אמנת אוטווה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אמנת אוטווה היא האמנה בדבר איסור השימוש, האגירה, הייצור והעברה של מוקשים נגד אדם ועל השמדתם, הידועה בכינויים "אמנת האיסור על מוקשים נגד אדם", או "האמנה על איסור מוקשים", היא אמנה בינלאומית אשר מטרתה הפסקת השימוש במוקשים נגד אדם  ברחבי העולם. נכון לשנת 2018 חתמו על האמנה 164 מדינות. אחת המדינות החתומות ( איי מרשל)  לא אשררה את האמנה, ואילו 32 מדינות החברות באו"ם, בהן ארצות הברית, רוסיה, סין, הודו וישראל אינן חתומות על האמנה.[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1980 נחתמה האמנה בדבר כלי נשק קונבנציונליים מסוימים שמטרתה הייתה לאסור או להגביל את השימוש בסוגים מסוימים של נשק קונבנציונלי הנחשבים כפוגעניים במיוחד, או שהשפעתם אינה מבחינה בין אזרחים ללוחמים. פרוטוקול הגביל את השימוש במוקשים, מטענים ממולכדים וכלי נשק אחרים וקבע מגבלות מסוימות על השימוש במוקשי יבשה.[2] המדינות לא הצליחו להגיע לקונצנזוס בנוגע להפחתת השימוש במוקשים נגד אדם.[3] במהלך השנים, התברר כי נמשך שימוש נרחב במוקשים הפוגע באזרחים והניסוחים באמנה חלשים מידי וההסכמות באמנה לא נשמרות.[4]

ב-1991, הוקמה הקואליציה למאמץ העולמי לאיסור על השימוש במוקשים על ידי ג'ודי ויליאמס ושישה ארגונים לא ממשלתיים לאסור על השימוש במוקשים נגד אדם. ב-1993 ביקשה ממשלת צרפת לדון באמנה ובייחוד בסעיפים העוסקים במוקשים. לאחר שנתיים של מפגשים בין מומחים ממדינות שונות בספטמבר 1995 התכנסה בז'נבה ועידה לבחינה מחדש של האמנה. בוועידה הוחלט על איסור מוחלט לייצור, הפצה ושימוש בנשק לייזר מעוור (blinding laser weapons), אך הממשלות לא הצליחו להגיע להסכמה במוקשים נגד אדם.[4]

ב-1996 הזמינה ממשלת קנדה, מדינות וארגונים התומכים בהפסקת השימוש במוקשים נגד אדם למפגש. בחמישה באוקטובר נחתמה אמנת אוטווה. תהליך להשגת הבנות באמנת אוטווה נערכה בשותפות אסטרטגית בין מדינות, ארגונים לא ממשלתיים, קבוצות בינלאומיות ואומות המאוחדות.[5]

יישום האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנאי האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להפסקת הייצור והפיתוח של מוקשים נגד אדם, מדינה שהיא צד לאמנה חייבת להשמיד את מאגר המוקשים נגד אדם שברשותה בתוך ארבע שנים, אף שבאפשרותה להמשיך ולהחזיק במספר קטן של מוקשים למטרות אימונים (אימון בזיהוי ופינוי מוקשים).. בתוך עשר שנים מעת אשרור האמנה, המדינה המצטרפת חייבת לפנות את כל אזורי המדינה הממוקשים. זו משימה קשה עבור מדינות רבות, אולם בישיבות השנתיות של המדינות החברות רשאיות המדינות לבקש הארכה וסיוע במשימה זו. האמנה קוראת גם למדינות החברות להעניק סיוע לאנשים הנפגעים ממוקשים בתחומן ולספק סיוע למדינות אחרות כדי לעמוד בהתחייבויותיהן על פי האמנה.[6][7]

האמנה חלה אך ורק על מוקשים נגד אדם; היא אינה מטפלת כלל במוקשים שנועדו למטרות מרובות, למוקשים נגד טנקים, מוקשים, מטעני רסיסים המופעלים בשלט רחוק, במטענים ממולכדים, ובמטעני חבלה אחרים.

הרס המאגרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינות החתומות על האמנה השמידו יותר מ-48 מיליון מוקשים שהוחזקו במאגרים מאז כניסת ההסכם לתוקף ב-1 במרץ 1999. מאה חמישים ותשעה (159) מדינות השלימו את השמדת מאגרי המוקשים שברשותן, או הצהירו כי לא החזיקו ברשותן מאגרים שיש להשמיד.[8]

שמירת מספר מוקשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 3 לאמנה מאפשר למדינות החתומות לשמור על מספר קטן של מוקשים לצורך הכשרת מומחים באיתור ופינוי מוקשים, או בטכניקות להשמדתם. 72 מדינות חברות עשו שימוש בזכותן זו. מתוך קבוצת מדינות זו, 26 המדינות בחרו להותיר ברשותן פחות מ-1,000 מוקשים. רק 2 מדינות הותירו ברשותן יותר מ-10,000 מוקשים: טורקיה (15,100 מוקשים) ובנגלדש (12,500 מוקשים). 83 מדינות חברות הצהירו שלא נותרו ברשותן מוקשים נגד אדם, בהן 27 מדינות שהחזיקו במאגרים של מוקשים נגד אדם בעבר.[9]

מדינות ללא מוקשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשנת 2015, 29 מדינות פינו מתחומן את כל האזורים אשר היו ידועים כממוקשים. המדינות הן: אלבניה, בהוטן, בולגריה, בורונדי, הרפובליקה של קונגו, קוסטה ריקה, דנמרק, ג'יבוטי, צרפת, גמביה, גרמניה, גינאה ביסאו, יוון, גואטמלה, הונדורס, הונגריה, ירדן, הרפובליקה של מקדוניה, מלאווי, מוזמביק, ניקרגואה, ניגריה, רואנדה, סורינאם, סווזילנד, תוניסיה, אוגנדה, ו - ונצואלה.[10] אל סלוודור סיימה את פינוי המוקשים מתחומה עוד בטרם הצטרפה לאמנה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Treaty Status". ICBL. בדיקה אחרונה ב-24 ביולי 2018. 
  2. ^ Stuart Maslen: The Convention on the Prohibition of the Use, Stockpiling, Production and Transfer of Anti-Personnel Mines and on their Destruction. Point 0.29, p. 16 in: Oxford Commentaries on International Law, Commentaries on Arms Control Treaties, Volume 1, Oxford University Press, 2004; ISBN 0-19-926977-7;
  3. ^ Stuart Maslen, Peter Herby, An international ban on anti-personnel mines: History and negotiation of the “Ottawa treaty”, International Review of the Red Cross 38, 1998-12, עמ' 693–713 doi: 10.1017/S0020860400091579
  4. ^ 1 2 Banning Anti-Personnel Mines - The Ottawa treaty explained, The International Committee of the Red Cross, 1998.
  5. ^ Ottawa Treaty | The Canadian Encyclopedia, www.thecanadianencyclopedia.ca
  6. ^ "Six Pillars of Victim Assistance - Finish the Job - ICBL". Icbl.org. אורכב מ-המקור ב-2014-05-08. בדיקה אחרונה ב-24 ביולי 2018. 
  7. ^ "International Cooperation and Assistance - Finish the Job". Icbl.org. אורכב מ-המקור ב-2013-11-02. בדיקה אחרונה ב-24 ביולי 2018. 
  8. ^ "AP Mine Ban Convention: Destroying Stockpiled Mines". Apminebanconvention.org. אורכב מ-המקור ב-2018-07-24. בדיקה אחרונה ב-24 ביולי 2018. 
  9. ^ Landmine Monitor Report 2012, p. 8.
  10. ^ "Anti-Personnel Mine Ban Convention". Apminebanconvention.org. אורכב מ-המקור ב-2018-07-24. בדיקה אחרונה ב-24 ביולי 2018.