האל הבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
האל הבן, או ה"לוגוס" האלוהי, עם אדם וחוה בגן עדן. מצויר באופן המזכיר את דמות ישו באמנות. פרט בגן התענוגות הארציים להירונימוס בוש, בערך 1500.

האל הבן או אלוהים הבן (יוונית: Θεός ὁ υἱός, לטינית: Deus Filius) הוא, באמונה הנוצרית, אחד משלושת פניו של השילוש הקדוש, יחד עם האל האב ורוח הקודש. הוא מתואר כלוגוס, "הדבר" או "המחשבה", של האלוהות, והתגשם בעולם בדמות ישו.

הרוב המוחלט של הכנסיות הנוצריות, מאז ועידת ניקיאה ב-325, מקבל כי האל הבן הנו הישות היחידה שלא נבראה על ידי האל האב אלא נולדה ממנו, ולכן הנו גם יחיד ומיוחד ביקום כולו; כי השניים חולקים מהות אחת והנם אלוהים ביחד, והיחס ביניהם של אב המוליד את הבן הוא חלק מטבעו של האל האחד המתגלם בשילוש; כי על אף טבעם המשותף, שניהם גם בעלי אישיות אוטונומית ונפרדת; וכי הבן התקיים מאז ומתמיד, ולא היה שום שלב בו האב היה לבדו. אמונות אלה בוטאו בניקיאה במילים: "בן יחיד לאלוהים, אשר נולד מן האב לפני כל הדורות. אל מאל, אור מאור, אל אמת מאל אמת. לא נברא כי אם מולד." הנצרות המערבית, הן הקתולים והן הפרוטסטנטים, מאמינה כי רוח הקודש נמשכת מן האב ומן הבן גם יחד. לעומת זאת הכנסיות המזרחיות, האורתודוקסים והאוריינטלים גם יחד, רואים באב לבדו את מקורה.

אבות הכנסייה, כמו אירנאוס, הסבירו לאחר מכן שהבן הנו הביטוי המושלם של צלם אלוהים, וכי כשברא האב את בני האדם בצלמו הוא יצר אותם להיות דומים לבן. אך החטא הקדמון השחית את טבעם. כדי לגאול את האנושות ולכפר על חטאיה, האל הבן התגלם בבשר בדמותו של ישו, שהנו בו-זמנית זהה לו לחלוטין וגם בנה של מרים הבתולה, דם מדמה ובשר מבשרה. כך היו לישו טבע אלוהי וטבע אנושי גם יחד, הכרוכים זה בזה באורח נסי. מאחר שהוא גם שמימי וגם גשמי, יכל ישו לגשר על הפער בין בני האנוש שנפלו ממעמדם לאביו ולגאול אותם מחטאותם.

מושג "האל הבן" כשלעצמו לא מופיע בברית החדשה, אם כי ישו מכונה "בן האלוהים". בין היתר, שמעון בר יונה קורא לו "בֶּן־אֱלֹהִים חַיִּים" בבשורה על פי מתי ט"ז ט"ז. הבשורה על-פי יוחנן י"ז ה' מצטטת אותו פונה לאלוהים בבקשה "פארני לידך בכבוד שהיה לי לידך בטרם היות העולם". רעיון האל הבן, כמו מושג השילוש בכללו, הצטלל כשאבות הכנסייה נדרשו להסביר לקהל את ההבדל בין העולם הנברא לישו עצמו, שהיה הרי גבוה הימנו. היה זה יוסטינוס מרטיר ששאל את משפט הפתיחה של הבשורה על-פי יוחנן, "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר וְהַדָּבָר הָיָה אֵת הָאֱלֹהִים וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר", וזיהה בין "הדבר" לבין המושג הפילוסופי של הלוגוס, ה"מילה" או ה"הגיון". דימוי זה הפך משפיע ביותר ומרכזי במחשבת ימי הביניים. מרטיר יצר את האנלוגיה לפיה היחסים בין ישו לאל האב דומים ליחסים שבין המוח למילים, שהנם בו-זמנית נפרדים ומאוחדים, בעוד כל היתר נברא על ידי האל ולא הולד ממנו. הדוקטרינה של האל הבן ונצחיותו אוששה סופית במאבק נגד המינות האריאנית, כשאריוס איש אלכסנדריה טען כי האב נעלה על הבן ואף כי הלה אכן מולד ממנו, היה שלב בו התקיים האב לבדו בטרם היות הבן. הרעיונות האריאניים הוקעו בניקיאה ב-325.

באמנות הנוצרית, בתיאורים של העולם לפני הולדת ישו בן-האנוש, מוצגים ה"לוגוס" או האל הבן לעתים תכופות עם אפיוניו המקובלים של ישו, אך לא תמיד. כמו כן, ה"לוגוס" הופיע בעולם עוד לפני ההתגלמות בבשר: מלבד התיאורים השונים בברית הישנה המקובלים בפרשנות הנוצרית כהופעות של השילוש (כמו התגלות המלאכים לאברהם באלוני ממרא), אוסביוס מקיסריה הסביר כי "שַׂר צְבָא ה'" שפגש את יהושע לפני יריחו הוא האל הבן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]