אמריקו קסטרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אמריקו קסטרו
Américo Castro Quesada
Americo castro.jpeg
לידה 4 במאי 1885
קנטגלו, ברזיל עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 ביולי 1972 (בגיל 87)
יורט דה מאר, ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות האזרחי, מדריד עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
  • הפקולטה לפילוסופיה ולספרות באוניברסיטת גרנדה
  • האוניברסיטה המרכזית
  • סורבון עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
מונחה לדוקטורט סמואל ארמיסטד, ז'ואן קורומינס, Juan Marichal עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
צאצאים כרמן קסטרו מדינאווייטיה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אמריקו קסטרו אי קסאדהספרדית: Américo Castro y Quesada; ‏4 במאי 188525 ביולי 1972) היה היסטוריון תרבות, פילולוג, מבקר ספרות ודיפלומט ספרדי. ספרו "España en su historia − Cristianos, moros y judíos" ("ספרד וההיסטוריה שלה: נוצרים, מוּרִים ויהודים") משנת 1948 הוביל לפריצתה של מחלוקת היסטורית בספרד של פרנקו.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסטרו, בן הורים ספרדיים, נולד בקנטגלו (אנ') שבברזיל, וחזר עם הוריו לספרד בשנת 1890. למד באוניברסיטת גרנדה לאחר סיום לימודיו התיכוניים. בשנת 1904 קיבל תואר ראשון בגרנדה, ובשנים 19051907 למד לתארים מתקדמים בסורבון.

בשובו לספרד בשנת 1910, היה חבר במרכז החדש ללימודים היסטוריים (Centro de Estudios Históricos), שם היה ראש המחלקה ללקסיקוגרפיה.

בשנת 1915 קיבל קסטרו משרת פרופסור באוניברסיטת קומפלוטנסה של מדריד, והוא לימד שם עד שנת 1931.

לאחר הקמת הרפובליקה הספרדית השנייה, התמנה בשנת 1931 לשגריר הרפובליקה בגרמניה. הוא המשיך להחזיק בתפקיד זה עד שהוחלף בלואיס אראקיסטאין (אנ') ב-1932.

לאחר פריצתה של מלחמת האזרחים הספרדית בשנת 1936, הוא יצא לגלות בארצות הברית, והתמנה לפרופסור לספרות באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון בשנת 1937. לאחר מכן היה פרופסור לספרות באוניברסיטת טקסס באוסטין, בין 1939 ל-1940. משנת 1940 ועד פרישתו בשנת 1953, היה פרופסור לספרות באוניברסיטת פרינסטון. בשנת 1970 נבחר לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

יצירתו ומחלוקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסטרו ערך והוציא לאור מהדורות מוערות של ספרים מאת לופה דה וגה, פרנסיסקו דה רוחאס סורייה (אנ'), טירסו דה מולינה, פרנסיסקו דה קבדו (אנ'), ותרגם ספר בלשני על שפות רומאניות מאת וילהלם מאייר-ליבקה (אנ').

פרסם מספר עבודות חשובות, בהן "חייו של לופה דה וגה" (Vida de Lope de Vega, ‏1919) ו-"הגותו של סרוואנטס" (El pensamiento de Cervantes, ‏1925). בספר האחרון הגן על דמותו של סרוואנטס כהוגה דעות. ספריו ההיסטוריים עוררו מחלוקת רבה. בין המסקנות שעליהן נמתחה ביקורת - אמירתו של קסטרו כי הספרדים לא היו הופכים לקבוצה אתנית מובחנת, אלמלא כיבוש ספרד על ידי המוסלמים בשנת 711, אירוע שהוביל להפיכתם לקבוצה נוצרית המתקיימת לצד האסלאם והיהדות. הוא הציג את המסקנה הזו בספרים Iberoamérica, su presente y su pasada ‏(1941), España en su historia - Cristianos, moros y judíos‏ (1948) ו-De la edad conflictiva ‏(1961). מסקנה שנייה, שגם נמתחה עליה ביקורת, הייתה כי ההיסטוריה של ספרד ופורטוגל הושפעה לרעה מהצלחת הכיבוש מחדש של חצי האי האיברי, ה"רקונקיסטה", במאות ה-11 עד ה-15, ומגירוש היהודים מספרד בשנת 1492.[1][2][3] הוא הצביע על חשיבות הדתיות בחברה הספרדית, במיוחד של קבוצות המיעוט הספרדיות והיהודיות, וחקר את תודעתן של קבוצות אלו דרך כתיבתן הספרותית. לדבריו, יכולתם של המומרים והאנוסים היהודים לשאוב ממקורות היהדות איפשרה להם לייצר תודעה סובייקטיבית מובחנת שסייעה ליצירת זהות ספרדית מודרנית.[4]

המבקר המרכזי של רעיונותיו של קסטרו היה קלאודיו סנצ'ס-אלבורנוס (אנ'). ההיסטוריון הספרדי של ימי הביניים אדוארדו מנסנו מורנו (ספ') הביע ביקורת כלפי יצירותיו ההיסטוריות של קסטרו. לגבי ההרמוניה לכאורה בין מוסלמים, יהודים ונוצרים בח'ליפות של קורדובה, שזכתה בהיסטוריוגרפיה לכינוי "לה קונביבנסיה" (אנ') כתב מנסנו כי קסטרו לא פעל על פי כללי כתיבת ההיסטוריה, ושאינו יכול להראות שום עדות היסטורית לרעיון השלום היחסי בספרד המוסלמית.[5] פרופסור מרק ר. כהן מפרינסטון מתח ביקורת על התאוריה, ותיאר אותה כמבוססת על מיתוסים בסגנון צבי גרץ על זמן של דו-קיום שליו, ושל חיים יהודיים-ערביים משותפים שלווים תחת האסלאם, שנפגעו רק בעקבות הציונות. קיומן של תקופות שלוות באופן יחסי נתמכה בידי ברנרד לואיס, וכן בידי כהן עצמו, אך לדבריו אין אפשרות ליצור תיאוריה כוללת בגלל הבדלים בן אזורים ותקופות שונות.

מחלוקת נוספת הייתה על תפיסתה האירופוצנטרית של השפה הספרדית שהציג בספר "La peculiaridad lingüística rioplatense y su sentido histórico" (‏1941). הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס פרסם מאמר בשם "Las alarmas del doctor Américo Castro",[6] שבו הוא מנסה להפריך את הטיעונים שבהם השתמש קסטרו כדי לבסס את נחיתותה של הספרדית הריופלטנסית (אנ') המדוברת בארגנטינה ובאורוגוואי ביחס לספרדית המדוברת בחצי האי האיברי.

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קסטרו היה מחברם של מאמרים וספרים רבים אחרים. הפרסומים המשמעותיים ביותר שלו כוללים:

  • Vida de Lope de Vega, 1919
  • El elemento extraño en el lenguaje, 1921
  • La enseñanza del español en España, 1922
  • Juan de Mal Lara y su "Filosofía vulgar", 1923
  • Lengua, enseñanza y literatura, 1924
  • Don Juan en la literatura española, 1924
  • El pensamiento de Cervantes, 1925
  • El nuevo Diccionario de la Academia Española, 1925
  • Santa Teresa y otros ensayos, 1932
  • Los prólogos al Quijote, 1941
  • Lo hispánico y el erasmismo, 1942
  • Antonio de Guevara, 1945
  • La realidad histórica de España, 1954
  • Semblanzas y estudios españoles, 1956
  • Hacia Cervantes, 1958
  • Origen, ser y existir de los españoles, 1959
  • De la edad conflictiva, 1961
  • La peculiaridad lingüística rioplatense, 1961

באנגלית:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אמריקו קסטרו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Cristianos, moros y judíos – Américo Castro und das Spanien der drei Kulturen heute
  2. ^ Hommage ::Hommage an Américo Castro ::Instituto Cervantes de Munich, munich.cervantes.es
  3. ^ Américo Castro und das Spanien der drei Kulturen
  4. ^ Miriam Bodian, Américo Castro’s Conversos and the Question of Subjectivity, Culture & History Digital Journal 6, 2017-11-29, עמ' 018 doi: 10.3989/chdj.2017.018
  5. ^ Eduardo Manzano Moreno: Qurtuba: Algunas reflexiones críticas sobre el califato de Córdoba y el mito de la convivencia [Qurtuba: Kritische Überlegungen zum Kalifat Córdoba und dem Mythos der Convivencia]. In: Awraq n.° 7. 2013, S. 225–246 (Online, PDF, 179 KB)
  6. ^ Ivonne Bordelois, Angela Di Tullio, "El Idioma de los Argentinos: Cultura y Discriminación", Universidad de Buenos Aires (בספרדית)