אילינוי (BB-7)
 | |
| USS אילינוי במעגן | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 צי ארצות הברית |
| סדרה | אילינוי |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
ניופורט ניוז שיפבילדינג  |
| תחילת הבנייה | 10 בפברואר 1897 |
| הושקה | 4 באוקטובר 1898 |
| תקופת הפעילות | 16 בספטמבר 1901 – 15 במאי 1920 (18 שנים) |
| אחריתה | שירתה כאוניית הדרכה ונמכרה לגריטה ב-18 במאי 1956 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם הראשונה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 11,751 טון, מרבי: 12,450 טון |
| אורך | 114 מטר |
| רוחב | 22.02 מטר |
| שוקע | 7.16 מטר |
| מהירות | 16 קשרים |
| גודל הצוות | 536 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 7,760 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 8 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור תלת-דרגתיים בהספק 10,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| שריון |
חגורת שריון: 4–16.5 אינץ' (102–419 מ"מ) ברבטות: 15 אינץ' (381 מ"מ) צריחים: 14 אינץ' (356 מ"מ) תאים משוריינים: 6 אינץ' (152 מ"מ) צריח הניתוב: 10 אינץ' (254 מ"מ) |
| חימוש |
4 תותחי 13 אינץ' (330 מ"מ) 14 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) 16 תותחי 6 פאונד 57 מ"מ (2.2 אינץ') 6 תותחי 1 פאונד 37 מ"מ (1.46 אינץ') 4 צינורות טורפדו 18 אינץ' (457 מ"מ) |
  | |
אוניית המערכה אילינוי (BB-7) הייתה אוניית מערכה פרה-דרדנוט מסדרת אילינוי שנבנתה עבור צי ארצות הברית. היא הייתה האונייה השנייה בסדרה שלה, והשנייה שנקראה על שם המדינה ה-21. השדרית שלה הונחה בפברואר 1897 בחברת ניופורט ניוז לבניית ספינות, והיא הושקה באוקטובר 1898. היא הוכנסה לשירות בספטמבר 1901. האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 13 אינץ' (330 מילימטרים) ויכלה להפליג במהירות מרבית של 16 קשרים (30 קמ"ש).
אילינוי שירתה בשייטת האירופית בין השנים 1902 ל-1903, ובצי הצפון-אטלנטי עד 1907, אז שונה שמו לצי האטלנטי. במהלך תקופה זו, היא התנגשה בטעות בשתי אוניות מערכה אחרות. מדצמבר 1907 עד פברואר 1909, היא הקיפה את העולם עם הצי הלבן הגדול. מנובמבר 1912 שימשה האונייה כספינת אימונים. היא הושאלה למדינת ניו יורק ב-1919 לשימוש ככלי אימונים עבור המיליציה הימית של ניו יורק. האונייה הוסבה לנשקייה צפה בשנת 1924 כתוצאה מהסכם הצי של וושינגטון, וכנשקייה צפה, ספינת בסיס ובית ספר היא שירתה במשך שלושים השנים הבאות. בינואר 1941 היא סווגה מחדש כ-IX-15 ושמה שונה ל-פריירי סטייט כדי ששמה הקודם יוכל להינתן ל-USS אילינוי (BB-65), מסדרת איווה. פריירי סטייט נמכרה בסופו של דבר לגרוטאות ב-1956.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודת התכנון על סדרת אילינוי של אוניות מערכה פרה-דרדנוט החלה ב-1896, אז היו לצי ארצות הברית מעט אוניות מערכה מודרניות בשירות. הוויכוח הראשוני בשאלה האם לבנות תכנון חדש עם לוח חופשי נמוך כמו סדרת אינדיאנה שהייתה בשירות או כלי שיט עם לוח חופשי גבוה יותר כמו איווה (אז בבנייה) הוביל להחלטה לאמץ את הסוג האחרון. החימוש המשני המעורב של תותחי 6 ו-8 אינץ' (152 ו-203 מ"מ) של סדרות קודמות שונה לתותחי 6 אינץ' בלבד כדי לחסוך במשקל ולפשט את אספקת התחמושת. שינוי גדול נוסף היה הצגתם של צריחים מודרניים ומאוזנים עם חזית משופעת במקום הצריחים הישנים יותר בסגנון "מוניטור" של אוניות מערכה אמריקאיות קודמות.
אילינוי הייתה באורך כולל של 374 רגל (114 מטרים), רוחב של 72 רגל 3 אינץ' (22.02 מטרים) ושוקע של 23 רגל 6 אינץ' (7.16 מטרים). ההדחק הסטנדרטי של האונייה היה 11,565 טונות ארוכות (11,751 טונות) וההדחק המרבי היה 12,250 טונות ארוכות (12,450 טונות). האונייה הונעה על ידי מנועי קיטור תלת דרגתיים, שהניעו שני מדחפים. שני המנועים פיתחו יחד הספק אינדיקטורי[1] של 16,000 כוחות סוס (12,000 קילוואט). קיטור סופק על ידי שמונה דוודי צינורות אש פחמיים, שנפלטו לזוג ארובות שהונחו זה לצד זה. מערכת ההנעה העניקה מהירות מרבית של 16 קשרים (30 קמ"ש). כפי שנבנתה, הותקנו לה תרנים צבאיים כבדים, אך אלה הוחלפו בתרני כלוב ב-1909. היה לה צוות של 536 קצינים ומלחים, שגדל ל-690–713.
האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של ארבעה תותחי 13 אינץ' (330 מ"מ) /35 קליבר בשני צריחי תותחים תאומים על קו האמצע, לפני ומאחורי המבנה העילי. הסוללה המשנית כללה 14 תותחי 6 אינץ' (152 מ"מ) /50 קליבר Mark IV, אשר הונחו בתאים משוריינים בגוף האונייה. להגנה מטווח קרוב נגד סירות טורפדו, היא נשאה 16 תותחי 6 פאונד המורכבים בתאים משוריינים לאורך דופן הגוף ושישה תותחי 1 פאונד. כפי שהיה מקובל עבור אוניות ראשה של התקופה, היא נשאה שני צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (457 מילימטרים), במשגרים רכובים על הסיפון.
חגורת השריון הראשית של אילינוי הייתה בעובי 16.5 אינץ' (419 מילימטרים) מעל מחסני התחמושת וחללי מכונות ההנעה ובעובי 4 אינץ' (102 מילימטרים) בשאר האזורים. לצריחי תותחי הסוללה הראשיים היו חזיתות בעובי 14 אינץ' (356 מילימטרים), והברבטות התומכות היו עם חיפוי שריון בעובי 15 אינץ' (381 מילימטרים) על הצדדים החשופים שלהם. שריון בעובי 6 אינץ' (152 מ"מ) הגן על הסוללה המשנית. בצריח הניתוב היו דפנות בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים).
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנייה – 1906[עריכת קוד מקור | עריכה]
השדרית של אילינוי הונחה ב-10 בפברואר 1897 על ידי חברת Newport News Shipbuilding & Dry Dock Company בניופורט ניוז, וירג'יניה. היא הושקה ב-4 באוקטובר 1898 והוכנסה לשירות ב-16 בספטמבר 1901. המפקד הראשון של הספינה היה קפטן ג'ורג' א. קונברס. אילינוי הייתה האונייה הראשונה בסדרה שלה שאושרה, אך האחרונה שנכנסה לשירות. לאחר כניסתה לשירות, האונייה החלה בשייט ניסויים במפרץ צ'ספיק, ולאחר מכן עברה אימונים ראשוניים. היא עזבה את האזור ב-20 בנובמבר כדי לבדוק מבדוק יבש צף חדש באלג'יר, לואיזיאנה. האונייה חזרה לניופורט ניוז בינואר 1902. היא שירתה לזמן קצר כאוניית הדגל של אדמירל משנה רובלי ד' אוונס בין 15 ל-28 בפברואר; במהלך תקופה זו, היא השתתפה בקבלת פנים להיינריך, נסיך פרוסיה, אחיו של הקייזר הגרמני.
ב-30 באפריל, אילינוי שהניפה כעת את דגל אדמירל משנה ארנט קרואונינשילד, יצאה לסיור באירופה. היא עצרה בנאפולי, איטליה ב-18 במאי; כאן, קרואונינשילד קיבל את הפיקוד על השייטת האירופית. אילינוי השתתפה באימונים ובמשימות טקסיות במימי אירופה במשך החודשיים הבאים, עד 14 ביולי, אז עלתה על שרטון מחוץ לאוסלו, נורווגיה. היא נאלצה להפליג לבריטניה לצורך תיקונים, שבוצעו בצ'טם. היא יצאה מהנמל ב-1 בספטמבר לתמרונים עם שאר הצי בים התיכון ובדרום האוקיינוס האטלנטי.
ב-10 בינואר 1903, אילינוי שובצה לצי הצפון-אטלנטי, שם היא נשארה בארבע השנים הבאות. ברוב התקופה היא הועסקה בתרגילי אימון בזמן שלום, תרגול ירי ופעילויות טקסיות שונות. במהלך תקופה זו, היא הייתה מעורבת בשתי תאונות עם אוניות מערכה אחרות של הצי הצפון-אטלנטי. הראשונה התרחשה ב-30 במרץ 1903, כאשר היא התנגשה במיזורי. ההתנגשות השנייה התרחשה ב-31 ביולי 1906, שבה התנגשה עם אוניית האחות שלה אלבמה. באותה שנה, אילינוי הייתה האונייה הראשונה שזכתה בגביע באטנברג.
הצי הלבן הגדול[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפעולה המשמעותית הבאה של מיין הייתה השייט של הצי הלבן הגדול ברחבי העולם, שהתחיל בסקירת צי עבור הנשיא תאודור רוזוולט בהמפטון רודס. השייט של הצי הלבן הגדול נתפס כדרך להפגין כוח צבאי אמריקאי, במיוחד כלפי יפן. המתיחות החלה לעלות בין ארצות הברית ליפן לאחר ניצחונה של האחרונה במלחמת רוסיה–יפן ב-1905, במיוחד בשל התנגדות גזענית להגירה היפנית לארצות הברית. העיתונות בשתי המדינות החלה לקרוא למלחמה, ורוזוולט קיווה להשתמש בהפגנת הכוח הימי כדי להרתיע את התוקפנות היפנית.
ב-17 בדצמבר, הצי יצא מהמפטון רודס ושייט דרומה לאיים הקריביים ולאחר מכן לדרום אמריקה, וערך עצירות בפורט אוף ספיין, ריו דה ז'ניירו, פונטה ארנס וולפראיסו, בין ערים אחרות. לאחר הגעתו למקסיקו במרץ 1908, הצי בילה שלושה שבועות באימון ירי. לאחר מכן חידש הצי את מסעו במעלה חוף האוקיינוס השקט של אמריקה, ועצר בסן פרנסיסקו ובסיאטל לפני שחצה את האוקיינוס השקט לאוסטרליה, ועצר בדרך בהוואי. העצירות בדרום האוקיינוס השקט כללו את מלבורן, סידני ואוקלנד.
לאחר שעזב את אוסטרליה, פנה הצי צפונה לפיליפינים, ועצר במנילה, לפני שהמשיך ליפן שם נערך טקס קבלת פנים ביוקוהמה. לאחר מכן ערך הצי שלושה שבועות של תרגילים במפרץ סוביק בפיליפינים בנובמבר. האוניות חלפו על פני סינגפור ב-6 בדצמבר ונכנסו לאוקיינוס ההודי; הם הטעינו פחם בקולומבו לפני שהמשיכו לתעלת סואץ והטעינו שוב פחם בפורט סעיד, מצרים. בעודו שם, הצי האמריקאי קיבל הודעה על רעידת אדמה בסיציליה. אילינוי, אוניית המערכה קונטיקט וספינת האספקה קלגואה נשלחו לסייע במאמץ הסיוע. הצי ביקר במספר נמלים ים תיכונים לפני שעצר בגיברלטר, שם צי בינלאומי של ספינות מלחמה בריטיות, רוסיות, צרפתיות והולנדיות קיבל את פני האמריקנים. לאחר מכן חצו האוניות את האוקיינוס האטלנטי כדי לחזור להמפטון רודס ב-22 בפברואר 1909, לאחר שעברו 46,729 מיילים ימיים (86,542 ק"מ). שם ערכו סקירת צי עבור תאודור רוזוולט.
קריירה מאוחרת יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]
_-_NH_67629.jpg)
ב-4 באוגוסט 1909, אילינוי הושבתה בבוסטון. לאחר מכן, האונייה עברה מודרניזציה גדולה, וקיבלה תרני "כלוב" חדשים וציוד מודרני יותר. היא בילתה את שלוש השנים הבאות בשירות פעיל עם הצי, לפני שהוצאה מהשירות פעם נוספת ב-16 באפריל 1912. היא חזרה לשירות ב-2 בנובמבר לתמרוני אימונים גדולים עם הצי האטלנטי. אילינוי ערכה הפלגות אימונים לאירופה עם הצוערים מהאקדמיה הימית של ארצות הברית באמצע 1913 ו-1914. עד 1919, היא הוצאה משירות במספנת הצי של פילדלפיה. ב-23 באוקטובר 1921, היא הושאלה למיליציה הימית של ניו יורק למטרות אימונים. הסכם הצי של וושינגטון משנת 1922, שקבע צמצום משמעותי בכוח הימי, קבע כי יש להפוך את אילינוי לבלתי מסוגלת לפעולה מלחמתית. כתוצאה מכך, היא הוסבה לנשקייה צפה במספנת הצי של ניו יורק ב-1924 והוצבה בעתודת הצי של ניו יורק.
ב-8 בינואר 1941, האונייה סווגה מחדש מ-BB-7 ל-IX-15, ושמה שונה לפריירי סטייט כדי ששמה יוכל לשמש עבור אוניית המערכה החדשה אילינוי, שתוצב כעבור שבוע. במהלך מלחמת העולם השנייה, היא שירתה בבית הספר לצוערי המילואים של הצי האמריקאי, שבסיסו בניו יורק. לאחר תום המלחמה נשמרה פריירי סטייט כספינת בסיס עבור יחידת מילואים של הצי. ב-31 בדצמבר 1955, האונייה הישנה הוצאה משירות ולאחר מכן נגררה לבולטימור, שם נמכרה לגריטה לבית לחם סטיל ב-18 במאי 1956.
