איינו (שפה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שפת האָיְינו (アイヌ イタク)
מדינות בהן מדוברת: יפן
אזורים בהם מדוברת: האי הוקאידו, לשעבר גם באי סחלין, האיים הקוריליים, קצה חצי־האי קמצ'טקה ואזור טוֹהוֹקוּ שבאי הונשו.
סך כל הדוברים: פחות מ-1000
דוברי שפת אם: פחות מ-100
כתב:
סיווג משפחתי: מבודדת
מעמד רשמי
שפה רשמית במדינות: אין, בשימוש בני האיינו ביפן
גוף מפקח: אין
ראו גם: שפהרשימת שפות

שפת אַײְנוּ (アイヌ イタク, איינו טאק ביפנית アイヌ語) היא שפתם של בני האיינו, קבוצה אתנית שמרכזה בחלק הצפוני של האי הוקאידו שביפן. שפת האיינו נחשבת כיום לשפה בסכנת הכחדה.

בעבר דיברו בשפה זו באיים הקוריליים (כיום ברוסיה), בחלקו הצפוני של האי הונשו, ובחלקו הדרומי של האי סחלין (כיום ברוסיה). שפת האיינו נחשבת לשפה ייחודית שאין לה קשר לאף שפה אחרת, על אף שלשפה זו מאפיינים טיפולוגיים הדומים ליפנית. לעתים נוהגים לשייכה לקבוצת השפות הפליאו-סיביריות, אך למעשה מונח זה מתאר קבוצת שפות קטנות שאין ביניהן קשר שמאמינים כי התקיימו בסיביר לפני הגעת השפות הטורקיות והטונגוסיות; וכי אין הן מהוות משפחת שפות על פי הגדרתה. יש בלשנים כדוגמת היפני שיצ'רו מוריאמה, שקושרים בשנים האחרונות את שפת האיינו לשפות האוסטרונזיות, הן על פי אוצר המילים והן באמצעות הדמיון בין התרבויות.

דוברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

איינו יצאה משימוש נרחב בשנות ה-20 של המאה ה-20 וכיום היא שפה בתהליך הכחדה. בעיר ניבוּטני (חלק ממחוז ביראטורי באי הוקאידו), בה מתגוררים רבים ששפת האיינו היא שפת אמם, יש כ-100 איש הדוברים את השפה, מתוכם 15 בלבד משתמשים בשפה בחיי יום־יום (נכון לסוף שנות ה-80 של המאה ה-20). בכל הוקאידו יש כ-1000 איש הדוברים את השפה, כולם בני יותר מ-30 (עם מעט יוצאים מן הכלל). השימוש בשפה בין דובריה התחזק לאחרונה שכן יש ניסיון לעצור את שקיעת השפה בטרם יהיה מאוחר מדי, כך שכנראה שמספר הדוברים בשפה באופן שוטף גדול מ-15. רוב בני איינו ביפן, כ- 150,000 איש (המספר כנראה גדול יותר שכן רבים מבני האיינו אינם מודעים למוצאם או שהם מסתירים אותו מפחד מאפליה) מדברים יפנית בלבד. לאחרונה, יש גידול במספר הלומדים את שפת האיינו כשפה שנייה, במיוחד בהוקאידו, הודות למאמציו של פעיל האיינו וחבר הדיאט (הפרלמנט היפני) לשעבר שיגרוּ קיאנו (מת במאי 2006) שדיבר את שפת האיינו כשפת אם.

הגײת השפה וכתיבתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההברות הן מהצורה עיצור-תנועה-(עיצור) וקײמים מספר אשכולות עיצורים.

פונמות באיינו
סדקי וילוני חכי מכתשי דו־
שפתי
אפי n m
סותם k t p
מחוכך ʦ
חוכך h s
מקורב w j
מקיש ɾ

הסותמים והמחוככים עשוײם להפוך קולײם בין תנועות/לאחר אפײם, הצרוף /ti/ מבוטא [ʧi] ו-/s/ הופך [ʃ] לפני /i/ ובסוף הברה. קײמים אף הבדלים בין ניבים. בניב סחאלין העיצורים /p, t, k, r/ הופכים ל-/h/ בסוף הברה.

השפה איננה טונאלית אך יש בה מערכת של גובה-הטעמה, הווה אומר, גובה הצליל נקבע על פי ההטעמה של מילה; במלים עם מוספיות גזע המילה מקבל בצליל גבוה, או לחלופין מקבלת ההברה הראשונה את הצליל הגבוה על ההברה הראשונה אם היא סגורה או שיש בה דיפתונג. בכל המלים האחרות ההברה השנייה היא זו שמקבלת את הצליל הגבוה.

טיפולוגיה ותחביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מבנה המשפט הבסיסי הוא נושא-מושא-נשוא (כמו בקוריאנית ויפנית).
  • מילות היחס סופיות, כלומר מצטרפות אחרי שם העצם (כמו בסינית).
  • הנושא והמושא מסומנים בדרך כלל על ידי מילות יחס סופיות (כמו ביפנית).
  • שמות עצם יכולים להיות משורשרים ולשייך זה את זה (בדומה לסמיכות בעברית), וראש הצירוף השמני מופיע בסוף (כמו בסינית).
  • פועל יכול להיות רק פועל עומד או פועל יוצא, אך לא שניהם.
  • פעלים עוברים תהליכי גזירה על ידי הדבקת מוספיות.

כתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשמית, שפת האיינו נכתבת בגרסה מותאמת של הכתב היפנית הקטקאנה. קיים גם כתב המבוסס על האלפבית הלטיני. העיתון "Ainu Times” משתמש בשניהם.

טווח התווים 31FF-31F0 (תוספות פונטיות לקטקאנה) של התקן יוניקוד כולל תווי קטקאנה שנועדו בעיקר עבור שפת האיינו. תווי הקטקאנה עבור עיצורים סופיים אינם מופיעים ביפנית, אך מצויים בשימוש בשפת האיינו.

ספרות בעל פה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבני האיינו יש מסורת עשירה של סיפורי גבורה העוברים בעל פה בין הדורות הקרויים "יוקאר", בסיפורים אלה קיימים כמה צורות לשון ודקדוק מיושנות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]