אפולוניוס מולון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אַפּוֹלוֹניוּס מוֹלוֹן או מוֹלוֹ[1]יוונית[2] Ἀπολλώνιος ὁ Μόλων; חי במאה ה-1 לפנה"ס), היה רטוריקן יווני שכתב חיבור אבוד על היהודים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפולוניוס מולון נולד באלבּנדה שבקאריה בדרום מערב אסיה הקטנה והיה תלמידו לרטוריקה של הנואם מנקלס (Menecles), גם הוא אזרח אלבנדה. ייתכן ו"מולון" היה שם אביו וייתכן שהיה זה כינויו של אפולוניוס, שנועד להבדיל בינו לבין אפולוניוס המכונה מלאכּוֹס (Malakos), גם הוא מאלבנדה, תלמידו של מנקלס ולימד רטוריקה ברודוס. סטראבון מספר כי מלאכוס התחיל את דרכו ברודוס לפני מולון, והרבה אחר כך, כשהגיע מולון, אמר לו מלאכוס במשחק מילים: "אתה מולון ("מגיע" comer או "ההולך" the Walker[3]) באיחור".[4]

בצעירותו, אולי בשנות ה-20 של המאה ה-2 לפנה"ס, התיישב בעיר רודוס, בה יצר לעצמו מוניטין כטוען בבתי המשפט, מורה לרטוריקה וסופר. לכל המאוחר בסוף שנות ה-90 של המאה ה-1 לפנה"ס כבר היה ידוע היטב ברומא, הודות לחיבוריו הרטוריים והצלחותיו כנואם וכמורה ברודוס וייתכן וביקר בה כבר בשנת 87 לפנה"ס,[3] מאחר שקיקרו מדווח כי התמסר ללימוד אצלו ברומא באותה שנה.[5]

בשנת 81 לפנה"ס, בתקופת הדיקטטורה של סולה ולאחר סיום מלחמת מיתרידטס השנייה, נשלח מולון על ידי אזרחי רודוס לרומא לייצג את בקשתם לפיצוי על מלחמת מיתרידטס הראשונה.[6] הוא ניצל את ההזדמנות והעלה את בקשת אזרחי רודוס לקבל בחזרה את השליטה על העיר קאונוס (בלטינית:Caunus) שבקאריה. בהזדמנות זו הוא הורשה לנאום בפני הסנאט הרומי ביוונית ללא עזרת מתורגמן, דבר שלא נשמע כמותו עד אז במשא ומתן עם משלחות זרות. טיעוניו של שגריר רודוס בפני הסנאט הביאו את התוצאות המקוות ואזרחי רודוס השיגו את מטרותיהם.[7] נאומים אלה אף נזכרים בשמותיהם: "נגד אזרחי קאונוס"[8] ו"על פיצוי תושבי רודוס".[9]

מולון נשאר מעט ברומא ללמד רטוריקה ואחד מתלמידיו היה המדינאי והנואם הרומי המפורסם קיקרו, בתחילת הקריירה שלו כפרקליט.[7] לאחר מכן פתח מולון בית ספר לרטוריקה ברודוס ובשנת 78 לפנה"ס,[7] בזמן מסעו ליוון, הגיע קיקרו לרודוס ללמוד אצל מולון פעם נוספת.[10] ההיסטוריון היווני פלוטרכוס מביא סיפור, על פיו אפולוניוס לא הבין רומית ולכן ביקש מקיקרו לנאום ביוונית. לאחר שסיים, אמר לו אפולוניוס: "אני מצר על רוע מזלה של יוון: פאר זה בלבד נשאר לנו, חינוך ודיבור, עד שבאת ונטלת גם אלה לרומי".[11]

בשנת 76 לפנה"ס,[7] הגיע ללמוד אצלו ברודוס גם יוליוס קיסר.[12] ההיסטוריון הרומי סויטוניוס מוסיף שלאחר מלחמת האזרחים החליט קיסר לפרוש לרודוס כדי להתמסר ללימודים בהדרכתו של מולון, שהיה "המורה המפורסם ביותר בימים ההם לאמנות־הדיבור",[13] ואילו פלוטרכוס מציין שמולון "היה פילוסוף מהולל והוחזק איש יקר מידות".[12] פיסת המידע האחרונה לגביו, אצל פלוטרכוס וסויטוניוס, מתייחסת לשנת 75 לפנה"ס. הוא אינו מוזכר בין ה"סופיסטים" שהרצאותיהם נשמעו על ידי פומפיוס שעצר ברודוס בדרכו חזרה לרומא בשנת 62 לפנה"ס. עובדה זו משמעותית, מכיוון שפוסידוניוס הגיש באותה הזדמנות הרצאה המכוונת נגד הרטוריקנים, כך שנראה כי אפולוניוס מולון כבר לא היה בחיים אז.[7]

אפולוניוס מולון כתב חיבורים רבים על אמנות הרטוריקה ונראה שהשתייך לאסכולת הרטוריקה ה"אסייתית".[9] הוא כתב מאמר על הומרוס ואחד מחיבוריו נקרא "נגד הפילוסופים".[14]

אפולוניוס מולון על היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפולוניוס מולון היה ככל הנראה הסופר היווני הראשון מאז הקטאיוס איש אבדרה (300 לפנה"ס לערך), שדווח עליו שכתב ספר מיוחד על היהודים (De Iudaeis). הקטע החשוב ביותר מתוך חיבורו הועבר דרך יצירתו של בן זמנו אלכסנדר פוליהיסטור ונשמר על ידי אוסביוס מקיסריה.[15] הקטע כולל תקציר (בעל שגיאות רבות) על אבות האומה היהודית מנח ועד משה ולמרות שאוסביוס מתייחס אליו כחיבור "נגד היהודים", אין בקטע המצוטט סימן למאפיינים אנטישמיים.[16]

אפולוניוס מולון הוא בעצם הסופר היווני הראשון מחוץ למצרים, שממנו הגיעו אלינו רעיונות אנטי יהודיים מפורשים.[17] בספרו האפולוגטי של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), "נגד אפיון", אפולוניוס מולון מוזכר כאחד משני הסופרים (יחד עם פוסידוניוס) ש"נתנו יסוד לעלילות אפּיוֹן" (הסופר המצרי האנטישמי).[18] בעיני יוספוס, נחשב מולון (יחד עם אפיון) כארסי ביותר מבין שונאי היהודים. העובדה שחלק כל כך גדול מנאום הנגד של יוספוס הוקדש להפרכת האשמותיו האנטי יהודיות של מולון שנכתבו כ-150 שנה לפני כן, מצביעה על עוצמת הנזק שיוספוס ייחס לחיבוריו של מולון ועד כמה היא עדיין השפיעה על דעתם של אינטלקטואלים ברומא והעולם ההלניסטי בזמנו.[19]

מדבריו של יוספוס מתברר כי גם מולון כתב על גירוש היהודים ממצרים, היא הגרסה היוונית-מצרית האלטרנטיבית ליציאת מצרים, אלא שתארך אותה לזמן שונה מיתר הסופרים (מנתון, לוסימכוס ואפיון), שכל אחד מהם נקב בתאריך שונה.[20]

יוספוס מציין את אפולוניוס מולון, לצד לוסימכוס, בראש הדוברים נגד משה וחוקי התורה, שטענו כי משה היה מכשף ורמאי והחוקים שנתן מלמדים את היהודים "לעשות כל רעה ולעזוב כל מידה טובה". הוא כותב כי מולון (ועוד רבים כמותו) כתב מתוך בורות, אך יותר מכך, מתוך שנאה, "דברים ללא צדק ולא אמת",[21] ואת דומיו, אותם הוא מכנה "המולונים למיניהם" - סופרים שכתבו שהיהודים הם הרעים והחוטאים ביותר בין בני האדם, הוא רואה כ"אנשים חכמים בעיניהם...המרמים והמחליאים את בני הנעורים".[22]

יוספוס תוקף בספרו את מולון ופוסידוניוס על שהוקיעו את היהודים על כך שאינם מכבדים את האלים של האחרים, בעוד שהם עצמם טפלו שקרים, בדו "חרפות מוזרות" והוציאו "כזבים" על בית המקדש בירושלים. הוא טוען כי מולון ופוסידוניוס, ואחריהם אפיון, היו להוטים לסנגר על מעשיו של אנטיוכוס אפיפנס[23] ותירצו את מלחמתו ביהודים ושוד בית המקדש בעזרת "עלילות שקרים" על המקום הקדוש, בין היתר על קיומו של פסל של ראש חמור, לו סוגדים היהודים,[18] ועל מנהג יהודי של חטיפת אדם יווני לצורך קורבן אדם. הוא תוקף את המעלילים וכותב כי "אלה הם דברי שקרים לשמם הכתובים ברשע ובזדון למען הוליך שולל את האנשים...בדברי נבלה אשר אין כמוהם לרוע, נסו האנשים האלה להבאיש את ריחנו".[23]

ייתכן והמקור של מולון ופוסידוניוס לסיפור כניסת אנטיוכוס אפיפנס למקדש היה טימוכארס, היסטוריון חצר של בית המלוכה הסלאוקי מהמחצית השנייה של המאה ה-2 לפנה"ס.[24] אך ייתכן גם כי האשמה זו של יוספוס את מולון ופסידוניוס מקורה דווקא באפיון עצמו, שבכדי לשוות סמכות רבה יותר לעלילותיו, הצביע על שורשיהן בחיבוריהם של שני קודמיו ברי הסמכא.[25]

יוספוס מדגיש כי להבדיל מאפּיוֹן, אפולוניוס לא חיבר על היהודים "שטנה שלמה", אלא כתב בכל הספר שלו רק פה ושם. אחד ההיבטים הבולטים באפיוּן היהודים אצל אפולוניוס הוא הוקעתם כאתאיסטים ומיזנתרופים[26]: הוא "מחרף" את היהודים כ"שוכחי אלהים ושונאי הבריות" ו"שופך בוז" על מורך לבם, אולם במקום אחר הוא מתאר אותם דווקא כ"עזי מצח ומרי נפש". כמו כן הוא טוען שהיהודים הם "עם פרא לא לומד מכל עמי הברברים" ולכן הם העם היחיד שלא התפתח ולא תרם דבר לחיים האנושיים.[21]

לפי המקורות הידועים לנו, מולון היה הראשון להאשים את היהודים באתיאזם,[27] האשמתו את היהודים בפחדנות היא ללא מקבילה בין ההאשמות נגד היהודים[28] והאשמתו את היהודים בחוסר המצאה ופרמיטיביות גם היא לא ידועה לנו בספרות היוונית והלטינית.[29]

יוסף בן מתתיהו מכנה את אפולוניוס מולון "איש נבער וחסר בינה" ומתרעם על כך שהוקיע את היהודים על שאינם מוכנים לשהות בחברת אנשים בעלי אמונה דתית ומנהגים שונים משלהם, בעוד שזה לא מנהג אופייני ליהודים בלבד אלא לכל העמים.[30] הוא תוקף את מולון וטוען כי "הלך בכל דרכי הפרסים וענה נשי-זרים וסרס נערים"[31] ואת ספרו הוא מסיים במילים: "המולונים למיניהם וכל השמחים לדבר שקר וחרפות הם בטלים ומבוטלים".[32]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרקים ב, ז-ח, יד, לג, לו-לז, מא; תרגום יעקב נפתלי שמחוני.
  • יוספוס פלאוויוס (יוסף בן־מתתיהו), נגד אפיון, תרגם מהמקור עם מבוא ופירושים אריה כשר, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשנ"ז, כרך שני, פירוש לספר שני, יד. התשובות להאשמות אפולוניוס מולון וליסימאכוס, עמ' 438-432.
  • פטר שפר, יוּדוֹפובּיה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק (מאנגלית: להד לזר); פרק 1 גירוש ממצרים, אפולוניוס מולון, עמ' 38-37; ספריית "הילל בן-חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.
  • מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, XXIX. Apollonius Molon, pp. 148-156.
  • בצלאל בר כוכבא - Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, University of California Press 2010, Part II, 15. The Anti-Jewish Ethnographic Treatise by Apollonius Molon, pp. 469-516.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מולון בתרגום יעקב נפתלי שמחוני ל"נגד אפיון"; מולו בתרגום אלכסנדר שור ל"חיי שנים-עשר הקיסרים"; בן מולון בתרגום יוסף ליבס ל"חיי אישים".
  2. ^ הגיית השם ביוונית: אפולוניוס מולון, במלעילהטעמה בהברה הלפני אחרונה).
  3. ^ 3.0 3.1 Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 471.
  4. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 14, פרק 2, פסקה 13.
  5. ^ קיקרו, ברוטוס, 307.
  6. ^ קיקרו, ברוטוס, 312.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 472.
  8. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 14, פרק 2, פסקה 3.
  9. ^ 9.0 9.1 Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 474.
  10. ^ קיקרו, ברוטוס, 316.
  11. ^ פלוטרכוס, חיי אישים, קיקרון, פרק ד.
  12. ^ 12.0 12.1 פלוטרכוס, חיי אישים, קיסר, פרק ג.
  13. ^ סויטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, ספר ראשון: יוליוס האלוהי, פרק 4.
  14. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 475.
  15. ^ .Eusebius, Praeparatio Evangelica IX, 19: 1-3
  16. ^ .M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 148
  17. ^ מנחם שטרן, טימאגנס מאלכסנדריה כמקור לתולדות מלכות בית חשמונאי, בתוך יהודים ויהדות בימי בית שני, המשנה והתלמוד, הוצאת יד בן צבי, ירושלים תשנ"ג (1993); עמ' 14.
  18. ^ 18.0 18.1 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ז.
  19. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 469.
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ב.
  21. ^ 21.0 21.1 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יד.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק לג.
  23. ^ 23.0 23.1 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ח.
  24. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 238-239
  25. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XXVIII. Posidonius, p. 141.
  26. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, עמ' 38.
  27. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 508.
  28. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 492.
  29. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 497.
  30. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק לו.
  31. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק לז.
  32. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק מא.