רקונקיסטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ספרדFlag of Spain.svg
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של ספרד

היספניה

הכיבוש המוסלמי של ספרד

אל-אנדלוס והרקונקיסטה

ממלכת ספרד

ספרד ההבסבורגית

עידן ההארה

המאה ה-19

אנרכיזם בספרד

הרפובליקה הראשונה

הרסטורציה

הרפובליקה השנייה

מלחמת האזרחים

שלטון פרנקו

ספרד המודרנית

ספרד
שלבי הרקונקיסטה

רֶקוֹנְקִיסְטָהספרדית: Reconquista) היא כיבוש מחדש של חצי האי האיברי על ידי הנוצרים מידי המוסלמים, בפרק זמן של כ-700 שנים מסוף המאה השמינית ועד לסוף המאה החמש-עשרה. [1] נהוג לראות בניצחון הראשון של כוח נוצרי על המוסלמים בעיר קובדונגה (Covadonga) בשנת 722 את נקודת ההתחלה לתקופה, [2] ובכיבוש גרנדה וסילוק המוסלמים מספרד בשנת 1492 את סיומה. [3] קיים ויכוח מחקרי סביב שאלת מהותה של הרקונקיסטה מלחמת קודש, התפשטות צבאית וטריטוריאלית, או דגם מוקדם של מסעי הצלב.[4]

תיאור היסטורי – תקופתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצי האי האיברי היווה זירת התנגחות בין האסלם לנצרות מאמצע ימי הבינים ועד לסופם לא פחות מהזירה הארץ- ישראלית והמזרח- תיכונית בה הייתה ירושלים הקדושה מוקד המאבק. זירה זו מדגימה את המאבק ההיסטורי בין הישויות הדתיות. [5] בשנת 711 פלשו המוסלמים לחצי האי האיברי בפיקודו של טארק אבן זיאד, השתלטו על רוב שטחו של חצי האי והביסו את הנוצרים הוויזיגותים. הם כינו את האזור הכבוש בשם אל- אנדלוס (Al-Andalus) והכריזו על העיר קורדובה כבירה. עם הזמן, התנערו המוסלמים בחצי האי האיברי מהשלטון המרכזי בבגדד ובשנת 929 יסד האמיר עבד אלרחמן השלישי את החליפות האומיית העצמאית של קורדובה. [6] באזור שנותר תחת שליטה נוצרית, קמו במאה השמינית ועד למאה האחת-עשרה חמש ממלכות נוצריות: אסטוריאס (Asturias) שהתרחבה במאה העשירית והפכה לממלכת לאון (leon), רוזנות קסטיליה (Castile), ממלכת נווארה (Navarre), ממלכת אראגון (Aragon) ורוזנות ברצלונה. [7]

במשך כשלוש מאות שנה נשמרו יחסי הכוחות שבין הנוצרים למוסלמים בחצי האי באופן יציב. החליפות האומיית היוותה כוח משמעותי וחזק בעלת עליונות על הממלכות הנוצריות הקטנות, שלא היוו איום של ממש על המוסלמים. שינוי בסטטוס וביחסי הכוחות הגיע עם התפרקותה של החליפות האסלמית בשנת 1031 עקב מתחים וריבים פנימיים. [8] המוסלמים בחצי האי התארגנו מחדש בצורה של 36 טאייפיות ( taifa states ), נסיכויות קטנות ועצמאיות. את היחלשותו של הכוח המוסלמי ניצלו הממלכות הנוצריות היטב ובשנת 1085 הצליחה מלכות קסטיליה- לאון לכבוש את העיר טולדו וסביבתה. המוסלמים המאוימים ביקשו עזרה מהמרבטון (Al-Murabitun : מתאסלמים חדשים ממוצא ברברי שמוצאם בצפון אפריקה ) אשר צברו הישגים וניצחונות צבאיים מול הנוצרים לתקופה מסוימת, אך לא הצליחו לכבוש את טולדו ולשנות את המומנטום החיובי הנוצרי שהחל תופס תאוצה. [9]עד מחציתה של המאה השלוש-עשרה הצליחו הנוצרים להתגבר על כוח העזר המוסלמי והחלו בפלישה נרחבת לעומק חצי האי. בשלב זה, הצליחו הנוצרים לכבוש מחדש את רובו של חצי האי האיברי מלבד לממלכת גרנדה שבדרום. הכיבוש הסתיים לגמרי עם מפלתה של גרנדה המוסלמית בידי צבאם של המלכה איזבלה והמלך פרדיננד בסוף המאה החמש-עשרה, בשנת 1492. [10]

אידאולוגיה ומניעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקונקיסטה היא אמנם כותרת לתקופה אחת מסוימת, אך היא אינה מתארת תופעה אחידה מבחינת האידאולוגיות, המניעים והמטרות שמקופלות תחת הביטוי. גישות שונות נעות בין ההנחה שהרקונקיסטה כרעיון הכיבוש מחדש הייתה קיימת כאירוע אחד ואחיד שהתמשך על פני המאות, לבין הנחה הרואה בה רעיון בסיסי שעלה במאה השמינית ושפותח והונע לכיוונים שונים עם תנועת הדורות והשינויים החברתיים והמבניים בחצי האי האיברי. המניעים המרכזיים נעים על הציר שבין אידאולוגיה דתית טהורה לבין תפיסת שייכות טריטוריאלית. [11]

המניע הטריטוריאלי מתבסס על תחושת הזדהות והמשכיות לממלכה הנוצרית הוויזיגותית הקדומה, מה שיוצר תפיסה הרואה בכל חצי האי האיברי שטח השייך לנוצרים. הכרזת השייכות היא על הדיאוקסיס (Diocese: מחוז הבישוף, חלוקה אזורית ושלטונית) הרומי באזור זה, כלומר כל שטחי חצי האי ואפילו אזורים מסוימים בצפון אפריקה. את ביסוס הקשר שבין הממלכה הוויזיגותית לנוצרים הנלחמים במוסלמים ניתן לראות בהפיכתו של מלך אסטוריאס, פילאיו (719-737 pelayo) לסמל בעבור נוצרים רבים בספרד. פילאיו נחשב לאחיין רחוק של רודריגו, המלך האחרון של הממלכה הוויזיגותית, והוא זה שנחל את הניצחון המשמעותי הראשון על המוסלמים על ידי כיבוש העיר קובדונגה בשנת 722.[12]

את היעדרותו של המניע הדתי המובהק ושל רעיון מלחמת הקודש, ניתן למצוא בכרוניקות שמוצאן במאה ה8. בכרוניקות הללו לא מוזכרים המוסלמים כאויב ואין ביטוי לרעיון של רקונקיסטה, כיבוש מחדש, כאקט דתי או מעשה מידי נצרך. [13] לעומת זאת, ניתן כבר למצוא בכרוניקות של המאה התשיעית (כגון הכרוניקה של המלך אלפונסו השלישי 911-866) יסודות למוטיבים דתיים בתוך תפיסת הרקונקיסטה – מה שיתעצב כאידאולוגיה של ממש רק בסוף המאה האחת-עשרה עם גיבוש קונספט מסעות הצלב.[14]

בחינת הכרוניקות הנוצריות השונות מהמאה השמינית ועד לרבע הראשון של המאה האחת-עשרה מצביעה על התפתחות בדימוי המוסלמים בעיני הנוצרים והעצמת העוינות הנוצרית כלפיהם. בנוסף, הדימוי העצמי של הנוצרים מתחזק ומקבל מעמד מבוסס ומאוחד עם התפתחות הממלכות. [15] מהמחצית השנייה של המאה האחת-עשרה, עם היחלשות המוסלמים, התעצמות הממלכות הנוצרית בחצי האי וחיבור מחדש למוסד האפיפיורי ולממלכת הפרנקים שבצרפת, הכיבושים הנוצרים מקבלים אופי של מסע צלב דתי ולא רק של כיבוש שטחים על בסיס זכות ושייכות קודמת. [16] המסגרת הדתית כולה עוברת סטנדרטיזציה על ידי האפיפיוריות המערבית וישנה הצפה של מהגרים, עולים לרגל ומבקרים נוצרים מערביים. הנוכחות הנוצרית החדשה בחצי האי האיברי נושאת עמה חיזוק פרקטי בדמות כוח עזר צבאי וכן חיזוק רוחני בהבאתה את בשורת מסעי הצלב וגאולת הקרקעות מידי הכופרים המוסלמים. [17] הכרוניקות הנוצריות המאוחרות משתמשות כבר במילים וביטויים שמרמזים על תפיסה אידאית ורוחנית שבמעשה הכיבוש הצבאי. במיוחד בולטת נוכחות פולחן קברו של יעקב הקדוש אחי ישוע ( saint James, Santiago de compostela) בטקסטים המתארים את דמותו כלוחם שיביא לנוצרים את הניצחון בחצי האי האיברי מהשמיים. הפולחן עצמו הופיע כבר במאה התשיעית, אך התעצם במאות האחת עשרה והשתים עשרה. [18]

דוגמאות למעורבותה הרשמית של האפיפיורות במאבק במוסלמים בחצי האי האיברי והתפתחות מעמדו הדתי של מאבק זה, ניתן למצוא במעשי האפיפיורים עצמם. האפיפיור אלכסנדר השני (1073-1061) הבטיח מחילת חטאים ללוחמים פרנקים שעזרו במערכה כנגד המוסלמים בעיר ברבסטרו (Barbastro) שבארגאון. הוא אף הציג את הקרב כצודק ושיקוף לרצונו של האל. האפיפיור אורבן השני הכריז בשנת 1089 כי מי שייסע באכלוס מחדש ובהגנה של העיר טארגונה (Tarragona) שמדרום לברצלונה, יזכה באינדולגנציה (כתב, שטר מחילה) ובמחילת חטאים. למתגייסים עצמם היו כמובן מניעים נוספים, מלבד המניע הדתי, כהתעשרות כספית או קרקעית או מחויבות פיאודלית לשליטיהם בחצי האי האיברי.[4]

לסיכום, הרקונקיסטה מתרחשת בתקופת ימי הביניים הפאודלית בה הדת מעורבת ומעורה בחייו הפרטיים של האדם וכן בחיי הציבור ככלל. לא ניתן לבצע הפרדה מוחלטת בין הארצי והפוליטי לבין הדתי הטהור. הרקונקיסטה כמושג מכילה היבטים שונים של התקופה ומתפתחת בין דור לדור ומניעיו האישיים.

יחסי נוצרים – מוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות המאבק והלחימה המתמשכת, בין הנוצרים והמוסלמים תושבי האי האיברי לא היה נתק מוחלט בתקופת הרקונקיסטה. האוכלוסייה הנוצרית הייתה מחולקת למספר ממלכות נפרדות, מה שגרם למתחים פנימיים ולמאבקי כוח ומעמד. בנוסף, התפרקותה של החליפות האומיית בשנת 1031 והקמתם של מוקדי שליטה מוסלמים עצמאיים רבים, עוררה יריבויות עזות בתוך האוכלוסייה המוסלמית הכללית. היריבים מבית נעזרו לעתים בגורמים מהאוכלוסייה ההופכית להם בכדי לצבור יתרון על יריביהם: מוסלמים נעזרו בנוצרים ונוצרים נעזרו במוסלמים. [19]

על ציר הזמן - תאריכים ואירועים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

[20]

  • 711-716: כיבוש מוסלמי של חצי האי האיברי.
  • 722: כיבוש העיר קובדונגה על ידי המלך פילאיו. הניצחון הראשון המשמעותי של הנוצרים על המוסלמים ותחילתה של תקופת הרקונקיסטה.
  • 851-859: המרטירים (קדושים מעונים) של קורדובה. הליכה מרצון של קבוצת נוצרים לידי המוסלמים בעיר קורדובה, תוך ביזוי מוחמד וספיגת עונשי המוות מידי המוסלמים. האירוע השפיע רבות על תודעת הנוצרים בחצי האי האיברי (במיוחד על המלך אלפונסו השלישי 911-866) והוא מוצג בכרוניקות מסוימות כמאבק של כריסטוס באנטי- כריסטוס. [21]
  • 1031: נפילת החליפות האומיית בחצי האי האיברי.
  • 1085: כיבוש טולדו וסביבתה על ידי מלכות קסטיליה- לאון.
  • 1212: ניצחון נוצרי על המוסלמים בקרב על לאס נאבס דה טולוסה (Las Navas de Tolosa).
  • 1492: כיבוש גרנדה על ידי כוחותיהם של איזבלה ופרדיננד. סוף תקופת הרקונקיסטה על ידי השתלטות הנוצרים על חצי האי האיברי וגירוש הנוכחות המוסלמית לחלוטין.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ HAWKLEY, ETHAN P. Reviving the Reconquista in Southeast Asia: Moros and the Making of the Philippines, 1565–1662. Northeastern: Journal of World History. Jun-Sep2014, Vol. 25 Issue 2/3. P. 286.
  2. ^ Bonch-Bruevich, Xenia. IDEOLOGIES OF THE SPANISH RECONQUEST AND ISIDORE’S POLITICAL THOUGHT. Manchester University Press. 2008, Vol. 17 Issue 1. P. 27.
  3. ^ Mcmanner, John. The oxford history of Christianity. New York: oxford university press. 2002 (1990), p. 721.
  4. ^ 4.0 4.1 שגריר, איריס. מסעי הצלב - היסטוריה והיסטוריוגרפיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. 2014, עמ' 46.
  5. ^ Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p. xi of preface
  6. ^ שגריר, איריס. מסעי הצלב - היסטוריה והיסטוריוגרפיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. 2014, עמ' 45.
  7. ^ שם, שם.
  8. ^ Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p. 1
  9. ^ שגריר, איריס. מסעי הצלב - היסטוריה והיסטוריוגרפיה. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה. 2014, עמ' 45- 46.
  10. ^ Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p. 1-3.
  11. ^ שם, עמ' 3.
  12. ^ שם, עמ' 4-5.
  13. ^ ברקאי, רון. דימוי עצמי ודימוי אויב אצל הנוצרים ואצל מוסלמים בחצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה (מאות ח'-י"ג). חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. האוניברסיטה העברית. תשל"ט, עמ' 31.
  14. ^ שם, עמ' 58.
  15. ^ שם, עמ' 56.
  16. ^ Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p. 24
  17. ^ ברקאי, רון. דימוי עצמי ודימוי אויב אצל הנוצרים ואצל מוסלמים בחצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה (מאות ח'-י"ג). חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. האוניברסיטה העברית. תשל"ט, עמ' 174
  18. ^ שם, עמ' 129.
  19. ^ Joseph, F. O'Callaghan. Reconquest and Crusade in Medieval Spain. Philadelphia: University of Pennsylvania press. 2014, p.24.
  20. ^ כל התאריכים והשנים לקוחים מ: Mcmanner, John. The oxford history of Christianity. New York: oxford university press. 2002 (1990), p. 717-721.
  21. ^ ברקאי, רון. דימוי עצמי ודימוי אויב אצל הנוצרים ואצל מוסלמים בחצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה (מאות ח'-י"ג). חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה. האוניברסיטה העברית. תשל"ט, עמ' 59-60.