אלמה מאהלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלמה מאהלר בשנת 1899

אלמה מאריה מאהלר גרופיוס ורפל (31 באוגוסט 1879 - 11 בדצמבר 1964) הייתה אשת חברה אוסטרית שנודעה בווינה בשל יופיה, תבונתה וקשרי האהבים שלה עם אמנים מפורסמים רבים. היא נישאה שלוש פעמים, לגוסטב מאהלר, מגדולי המלחינים במאה ה-20, לארכיטקט ואלטר גרופיוס, ולסופר פרנץ ורפל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה כאלמה שינדלר בווינה שבאוסטריה לצייר אמיל יעקב שינדלר ולאשתו אנה פון ברגן, וגדלה בסביבה מיוחסת. כאשר הייתה בת שלוש עשרה התייתמה מאביה, שנפטר מחסימת מעיים בעת מסע עם בני משפחתו. לאחר חלוף זמן סביר נישאה אמה לקארל מול, תלמידו ועוזרו של שינדלר, שהיה גם מאהבה. אלמה המתבגרת נפגעה קשות. הוא עצמו היה צייר בעל ערך שמילא תפקיד חשוב בחיי האמנות בווינה ובסחר ביצירות אמנות.

עד שמלאו לה שבע עשרה לא למדה אלמה בבית הספר , מלבד חודשים אחדים, אבל כדברי כותבת הביוגרפיה שלה, פראנסואז ז'ירו "ידעה את ואגנר בעל פה". היא למדה קונטרפונקט, קראה פרטיטורות בלהט, התנסתה בפיסול והרבתה לקרא[1]. אחד מחבריו של אביה היה גוסטב קלימט, אשר לו נתנה את "נשיקתה הראשונה". כעלמה צעירה הייתה מעורבת בסדרה של פרשיות אהבים, בהן עם קלימט, מקס בורקהארד, והמלחין אלכסנדר פון זמלינסקי.

ב-1902 נישאה לגוסטב מאהלר, שהיה מבוגר ממנה ב-20 שנה. כתנאי לנישואיהם דרש מהלר במכתב בן עשרים עמודים שתוותר על כל עיסוקיה: "מכאן ואילך אין לך אלא משלוח יד אחד - לעשות אותי מאושר-- -עלייך להתמסר לי בלי תנאים, עלייך לשעבד את חייך העתידיים על כל פרטיהם לצרכיי שלי ולא לחשוק אלא באהבתי בלבד! ". מנישואים אלו נולדו להם שתי בנות: מאריה אנה (1902 - 1907), שנפטרה משנית (סקרלטינה) או מדיפתריה, ואנה יוסטינה (1904 - 1988), שהייתה לפסלת.

חי האהבה של הזוג לא הצטיינו בלהט מיני מספק, ואלמה המשועממת והמתוסכלת הרגישה שהיא הולכת לאיבוד. חייה העקרים החליאו אותה, הוויתור שבו חייתה היה בלתי אפשרי מבחינתה וכאשר פגשה את ארכיטקט הבאוהאוס ואלטר גרופיוס, פצחה איתו בפרשיית אהבים שלא נפסקה גם לאחר שנפל אחד מן המכתבים שהחליפו ביניהם בידיו של מהלר, שבאותה תקופה פנה לטיפולו של פרויד ששהה בחופשה בהולנד. כאשר נפטר מאהלר ב-1911 הצטננו יחסיה עם גרופיוס.

במשך שלוש שנים ניהלה פרשיית אהבים סוערת עם הצייר האקספרסיוניסטי אוסקר קוקושקה, שצייר את ציורו "Bride of the Wind" כדי לסמל את אהבתם. קוקושה קינא לעברה עם המלחין המפורסם; העביר בווינה שמועה שהם עומדים להינשא - אלמה הרתה לקוקושקה פעמיים. בפעם הראשונה הפסיקה את הריונה ביוזמתה, אך חפצה בהריון השני, שהסתיים בהפלה. היחסים ביניהם היו מלאי מריבות. במקביל המשיכה אלמה לנהל את חליפת המכתבים עם גרופיוס. הם נפרדו כאשר התגייס למלחמת העולם הראשונה, אך מדי פעם במשך השנים היה צץ ומופיע בחייה.

היא שוב חידשה את קשריה עם גרופיוס ונישאה לו בזמן מלחמת העולם הראשונה. באוקטובר 1916 נולדה בתם מאנון. היא לא הרבתה להתראות עם בעלה, שקיבל חופשות לעתים רחוקות. "שבעתי את חיי הארעי" כתבה ביומנה "לפעמים אני מרגישה רדופת תשוקה לעשות משהו רע- - -יש פשעים רבים כל כך הראויים שיבצעו אותם! הו, רק קצת רוע! אהבתי לוולטר גרופיוס הפכה לרגש משפחתי מעורפל ופושר, אי אפשר לקיים נישואים מרחוק".

בסוף 1917 החלה את קשריה הרומנטיים עם הסופר הצעיר ממנה בעשר שנים, פרנץ ורפל. היא הרתה לו, הריון שהסתיים בלידת פג, בן. פרנסואז ז'ירו מספרת על פגישת גרופיוס וורפל, בנובמבר 1918 שבה עדיין התחנן גרופיוס בפני אשתו שתחזור אליו.

היא התגרשה מגרופיוס ונישאה לוורפל ב-1929. בנה, מרטין קרל יוהנס, נולד בטרם עת ונפטר בהיותו בן 10 חודשים.

בתם של אלמה וגרופיוס, מאנון (1916 - 1935), נפטרה מפוליו ב-1935 בגיל 18. המלחין אלבן ברג כתב לזכרה את הקונצ'רטו שלו לכינור, "לזכרו של מלאך" (Dem Andenken eines Engels).

בשנת 1932 ביקרה עם פרנץ ורפל בארץ ישראל[2].

ב-1938 נאלצו אלמה ופרנץ ורפל, שהיה יהודי, להימלט מאוסטריה לצרפת מפני האנשלוס הנאצי. עם הפלישה הגרמנית לצרפת, כיבושה במהלך מלחמת העולם השנייה ושליחת היהודים למחנות ההשמדה, ברחו היא ובעלה מצרפת. בסיועו של העיתונאי האמריקני וריאן פריי במרסיי, נמלטו במסע דרך הפירנאים לספרד ומשם, דרך פורטוגל, לניו יורק. בסופו של דבר הם התיישבו בלוס אנג'לס, שם זכה ורפל להצלחה כאשר הרומן שלו "The Song of Bernadette" הפך לסרט ב-1943 בכיכובה של ג'ניפר ג'ונס. לאחר מותו של ורפל ב-1945 חזרה אלמה לניו יורק, בה הייתה אשת חברה מוכרת עד מותה ב-1964, בגיל שמונים וחמש. על פי משאלתה נקברה בבית העלמין שבו הייתה קבורה בתה מאנון.

שירו של טום לרר "אלמה" מגולל את סיפור חייה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פראנסואז ז'ירו, הכשרון להיות אהובה, תרגום: לאה זגגי, ירושלים: כתר, 1992
  2. ^ זאב גלילי, אלמה מהלר, פרנץ ורפל, ארבעים הימים של מוסא דאג, וסיפורי צפרוני, פורסם במקור בעיתון מקור ראשון בשנת 1999, ‏4 במאי 1999