ Michel Remy, Eileen Agar, The International Encyclopedia of Surrealism, 2019 doi: 10.5040/9781474208031.0106
- ^ Simpson, Ann., Eileen Agar, 1899–1991, NGS, 1999, ISBN 1-903278-00-7
- ^ 1 2 K. Moroi, T. Sato, Comparison between procaine and isocarboxazid metabolism in vitro by a liver microsomal amidase-esterase, Biochemical Pharmacology 24, 1975-08-15, עמ' 1517–1521 doi: 10.1016/0006-2952(75)90029-5