אנדריאס הופר (מורד)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ציור של אנדריאס הופר (צויר לאחר מותו)
הפונדק של הופר. נשמר עד היום ומשמש כאתר תיירותי
הופר ואנשיו. ציור משנת 1900 מאת פרנץ דפרגר
הופר נכנס לאינסברוק
הופר מוצא להורג
פסל של הופר באינסברוק

אנדריאס הופרגרמנית: Andreas Hofer; נולד ב-22 בנובמבר 1767 טירול, ממלכת הבסבורג - מת ב-20 בפברואר 1810 מנטובה, איטליה) היה פונדקאי אוסטרי, אשר במהלך מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית החמישית הנהיג את "התקוממות טירול" כנגד צבאותיו של נפוליאון בונפרטה. הופר נתפס, והוצא להורג. הוא נערץ עד היום כגיבור עממי באוסטריה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדריאס הופר נולד ב-22 בנובמבר 1767, בכפר סנט לאונרד במחוז טירול, שהשתייך אז לממלכת הבסבורג. אביו היה בעל פונדק מקומי בשם "זנדהאוף" (Sandhof), ואנדריאס ירש ממנו את הפונדק, וכן סחר ביין וסוסים בצפון איטליה. הוא שלט היטב בשפה האיטלקית. הוא נישא לאנה לאדורנר, ובשנת 1791 התקבל כחבר בלאנדטאג של טירול. במלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית התגייס לצבא הקיסרי האוסטרי כצלף, ובהמשך הועלה לדרגת קפטן מיליציה.

לאחר התבוסה האוסטרית בידי הקיסרות הצרפתית באותה מלחמה, נחתמה בשנת 1805 חוזה פרסבורג במסגרתה הועבר חבל טירול לידי בעלת בריתה של צרפת, ממלכת בוואריה. הבווארים השתמשו באמצעים נוקשים מאוד כדי לכפות את שלטונם, והנהיגו גיוס בכפייה לצבא הבווארי. הדבר יצר מרירות עזה בטירול, בינואר 1809 הנהיג הופר משלחת לווינה שנפגשה עם פרנץ השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, וביקשה לברר האם הקיסר יתמוך בהתקוממות אפשרית בטירול. הקיסר נתן הבטחות עמומות, וחברי המשלחת חזרו לטירול מעודדים.

הופר החל לארגן התקוממות בסתר. הוא עבר בין כפרים ועיירות, וארגן מועצות מלחמה בפונדקים מקומיים. כדי לשמור על סודיות, באותה תקופה הוא חתם על מכתביו במילים "אנדריאס הופר, מהמקום שבו אני" ומכתבים אליו נשלחו אל "אנדריאס הופר, באשר הוא". במקביל, מנהיגים מקומיים אחרים שעמדו בקשר אתו, החלו לארגן התקוממויות נגד השלטון הצרפתי בהרי האלפים.

תחילת המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרד החל לבסוף באינסברוק ב-10 באפריל 1809. לילה קודם, תומכיו של הופר השליכו שקי נסורת אל הנהר אין כאות לפתיחת המרד. השקים צפו כל הלילה על הנהר, ובבוקר הגיעו אל העיר. פעמוני הכנסייה צלצלו, והמורדים התפרצו מבתיהם חמושים ברובים ובכלי חווה. ב-11 באפריל הביסו 5,000 מורדים בפיקודו של הופר כ-420 חיילים בווארים בסטארצינג (Sterzing). לאחר מכן פנה הופר כנגד חיל המצב הבווארי באינסברוק שכלל 3,860 חיילים, ולאחר ארבעים ושמונה שעות של התקפות בלתי פוסקות, נכנע חיל המצב הבווארי. בהמשך הוא אף הכניס למלכודת טור צרפתי שעבר באזור, ולכד חמישה תותחים, רובים חדישים וציוד רב.

במקביל הקיסר האוסטרי הכריז מלחמה על צרפת, והצבא האוסטרי הפעיל לחץ כבד על בוואריה וממלכת איטליה. בעוד כוח אוסטרי בפיקודו של יוהאן גבריאל דה קווארקלאס נע אל טירול והקים ממשלה זמנית באינסברוק, הופר כבש בינתיים את בוזן וטרנטו. עם זאת, המרד לא האריך ימים, שכן התבוסות האוסטריות במלחמה נגד הצרפתים חתמו עליו את הגולל. ב-23 באפריל הביס נפוליאון בונפרטה את הארכידוכס קרל בקרב רטיסבון, ולאחריו נאלצו האוסטרים לפנות את טירול. הופר ואנשיו נמלטו אל ההרים. כוח צרפתי בפיקודו של פרנסואה ז'וזף לפבר, יחד עם כוח בווארי בפיקודו של קארל פון ורדה, כבש את אינסברוק מחדש ב-19 במאי.

הנהגת המרד הטירולי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות התבוסה, הכירו כל שאר המנהיגים המקומיים בהופר כמנהיג העליון של המרד. צבאו כלל כמעט 20,000 לוחמי גרילה, והצטרפו אליו פליטים מהצבא האוסטרי הנסוג. המרד התלקח מחדש מיד לאחר שהצרפתים פינו את טירול. ב-25 במאי הוא הביס את הבווארים בקרב ברגאיסל, והם פינו את טירול. הקיסר הנרגש שלח להופר מכתב בו הבטיח שלא יחתום על שם הסכם שלום שיכלול ויתור על טירול. עם זאת, ב-6 ביולי הנחיל נפוליאון לאוסטרים מכה כואבת בקרב וגראם. על אף שאבידות הצדדים היו שקולות יחסית, התבוסה הכואבת הכריחה את האוסטרים לבקש שלום ויהי מה, ובמסגרת חוזה שביתת נשק זמני ויתרה אוסטריה לבוואריה על תביעותיה לגבי טירול. נפוליאון שלח 40,000 חיילים צרפתים ובווארים כדי לדכא את המרד, והללו כבשו מחדש את אינסברוק.

לאחר שהובס פעמיים, הופר היסס לפתוח במרד חדש, והשתכנע לעשות זאת רק כאשר הצרפתים לא הותירו לו ברירה והציעו פרס על ראשו. ב-13 באוגוסט הוא הביס שוב את הצרפתים, וכבש את אינסברוק פעם שלישית. בהיעדר אחד כזה, הופר הכריז על עצמו כמושל הקיסרי של טירול מטעם קיסר אוסטריה. הוא חוקק חוקים חדשים, גבה מיסים, ואף טבע מטבעות משלו. הוא הצליח גם לשגר שליחים אל בריטניה בבקשת עזרה. ב-29 בספטמבר הקיסר שלח לו מדליה מיוחדת, בצירוף הבטחה כי אוסטריה לא שכחה ולא זנחה את טירול.

המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקוותיו של הופר התנפצו כאשר ב-14 באוקטובר נחתם הסכם שנברון במסגרתו נכנעה אוסטריה סופית בפני הצרפתים. כאשר נודע להופר שכוחות צרפתיים ובווארים נעים בהמוניהם אל טירול, הניח את נשקו תמורת חנינה שהובטחה לו, וב-8 בנובמבר פרש אל ביתו. ב-12 בנובמבר הגיעו לאוזניו דיווחים כוזבים על ניצחונות אוסטריים, והוא הניף את נס המרד פעם רביעית. עם זת, הפעם התקבצו סביבו רק מעט תומכים, וכוחותיו הובסו בקלות. בלית ברירה הוא נמלט אל הרי האלפים.

הצרפתים הבטיחו על ראשו פרס של 1,500 גילדן, והוא הסתתר בבקתה קטנה בהרים. ידידו לשעבר פרנץ ראפי (Franz Raffl) בגד בו, והסגיר את מיקומו לרשויות ממלכת איטליה. הופר נתפס בידי חיילים איטלקים ב-28 בינואר 1810, ונשלח למנטובה למשפט צבאי. שליט איטליה אז'ן דה בוארנה קיבל מנפוליאון הוראה ברורה מאוד בנוגע להופר: "לתת לו משפט הוגן ואז לירות בו". אם כי מאוחר טען נפוליאון בפני הנסיך מטרניך שהופר הוצא להורג בניגוד לרצונו. הוא הוצא להורג בפני כיתת יורים ב-20 בפברואר 1810. הוא סירב לכרוע ברך או ללבוש כיסוי עיניים, ובעצמו נתן לחיילים את ההוראה לירות. מילותיו האחרונות היו: "יחי קיסרנו הרחום פרנץ!".

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופר הפך לאחר מותו לקדוש מעונה בגרמניה ובאוסטריה, בשנת 1818, והיה לאחד מהסמלים של ההתנגדות האוסטרית-גרמנית לנפוליאון. אשתו ו-17 ילדיו קיבלו תואר אצולה מאת קיסר אוסטריה. בשנת 1823 הועברו עצמותיו ממנטובה לאינסברוק, ובשנת 1834 עוטר קברו בשיש. בשנת 1839 הוקם באינסברוק פסל ברונזה הנושא את דמותו. ציור המתאר את מעצרו נמצא בארמון מריה תרזה באינסברוק, ובמראנו מועלה מדי שנה באוויר הפתוח, מחזה המבוסס על חייו. בשנת 1915 הקימו לאומנים טירולים במראנו פסל הנושא את דמותו מול תחנת הרכבת העירונית.

השיר "Zu Mantua in Banden" ("אל מנטובה בשלשלאות"), המשמש כיום כהימנון מדינת טירול באוסטריה המודרנית, מגולל את סיפור הוצאתו להורג. בשנת 1929 הועלה לאקרנים הסרט הגרמני האילם "אנדריאס הופר", המבוסס על חייו. את הופר גילם בסרט פריץ גריינר (Fritz Greiner).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Eyck, F. Gunther, "Loyal Rebels: Andreas Hofer and the Tyrolean Uprising of 1809", University Press of America. 1986
  • Humbert Fink, "Zu Mantua in Banden. Das Leben und Sterben des Volkshelden Andreas Hofer", Econ, Düsseldorf 1992,
  • Michael Forcher, "Anno Neun: Der Freiheitskampf von 1809 unter Andreas Hofer", Ereignisse, Hintergründe, Nachwirkungen. Haymonverlag, Innsbruck 2008

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנדריאס הופר בוויקישיתוף