אלכסנדר בלב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אלכסנדר בלבבולגרית: Александър Белев;‏ 1889(?) - 9 בספטמבר 1944) היה עורך דין בולגרי וראש הקומיסריון לשאלות יהודיות בממשלת בולגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. ארגן את גירוש יהודי מקדוניה ותרקיה למחנה הריכוז טרבלינקה, ותכנן את גירוש יהודי בולגריה לפולין.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר בלב נולד בעיר לום בבולגריה לאב ממוצא ארומני ולאם ממשפחת מהגרים דאלמטית. הוא למד משפטים באוניברסיטת סופיה ובהמשך כיהן כמזכיר הסינוד הבולגרי. ב-1930 היה שותף להקמתו ונמנה עם ראשי הארגון הימני הקיצוני "רטניק" בבולגריה, אשר הפגין דעות אנטישמיות ועמד בקשרים עם התנועה הנאציונל-סוציאליסטית בגרמניה‏[1]. בשנות ה-30 של המאה ה-20, החל לעבוד במשרד הפנים הבולגרי ונשלח מטעמו לגרמניה ביוני 1940, כדי ללמוד את חוקי נירנברג. הוא כיהן כראש המחלקה המשפטית במשרד הפנים, כעוזרו של שר הפנים פטר גברובסקי (שהיה מראשי הארגון "רטניק" בו פעל בלב). בלב ניסח את "החוק להגנת האומה" שהיה המקבילה הבולגרית של חוקי נירנברג, ושנכנס לתוקף ב-29 בינואר 1941. בעקבות החוק, ולאחר קביעת תקנת ה-26 באוגוסט 1942 בקבינט שנועדה לפתור את השאלה היהודית, הקים משרד הפנים הבולגרי קומיסריון (נציבות) לשאלות יהודיות, ובלב היה הראשון שעמד בראש הקומיסריון.

כראש הקומיסריון היה בלב פעיל בהטלת גזירות שונות על היהודים - היטלים ומסים, רישום והגבלת תנועה, אכיפת החובה לנוע עם סימן מזהה על הבגד (כוכב בצורת מגן דוד), ועוד. ב-22 בפברואר 1943, בתוקף תפקידו, הוא חתם על הסכם עם שליחו של אדולף אייכמן לבולגריה, אופטשורמפיהרר תיאודור דנקר, לגירוש 12,000 יהודי תרקיה ומקדוניה ו-8,000 יהודים נוספים מבולגריה לפולין. בלב ראה בהסכם הזה הקדמה לגירוש יהודי בולגריה כולה. הסכם בלב-דנקר היה אמור להיות חשאי, אולם הוא הודלף ליהודים מספר ימים לפני ביצועו, בידי ליליאנה פניצה, מזכירתו האישית של בלב.‏[2]

בלב ארגן את גירוש יהודי תרקיה ומקדוניה, שלא היו רשמית אזרחים בולגרים. היהודים נאספו למחנות שהוכנו מראש, רכושם הוחרם על ידי המשטרה הבולגרית, והם הובלו באכזריות בקרונות רכבת פתוחים עד לגבול בולגריה, ומשם המשיכו באחריות הגרמנים עד לטרבלינקה. שתי הקהילות הושמדו לחלוטין, ומעט מאוד יהודים ניצלו. לעומת זאת, יהודי בולגריה לא גורשו, בשל התארגנות מהירה של היהודים עצמם ומספר בולגרים לא יהודים שהפעילו לחץ פוליטי ומוסרי על מלך בולגריה, בוריס השלישי.

מאוחר יותר ניסה בלב לארגן את גירוש כל יהודי בולגריה לפולין. גם במקרה זה התוכנית הודלפה, ובסופו של דבר סוכלה, ככל הנראה בהחלטה של מלך בולגריה.

לאחר מותו של מלך בולגריה, התחלפה הממשלה, ובעקבות שערורית שחיתות שבה היה מעורב משרד הפנים, אולץ בלב להתפטר ממשרתו.

עם הכיבוש הסובייטי של בולגריה, ניסה בלב להימלט מבולגריה, אך זוהה על ידי קבוצת פרטיזנים בתחנת הרכבת של העיירה קיוסטנדיל, ונשבה על ידה. הקבוצה הטילה על אחד מחבריה, פרטיזן יהודי, להביא את בלב לסופיה, אך הפרטיזן ירה בו למוות והטיל את גופתו בצד הדרך.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכאל בר-זהר, הרכבות יצאו ריקות, הד ארצי, 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קשלס, חיים, היהודים במשטר הפטשיסטי - רדיפות ראשונות, בתוך: אנצקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 769
  2. ^ מתוך מכתב ל"יד ושם" בעניין ליליאנה פניצה