אסכולת אנטיוכיה (נצרות)

לוקיאנוס (משמאל: בכלאו, מימין: מוטבע בנהר), מייסד האסכולה.

אסכולת אנטיוכיה היא כינוי מאוחר להשקפה, להגות ולפרשנות של קבוצת תאולוגים נוצרים בולטים שפעלו בעיקר מן העיר אנטיוכיה, בין המאות השלישית והחמישית לספירה. הם היו אחת משתי האסכולות ההגותיות העיקריות בנצרות בזמנם, לצד אסכולת אלכסנדריה. האנטיוכיים דגלו בחתירה לפשט הכתוב בפרשנות כתבי הקודש ובהדגשת הבידול בין טבעו האלוהי של ישו לאנושיותו, שהייתה אף היא שלמה ורגילה בעיניהם, בתחום הכריסטולוגיה.

הגות

האנטיוכיים התגבשו מתוך התנגדות לנטייה של התאולוגים באלכסנדריה, במיוחד כפי שבאה לידי ביטוי בעבודתו של אוריגנס, לעקור כליל את פשט הכתובים (על פי רוב של הברית הישנה) באמצעות פרשנות אלגורית כמעט ללא גבול. המצריים הושפעו מאוד מפילון, שתירץ את הניגודים בין המקרא לפילוסופיה האפלטונית בה דגל באמצעות התעלמות מהמסר המילולי שעלה מהטקסטים וייחוס של רובדי משמעות נסתרים להם. כך, לדוגמה, קטעים בעייתיים שעוררו התנגדות כמו השמדת שבעת העממים בידי יהושע בן נון, פורשו כדימוי: במקרה זה, כמאבק בתאוות שסימלו הכנענים בידי יהושע ששמו מרמז כבר על ישו. בתגובה, שללה האסכולה האנטיוכית את האלגוריה והתמקדה בפשט הכתוב, שלשיטתה היה בעל משמעות אחת נהירה וברורה (בין אם ממשית-נורמלית ובין אם פיגורטיבית; בכל מקרה לא ניתן היה להתעלם ממנה ולפטרה כאלגוריה) שצריך היה לגלות באמצעות ניתוח מדוקדק. לשם כך הם הפעילו כלים פילולוגיים והיסטוריים וניסו לזקק את המובן שהיה למילים בהקשרן המקורי, בעברית וביוונית כפי ששימשו בזמן שנתחברו.

אופן התייחסות זה לא הביא אותם לשלול שבכתובים היו חבויים מסרים גבוהים יותר, מטאפורות וכולי; הם טענו שאפשר היה לגשת אליהם רק לאחר שהמשמעות המקורית והפשוטה הובנה, ורק כך ניתן היה להימנע מסילופים והטעיות. עם כל זאת, כפי שציין פרופ' בריאן דיילי, הפערים בין האסכולות היו לעיתים עניין של דקויות מופלגות, ולמעשה אי-אפשר להתוות קו ברור בין שתיהן בתחום הפרשנות. למרות שהאנטיוכיים התנגדו ככלל לאלגוריות והאלכסנדרונים צידדו בהן, הראשונים בשום פנים לא נמנעו מלייחס לכתוב רבדים חבויים שנועדו להעביר מסר רוחני ולא את פשט הטקסט בהקשרו ובזמנו. כמו האסכולה השנייה, גם הם נדרשו לבסוף לבסס רצף ישיר בין הברית הישנה לחדשה ולהוכיח שהקודמת מבשרת את זו שאחריה, אף אם לא עשו זאת באמצעות השמטת והבלעת המובן הפשוט של הישנה. למעשה, דווקא מתוך גישת ההיסקים ההגיוניים שלהם, הרבו למצוא טיפולוגיות מקראיות – בניגוד לאלגוריות, אלו לא התבססו על עקירת הפשט ומציאת משמעות נסתרת בתוכו אלא על הקבלה בין פסוקים – שרימזו לשיטתם על בוא ישו ברמה שהתחרתה בפרשנות היצירתית של יריביהם. תאודורט מקירוס, לדוגמה, כתב שהפסוק בבראשית כ"ז:ל"ט (”מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל”) מתייחס בעצם מראש לטבעו האלוהי והאנושי.

הפן האחר בו נאבקו האנטיוכיים באסכולה המצרית היה הכריסטולוגיה. הסורים הרבו להדגיש כי כי המימד האלוהי של האל הבן המתגשם בישו הוא מושלם, נצחי ולא יכול להיות חשוף לתמורה כלשהי כתוצאה מהאינקרנציה. גישתם זו נבעה מהחשיבות העליונה שייחסו לטרנסצנדנטיות של הבורא ולריחוקו הבסיסי מן העולם הגשמי שכונן. כל נטייה לקרב בין היוצר ליצירתו, בין הנשגב לטבע, הייתה בעיניהם גלישה לכפירה מסוכנת ולפגניות. הפער היסודי הזה הכתיב פרשנות זהירה, מורכבת מאוד, לכריסטולוגיה. האנטיוכיים תיארו את האל הבן כמצוי במנגנון מושלם של תיאום עם ישו בבשר, שהיה משכנו בעולם הזה, כשבכל עת השניים גם נפרדים מבחינה טכנית. קיום זה התאפשר בשל חסד מיוחד שהעניק האל לישו בן-האדם. כמעט ניתן היה לדבר עליהם כ"שני בנים" שונים של האב. רק הגוף המוחשי סבל ומת על הצלב, בעוד שהמימד האלוהי אמנם היה קרוב אליו באותה שעה אך ניצב כמובן מעבר לתחושות אלה אליהן היה אדיש מעצם טבעו. תיאור של האל הבן כסובל ומעונה היה בחזקת מינות גמורה לשיטת האנטיוכיים. בו בזמן, הם אחזו כמובן באחדות שני הממדים שהתגלמו בישו החי. הכריסטולוגיה האנטיוכית הובילו את נסטוריוס לדחות את התואר "מולידת האלוהים" (תאוטוקוס) עבור מרים הבתולה, שכן ילדה אך את הגוף הגשמי עם נשמתו האנושית הרגילה, לא את המהות האלוהית שהתגלמה בו. האלכסנדרונים, לעומתם, הדגישו את הרצף בין שני הטבעים ואת הנסיות שבאיחודם. כשם שהסורים נדרשו להגן על תורתם מפני האשמות ביצירת פיצול בין שני הטבעים שאיים על מהותו האלוהית של הנוצרי, כן האשימו הם את המצרים בפגניות ובטשטוש הגבולות בין הבורא המרוחק לעולם הנחות שיצר.

יסודות נוספים שאפיינו את אסכולת אנטיוכיה ונבעו מאותם מקורות היו יחסם לשפה ולשאלת החסד האלוהי המוביל לגאולה. בניגוד ליריביהם, שראו בה מדיום חינוכי שעיקרו הנחלת האמונה, הסורים נרתעו ביותר מהפרזות, משלים, ניסוחים בומבסטיים וכל היוצא בזה. הם התנסחו בזהירות רבה וראו בתוכן הדרשות והספרות מראה שאמורה לשקף במדויק את האמיתות התאולוגיות, לבל יובילו לידי אי-הבנה ואולי כפירה. דבריהם נאמרו בצמצום יחסי ובדיוק רב ככל האפשר, כשהם מקפידים לקרוא את כתבי הקודש לאור המושגים שאלה היו אמורים להעביר. הם התנגדו למטאפורות מיותרות ואמצעי עזר אחרים וחששו מפניהן. כמו כן, הם ראו את תשועת האנושות מחטאיה כמהלך שאלוהים מסייע לו בחסדו אך תלוי בסופו של דבר בהתעלות פנימית באמצעות מעשים טובים ושיפור מוסרי, כך שהאדם יצמח לדרגה גבוהה יותר עד שיגיע לרמה המיוחלת. האל נותר מרוחק ומופרד. שוב היה זה ההפך מהגישה האלכסנדרונית, שראתה תהליך זה באופן קוטבי, כפעולה נסית הנובעת אך מחסד האל ושהאדם כמעט חסר-אונים לגביה.

היסטוריה

עוד הבישוף תאופילוס, שכיהן באנטיוכיה בערך מ-170 ועד 183, התפרסם כדוגל בחיפוש הפשט ובגישה היסטורית לכתבי הקודש. הוא שלל את האופן בו תיארו יריביו באלכסנדריה את המקרא כאלגוריה וראה אותו כמסמך אותנטי. מייסדו האמיתי של המרכז היה כפי הנראה המלומד החשוב לוקיאנוס שפעל במקום משלהי המאה השלישית והוצא להורג ב-312 על ידי הקיסר מקסימינוס דאיה. בשלהי אותה מאה החלה תקופת פריחה שעמדה בסימן יצירותיו של דיודורוס מטרסוס , שהיה אחד מגדולי התאולוגים בדורו. הוא ביסס עיונית את הגישה האנטיוכית ותקף בחריפות את יריביהם באלכסנדריה כמסלפים. אבל תרומתו החשובה הייתה בכך ששימש מורה ליוחנן כריסוסטומוס ותאודור ממופסואסטיה . יוחנן יישם את עמדות האסכולה בדרשותיו המפורסמות ובכתביו, אם כי לא נרתע מלאמץ גם שיטות אלכסנדרוניות, בעוד שתאודור היה אולי הקיצוני מבין האנטיוכיים. בין היתר, שלל כמעט את כל הקטעים במקרא שיריביו המצרים תיארו כאלגוריות המרמזות על בוא ישו. אלה שחלק עליהם מצאו בין היתר ברבים מפרקי תהילים מסרים כאלו, אך הוא עמד על כך שרק תהילים ב', ח', מ"ה וק"י היו בעלי מסר כריסטולוגי ברור, והנבואות האחרות התייחסו לאירועים שהתרחשו עוד בברית הישנה. מלבד יוחנן ותאודור, התבלט תאודורט מקירוס שהיה צעיר מהם בערך בדור.

האסכולה איבדה מהשפעתה באחת לאחר שנסטוריוס, תלמידו של תאודור ממופסואסטיה, טיפח את הנסטוריאניזם שנקרא על שמו כפטריארך בירת האימפריה קונסטנטינופול. בנאמנותו לתורת מוריו, הדגיש כי רק הצד האנושי של ישו סבל ומת על הצלב וכי מרים אינה יכולה להיקרא "יולדת האל". הבוטות והקיצוניות של נסטוריוס, שהרחיק מעבר לאלו שמהם למד בניסוחים ישירים ובלתי-מתפשרים, הובילו לכינוס ועידת אפסוס ב-431. הפטריארך הוקע כמין וסולק, אם כי כתביו שנתגלו במאה ה-19 העלו שדעותיו היו פחות הטרודוקסיות ממה שהיה מקובל לחשוב. האסכולה האנטיוכיות הוכתמה מאוד. ב-449 הצליחו האלכסנדרונים להטות את ועידת אפסוס השנייה שבעקבותיה הודחו תאודורט מקירוס ובישופים אחרים שנאבקו בהם. אפסוס השנייה עמדה כבר בסימן המונופיזיטיות, ששאבה רבות מהדגש שהניחו המצרים על אחדות הטבעים. האנטיוכיים המוחלשים זכו לסיוע בלתי-צפוי מן המערב, מבישוף רומא לאו שהכריסטולוגיה שלו אף היא הדגישה את הבידול בין שתי המהויות. בוועידת כלקדון הוקעה המונופיזיטיות, ותאודורט הושב לכסו לאחר שהסכים להכריז חרם על נסטוריוס.

הדלדלות האוכלוסייה בסוריה במאה השישית גרמה לירידת קרנה של העיר ויחד עמה להתפוגגות המרכז ההגותי שפעל בה. דיודורוס, תאודור ואנטיוכים אחרים הוקעו ככופרים בדיעבד בגלל הקישור בינם לבין נסטוריוס; בוועידת קונסטנטינופול השנייה ב-553, במהלך ניסיון לפשר בין הכלקדונים למונופיזיטים, הטיל הקיסר יוסטיניאנוס הראשון חרם על ספריהם בהם נאמר שאין לכנות את מרים "תאוטוקוס". מלומדים נוצרים חזרו לעיסוק נרחב בכתביהם רק במאה ה-19.

לקריאה נוספת

• Brian E. Daley S.J., Antioch and Alexandria: God's Presence in History, בתוך: Francesca Aran Murphy (עורכת), The Oxford Handbook of Christology, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2015. עמ' 121-137.

קישורים חיצוניים

• אסכולת אנטיוכיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)