הרברט ריד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרברט ריד
Herbert Read
לידה 4 בדצמבר 1893
מסקואטס, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 ביוני 1968 (בגיל 74)
Stonegrave, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Herbert Edward Read עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת לידס עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית, אנגלית בריטית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות חינוך דרך אמנות עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1915–1968 (כ־53 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג מרגרט ריד עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים פירס פול ריד, ג'ון ריד, בנדיקט ריד עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

סֶר הֶרְבֶּרְט רִידאנגלית: Herbert Read; 4 בדצמבר 189312 ביוני 1968) היה היסטוריון אמנות, משורר, מבקר ספרות ופילוסוף אנגלי, הידוע בעיקר בזכות מספר רב של ספרים על אמנות, שהשפיעו על תפקידה של האמנות בחינוך. ריד היה מייסד שותף של המכון לאמנויות עכשוויות (אנ'). בנוסף להיותו אנרכיסט אנגלי בולט, הוא היה אחד מהסופרים האנגלים הראשונים ששמו לב לאקזיסטנציאליזם. הוא היה עורך משותף עם מייקל פורדהאם (אנ') וגרהרד אדלר (אנ') של המהדורה הבריטית באנגלית של סדרת הספרים של קרל גוסטב יונג.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבכור מבין ארבעת ילדיהם של בעלים של חווה חקלאית חכורה הרברט אדוארד ריד (1868–1903), ואשתו אלייזה סטריקלנד, ריד נולד במסקואטס גראנג', ליד ננינגטון (אנ'), בצפון יורקשייר. בביוגרפיה על ריד שחיבר ג'ורג' וודקוק (אנ') נכתב: "הזיכרונות הכפריים הם ארוכים... כמעט שישים שנה לאחר שאביו של ריד... מת והמשפחה עזבה את מסקואטס, שמעתי שנאמר כי "משפחת ריד היו סנובים. הם העסיקו אומנת (ו) והשתמשו בכלבי ציד...". לאחר מותו של אביו, המשפחה, בהיותה חוכרים ולא בעלים, נאלצה לעזוב את החווה; ריד נשלח לבית ספר ליתומים בהליפקס (מערב יורקשייר) (אנ'), ואימו לקחה עבודה בניהול מכבסה בלידס, שם הצטרף אליה ריד מאוחר יותר. לימודיו של ריד באוניברסיטת לידס נקטעו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, במהלכה שירת עם גרין הווארדס (אנ') (כינוי לרגימנט של יורקשייר) בצרפת. הוא מונה לקצין בינואר 1915,[1] וקיבל הן את הצלב הצבאי (MC) והן את אות השירות המצוין (DSO) "על גבורה בולטת ומסירות לתפקיד" ב-1918.[2][3] הוא הגיע לדרגת קפטן.[4]

במהלך המלחמה, ריד הקים את כתב העת Arts & Letters עם פרנק רוטר (אנ'), אחד מכתבי העת הספרותיים הראשונים שפרסמו את יצירותיו של ת"ס אליוט.

יצירותיו הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרך השירה הראשון של ריד היה Songs of Chaos ("שירי כאוס") שיצא לאור בהוצאה עצמית ב-1915. האוסף השני שלו, שיצא לאור ב-1919, נקרא Naked Warriors ("לוחמים עירומים"), ושאב את חוויותיו בלחימה בשוחות של מלחמת העולם הראשונה. עבודתו, המראה את השפעת האימג'יזם והמשוררים המטפיזיים (אנ'),[5] הייתה בעיקר בחריזה חופשית. "אסופת שירים" שלו הופיעו בשנת 1946. כמבקר ספרות, ראה עסק בעיקר במשוררים הרומנטיים האנגלים (אנ') (לדוגמה, The True Voice of Feeling: Studies in English Romantic Poetry, 1953), אך גם בחן מקרוב את סגנון האימג'יזם. הוא פרסם רומן, The Green Child ("הילד הירוק"). הוא תרם לכתב העת לספרות The Criterion (קריטריון, 1922–1939) והוא היה במשך שנים רבות מבקר אמנות קבוע של כתב העת של ה-BBC‏ The Listener ("המאזין").

אף שוויליאם בטלר ייטס בחר במשוררים רבים מדור המלחמה הגדולה לספרו The Oxford Book of Modern Verse (הספר של אוקספורד לחריזה מודרנית, 1936), ריד בלט בקרב עמיתיו בזכות הקטע בן 17 העמודים (כמעט מחצית מהיצירה כולה) של יצירתו The End of a War ("קץ מלחמה" Faber & Faber, 1933).

ריד התעניין גם באמנות הכתיבה. הוא דאג מאוד לסגנון ולמבנה וסיכם את דעותיו ב-English Prose Style ("סגנון הפרוזה האנגלי", 1928), פילוסופיה של כתיבה טובה והסברים עליה. הספר נחשב לאחד הטובים ביותר על יסודות השפה האנגלית, וכיצד ניתן להשתמש ביסודות אלה לכתיבת אנגלית באלגנטיות ובהצטיינות.

ביקורת אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריד היה מגן האמנים הבריטים המודרניים כמו פול נאש, בן ניקולסון, הנרי מור וברברה הפוורת'. הוא נקשר ל-Unit One, קבוצת האמנויות העכשוויות של נאש. ריד היה פרופסור לאמנויות יפות באוניברסיטת אדינבורו (1931–1933) ועורך המגזין הרב ההשפעה The Burlington Magazine (אנ') (1933–1938). הוא היה אחד ממארגני התערוכה הסוריאליסטית הבינלאומית בלונדון ב-1936 ועורך הספר "סוריאליזם", שפורסם ב-1936, שכלל תרומות מאת אנדרה ברטון, יו סייקס דייוויס (אנ'), פול אלואר (אנ') וז'ורז' איניה (אנ'). הוא גם שימש כנאמן של גלריית טייט וכאוצר במוזיאון ויקטוריה ואלברט (1922–1939), וכן היה שותף להקמת המכון לאמנויות עכשוויות (אנ') עם רולנד פנרוז (אנ') בשנת 1947. הוא היה אחד מראשוני הסופרים האנגלים לשים לב לאקזיסטנציאליזם, והושפע מאוד מההוגה הקדם-אקזיסטנציאליסטי מקס שטירנר.

מ-1953 עד 1954 ריד שימש במשרת פרופסור על שם נורטון באוניברסיטת הרווארד. בשנתו אחרונה שם הוא הרצה על "אומנות הפיסול" במסגרת סדרת ההרצאות השנתיות על האמנויות היפות על שם א.ו. מלון בגלריה הלאומית לאמנות שבוושינגטון די. סי.. במשך השנה האקדמית 1964–1965 ושוב ב-1965, הוא היה עמית בפקולטה במרכז ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת וסליאן (אנ').

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסת השירה של ריד הושפעה ממוריו: ת. א. הולם (אנ'), פרנק סטיארט פלינט (אנ'), מריאן מור וויליאם קרלוס ויליאמס, כשהוא מאמין ש"שירה אמיתית מעולם לא הייתה דיבור אלא תמיד שיר", מצוטטת עם שאר ההגדרה שלו 'What is a Poem' ("מהו שיר") במסה שלו בשם זה מ-1926 (בסיום שלו לאסופת השירים שלו משנת 1966).

Phases of English Poetry ("שלבי השירה האנגלית") של ריד היה מחקר אבולוציוני שחיפש לענות על שאלות מטפיזיות ולא פרגמטיות.

עם זאת, המדריך המובהק של ריד לשירה היה Form in Modern Poetry ("הצורה בשירה מודרנית"), שפרסם ב-1932. בשנת 1951 אמר מבקר הספרות א.ס. קולינס על ריד: "בשירתו הוא שרף את האקסטזה הלבנה של האינטלקט, שירה מתומצתת בעלת יופי מחמיר השומרת על חלק ניכר מהסגנון האימאג'יסטי הקדום ביותר שלו". סגנון זה היה ניכר באסופת השירים הקדומה ביותר של ריד Eclogues ("אקלוגים") מהשנים 1914–1918.

אנרכיזם והשקפה פילוסופית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה פוליטית, ריד ראה עצמו אנרכיסט, אם כי במסורת הקויאטיזם (אנ') האנגלי של אדוארד קרפנטר (אנ') וויליאם מוריס. אף על פי כן, בחלוקת התארים של השנה החדשה של 1953 הוא קיבל תואר אבירות על "שירותים לספרות". פעולה זו גרמה לריד להיות מנודה על ידי רוב התנועה האנרכיסטית. ריד התנגד באופן פעיל למשטר פרנקו בספרד, ולעיתים קרובות פעל למען אסירים פוליטיים בספרד.

קשה להפריד בין כתביו של ריד על פוליטיקה לבין אלה על אמנות ותרבות, משום שהוא ראה באמנות, בתרבות ובפוליטיקה ביטוי אחד תואם לתודעה האנושית. סך עבודתו מסתכם בלמעלה מ-1,000 כותרים שפורסמו.

ספרו של ריד To Hell With Culture ("לעזאזל עם התרבות") עוסק במיוחד בזלזול שלו במונח תרבות ומרחיב את השקפתו האנרכיסטית על האמן כאומן, וכן מציג ניתוח מרכזי של עבודתו של אריק גיל. הוא פורסם מחדש על ידי ראוטלג' בשנת 2002.

בהשקפתו הפילוסופית, ריד היה קרוב למסורות האידיאליסטיות האירופיות המיוצגות על ידי פרידריך וילהלם שלינג, יוהאן גוטליב פיכטה וסמואל טיילור קולרידג', מתוך אמונה שהמציאות כפי שהיא נחווית על ידי המוח האנושי היא תוצר של המוח האנושי כמו כל מציאות חיצונית או אובייקטיבית. במילים אחרות, המוח אינו רק מצלמה המתעדת את המציאות שהיא קולטת דרך העיניים; הוא גם מקרן המשליך את המציאות הפרטית שלו. משמעות הדבר היא שהאמנות לא הייתה, כפי שהאמינו מרקסיסטים רבים, רק תוצר של חברה בורגנית, אלא תהליך פסיכולוגי שהתפתח במקביל לאבולוציה של התודעה. אמנות הייתה, אם כן, תופעה ביולוגית, השקפה שעמתה את ריד לעיתים קרובות מול מבקרים מרקסיסטים כמו אנתוני בלאנט בשנות ה-30. ריד, מבחינה זו, הושפע מההתפתחויות בפסיכולוגיית האמנות הגרמנית. הרקע האידיאליסטי שלו גם הוביל את ריד להתעניינות בפסיכואנליזה. ריד הפך לחלוץ בעולם דובר האנגלית בשימוש בפסיכואנליזה ככלי לאמנות וביקורת ספרות. ריד, שהיה במקור פרוידיאני, העביר את נאמנותו לפסיכולוגיה האנליטית של קרל גוסטב יונג, ובסופו של דבר הפך גם למוציא לאור וגם לעורך הראשי של יצירותיו שנאספו באנגלית.

כבר ב-1949 גילה ריד עניין בכתביהם של האקזיסטנציאליסטים הצרפתים, במיוחד אלה של ז'אן-פול סארטר. אף על פי שריד מעולם לא תיאר את עצמו כאקזיסטנציאליסט, הוא הודה שהתאוריות שלו מצאו לעיתים קרובות תמיכה בקרב אקזיסטנציאליסטים. ריד אולי היה האדם הקרוב ביותר באנגליה להיקרא התאורטיקן האקזיסטנציאליסטי האנגלי של המסורת האירופית.

דעות על חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרברט ריד ב-1966

ריד פיתח עניין רב בנושא החינוך ובמיוחד בחינוך לאמנות. האנרכיזם של ריד הושפע מוויליאם גודווין, פיוטר קרופוטקין ומקס שטירנר. ריד התעניין עמוקות בציורי ילדים לאחר שהוזמן לאסוף יצירות לתערוכה של אמנות בריטית שתסייר במדינות בעלות ברית ונייטרליות במהלך מלחמת העולם השנייה. מכיוון שנחשב מסוכן מדי להוביל דרך האוקיינוס האטלנטי יצירות בעלות חשיבות למורשת הלאומית, הוצע לשלוח במקום זאת ציורים ואיורים של ילדים. ביצירת האוסף שלו, ריד התרגש באופן בלתי צפוי מכוח הביטוי והתוכן הרגשי של כמה מיצירותיהם של האמנים הצעירים יותר. החוויה עוררה את תשומת ליבו לערכם התרבותי, והעיסוק שלו בתאוריית היצירתיות של ילדים היה שווה ערך לרצינות התואמת את מסירותו לאוונגרד. עבודה זו שינתה מהותית את מפעל חייו במהלך 25 שנותיו האחרונות והעניקה לחינוך לאמנות רציונל של בהירות חסרת תקדים ויכולת שכנוע. התוצאה היא ספרי מפתח: "Education through Art" (חינוך באמצעות אמנות, 1943), The Education of Free Men ("החינוך של אנשים חופשיים", 1944), The Culture and Education in a World Order ("תרבות וחינוך בסדר העולמי, 1948), The Grass Read ("קריאת העשב" או "העשב של ריד",1955) ו-Redemption of the Robot ("גאולת הרובוט", 1966).

מוות ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו ב-1968, ריד כנראה הוזנח בשל הבולטות הגוברת באקדמיה של תיאוריות של אמנות, כולל המרקסיזם, שזלזלו ברעיונותיו. עם זאת, עבודתו המשיכה להשפיע. דרך כתביו של ריד על אנרכיזם קיבל מארי בוקצ'ין השראה באמצע שנות ה-60 לחקור את הקשרים בין אנרכיזם ואקולוגיה. ב-1971 פורסם מחדש אוסף מכתביו על אנרכיזם ופוליטיקה, Anarchy and Order ("אנרכיה וסדר"), עם הקדמה מאת הווארד זין. בשנות ה-90 חלה התעוררות של עניין בו בעקבות תערוכה גדולה ב-1993 בגלריה לאמנות העירונית של לידס ופרסום אוסף כתביו האנרכיסטיים, A One-Man Manifesto and other writings for Freedom Press ("מניפסט של איש אחד וכתבים נוספים עבור Freedom Press"), בעריכת דייוויד גודוויי. מאז, עוד מיצירותיו פורסמו מחדש והתקיים כנס הרברט ריד, במוזיאון טייט בריטניה ביוני 2004. הספרייה במכללה לאמנות של קפריסין (אנ') קרויה על שמו, וכך גם הגלריה לאמנות באוניברסיטה לאמנויות יצירתיות (אנ') בקנטרברי. עד שנות ה-90 המכון לאמנויות עכשוויות בלונדון ערך הרצאת הרברט ריד שנתית, שכללה דוברים ידועים כמו סלמאן רושדי.

ב-11 בנובמבר 1985, ריד היה בין 16 משוררי המלחמה הגדולה שהונצחו על אבן לווחה שנחשפה בפינת המשוררים של מנזר וסטמינסטר.[6] הכתובת על האבן נכתבה על ידי משורר המלחמה הגדול, וילפרד אוון. כתוב בה: "הנושא שלי הוא מלחמה, והרחמים על המלחמה. השירה היא ברחמים".

ריד היה אביהם של הסופר הידוע פירס פול ריד (אנ'), במאי הסרטים התיעודיים של ה-BBC, ג'ון ריד (אנ'), המפיק והמנהל של ה-BBC טום ריד, והיסטוריון האמנות בנדיקט ריד (אנ').

כתבים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הרברט ריד, תולדות הציור המודרני, תרגם יוסף לוי, הוצאת מסדה, 1977
  • What is a Poem (1926)
  • Phases of English Poetry (1928)
  • Wordsworth; The Clark Lectures 1929-30 (1930)
  • In Retreat (1930)
  • Ambush (1931)
  • Arp (1931) 'World of Art - the World of Art Library' series
  • The Meaning of Art (1931) revised 1968
  • Art and Alienation (1932)
  • Form in Modern Poetry (1932)
  • Innocent Eye (1933) childhood autobiography
  • The Redemption of the Robot: My Encounter with Education through Art (1933)
  • Art Now (1933)
  • Art and Industry (1934)
  • My Anarchism (1934)
  • The Green Child (1935)
  • Unit One (1935) editor
  • Paul Nash. A Portfolio of Colour Plates (1937) introduction
  • Eric Gill (1938)
  • Introduction to Hubris: A Study of Pride by Pierre Stephen Robert Payne (1940)
  • The Tenth Muse (1941)
  • To Hell With Culture (1941)
  • A World Within A War (1943)
  • Education Through Art (1943) later revised
  • Icon and Idea (1943)
  • Revolution & Reason (1945)
  • The Art of Sculpture (1949)
  • Education for Peace (1950)
  • Existentialism, Marxism and Anarchism, Chains of Freedom (1951)
  • English Prose Style (1952)
  • Art and Society (1953)
  • The True Voice of Feeling (1953)
  • The Paradox of Anarchism (1955)
  • Philosophy of Anarchism (1957)
  • A Concise History of Modern Painting (1959) 'the World of Art Library' series
  • Anarchy & Order; Poetry & Anarchism (1959)
  • Collected Essays in Literary Criticism (1960)
  • The Grass Roots of Art (1963)
  • Art Now (1963)
  • The Contrary Experience: Autobiographies (1963) autobiography
  • Collected Poems (1966)
  • Wordsworth (1966)
  • Naked Warriors (1967)
  • Art and Alienation (1967)
  • Essays in Literary Criticism (1969)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Goodway, David (1998), Herbert Read Reassessed, Liverpool University Press, ISBN 978-0-85323-872-0
  • Graham, Robert (2009), Anarchism: A Documentary History of Libertarian Ideas, Volume Two: The Emergence of the New Anarchism (1939-1977), Black Rose Books, ISBN 978-1-55164-310-6
  • Behrens, David (2018-06-06). "Lost life of an incidental anarchist". The Yorkshire Post (באנגלית).
  • Cecil, Hugh, The Flower of Battle: British Fiction Writers of the First World War (London: Secker & Warburg, 1995) - chapter 10
  • Goodway, David, (ed.), Herbert Read Reassessed (Liverpool: Liverpool University Press, 1998)
  • Goodway, David (2006). "Herbert Read". Anarchist Seeds Beneath the Snow: Left-Libertarian Thought and British Writers from William Morris to Colin Ward (באנגלית). Liverpool: Liverpool University Press. pp. 175–201. ISBN 978-1-84631-025-6.
  • King, James, The Last Modern: A Life of Herbert Read (London: Weidenfeld & Nicolson, 1990)
  • Paraskos, Michael, (ed.), Re-Reading Read: Critical Views on Herbert Read (London: Freedom Press, 2007)
  • Michael Paraskos, Herbert Read: Art and Idealism (London: Orage Press, 2014)
  • Read, Benedict and David Thistlewood (eds), Herbert Read: A British Vision of World Art (London: Lund Humphries, 1993)
  • Thistlewood, David, Formlessness and Form (London: Routledge, 1984)
  • Woodcock, George, Herbert Read: the Stream and the Source (London: Faber and Faber, 1972)
  • Herbert Read: A Memorial Symposium by Robin Skelton (London: Methuen, 1970)
  • Treece, Henry (ed.), Herbert Read: an introduction to his work by various hands (London: Faber and Faber, 1944)
  • Keel, John S. (1969). "Herbert Read on Education through Art". Journal of Aesthetic Education. 3 (4): 47–58. doi:10.2307/3331429. ISSN 0021-8510. JSTOR 3331429.
  • Parsons, Michael J. (1969). "Herbert Read on Education". Journal of Aesthetic Education. 3 (4): 27–45. doi:10.2307/3331428. ISSN 0021-8510. JSTOR 3331428.
  • Smith, Ralph A. (1969). "Editorial: On the Third Domain. Herbert Read (1893-1968): The Humanist in a World of Politics". Journal of Aesthetic Education. 3 (4): 5–9. ISSN 0021-8510. JSTOR 3331426.
  • Wasson, Richard (1969). "Herbert Read Now: A Salutation to Eros". Journal of Aesthetic Education. 3 (4): 11–25. doi:10.2307/3331427. ISSN 0021-8510. JSTOR 3331427.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרברט ריד בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "No. 29031". The London Gazette (Supplement). 5 January 1915. p. 250.
  2. ^ "No. 30466". The London Gazette (Supplement). 8 January 1918. p. 638.
  3. ^ "No. 30813". The London Gazette (Supplement). 23 July 1918. p. 8749.
  4. ^ "Sir Herbert Read, Critic, Is Dead; Early Champion of Abstract Art; Poet and Literary Essayist Explored Effect of Industrial Society on Esthetic Values". The New York Times. 1968-06-13. ISSN 0362-4331.
  5. ^ "- 'Metafiddlesticks!': Eliot's Donne and the Possibilities of the Neo-Metaphysical Speaker, 1917-1935". tumblr.com.
  6. ^ "Poets". byu.edu.