יעקב נפתלי שמחוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יעקב נפתלי שמחוני

יעקב נפתלי הרץ שמחוני (שמחוביץ) (על פי רוב י. נ. שמחוני; 20 בינואר 1884, כ"ב בטבת תרמ"ד, סלוצק, רוסיה (רוסיה הלבנה) – 21 במאי 1926, ח' בסיוון תרפ"ו) היה משכיל יהודי, היסטוריון ומתרגם, בקי במזרחנות ומדעי היהדות.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמחוני נולד בשנת 1884 בסלוצק שברוסיה הלבנה (אז חלק מהאימפריה הרוסית), בשם יעקב נפתלי הרץ שמחוביץ, בנו של שמואל, איש משכיל בן 60, מנישואיו השניים לזיסיל, בתו של ר' יעקב נפתלי הרץ ברנשטיין מלבוב. אחותו רוזה (רו') הייתה מורה ופסיכולוגית, ופעילה בייווא.[1] את השם בעל הסיומת הלועזית (הסלאבית) שמחוביץ', שינה לשם עברי מתוך רגש לאומי.[2]

ב-1896 אביו נפטר[3] וב-1898 שמחוני עבר עם אמו למינסק, שם למד לטינית, יוונית וערבית. ב-1903 נקבעה בסלוצק בחינת הבגרות שלו בכתב ליום שבת. למרות שלא היה שומר מצוות, סירב להיבחן מטעמים לאומיים, מה שעיכב את לימודיו באוניברסיטה.

ב-1906 יצא לבירת רוסיה דאז, סנקט פטרבורג, ולאחר שקיבל שם תעודת בגרות אקסטרנית בבית ספר ממשלתי,[3] יצא ללייפציג שבגרמניה, ללמוד באוניברסיטה. את חופשות הקיץ עשה בשווייץ, שם הכיר את המשורר יעקב כהן. בתרע"ב פרסם כהן את מאמרו העברי הראשון של שמחוני, "רבי יהודה הלוי בתור משורר לאומי", בקובץ "העברי החדש: מאסף לספרות, לאמנות ולחיים". על מאמר זה חתם לראשונה בשם "י. נ. שמחוני". באותה שנה התפרסם מאמר נוסף שלו ב"העתיד" על יחזקאל הנביא.

ב-1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור[3] על עבודתו "לחקר ההרצאות של הסופרים הערבים ע"ד הכוזרים". החל משנה זו גר בברלין. ב-1916, לאחר כיבוש פולין על ידי הגרמנים, נתחדשה "הצפירה" ושמחוני פרסם בה שני מחקרים גדולים, על רבי יהודה החסיד ועל ש"ד לוצאטו (שד"ל).

ב-1917 הוזמן לגימנסיה העברית בלודז' שבפולין, להורות את הלימודים העבריים. במקביל להוראה בגימנסיה (1917–1924), עסק בהרבה תחומים (היסטוריה, ארכאולוגיה, בלשנות ופילוסופיה) והשתתף במרבית העיתונים וכתבי העת העבריים בביקורות ספרים ובמאמרים ומחקרים על השירה העברית בימי הביניים והעת החדשה, הספרות היהודית-ערבית בימי הביניים ותולדות ישראל.[4] בין היתר פרסם מאמרים על רבנו גרשום מאור הגולה ("השלח", כרך כ"ח, חתום בכינוי "נפתלי בן שמואל") ושלמה אבן גבירול. בנוסף, כיהן כציר מטעם לודז' בוועידה הארצית של ציוני פולין.[5]

ב-1922 הוציא את "דברי ימי ישראל", ספר לימוד מקיף לתיכון להיסטוריה של עם ישראל.

ב-1923, שנה בלבד לאחר הופעת הכרך השני של ספרו ההיסטורי-פילוסופי של אוסוואלד שפנגלר "שקיעת המערב", פרסם שמחוני, בעברית, מסה מקיפה מאוד על שפנגלר, שפורסמה ברבעון "התקופה",[6] כתב העת הספרותי העברי היוקרתי והפופולרי ביותר בראשית שנות ה-20.[7]

באותה שנה תרגם שמחוני, בהזמנת הוצאת שטיבל, את ספרו הראשון של יוסף בן מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". בתרגומו לספר הזה, קנה לו שם של מתרגם קפדן.[8]

ב-1924 כתב שמחוני את המבוא לתרגום העברי של טשרניחובסקי לאפוס הבבלי "עלילות גילגמש". במבוא המפורט ביטא את קנאותו לתנועה הלאומית העברית, כשטען כי הספרות המסופוטמית היא חלק מהספרות העברית, אך הרנסאנס של היצירה הזאת לא יוכל לצאת לפועל באירופה, אלא רק על ידי "יהדות קבועה בארץ-ישראל", שתחייתה התרבותית תפנה גם "אל יצירת-שם העתיקה", בדומה למקומו של הרנסאנס של התרבות היוונית הקלאסית בתרבויות אירופה.[9]

ב-1925 עבר שמחוני לברלין, שהייתה אז מרכז של תרבות עברית, והצטרף למערכת המדעית של האנציקלופדיה שייסדו יעקב קלצקין ונחום גולדמן - אנציקלופדיה יודאיקה הגרמנית, שיצאה במקביל בעברית בשם "אשכול - אנציקלופדיה ישראלית". הוא גם היה נשיא בית הוועד העברי בעיר.[2] באותה שנה תרגם גם את ספרו האחרון של יוסף בן מתתיהו, "נגד אַפִּיוֹן". עם פתיחת האוניברסיטה העברית, הוזמן על ידה להורות בה את ההיסטוריה העברית והתכוון להענות להצעה: "חג פתיחת מכללתנו הוא חג העתיד".[10]

שמחוני היה עמוד התווך של אנציקלופדיה אשכול במדעי היהדות. הוא מונה לעורך מחלקת ההיסטוריה של ימי הבינים ושירת ישראל העתיקה.[2] ותרם ערכים רבים לשתי המהדורות של האנציקלופדיה, אלא שכבר בכרך העברי הראשון של האנציקלופדיה "אשכול" מסר העורך קלצקין על מותו הפתאומי של שמחוני, לאחר מחלה קצרה. הוא חלה בתחילת חודש סיון תרפ"ה, וכתוצאה מהניתוח שעבר,[2] נפטר ערירי באסרו חג של שבועות 1926. אסיפות אבל נערכו לזכרו בקהילות היהודיות בברלין, ורשה, לודז', קובנה וריגה. ב-14 ביוני 1926 נערכה אספה כזאת בניו יורק. אחרון הדוברים היה חיים נחמן ביאליק:[11]

"את שמחוני הסופר והמלומד ידעתי כמעט מהופעתו הראשונה בספרותנו העברית... הכרתי בכח חדש שנוסף לנו. הרגשנו, כי לפנינו איש הוגה דעות החודר לתוך תוכה של נשמתנו... האמנתי, כי האישיות המרכזית של התקופה הבאה יהיה ד"ר י. נ. שמחוני ואני צפיתי כי הוא יהיה הראשון שיטביע את חותם הלאומיות על המדע... צפינו ליום שיקומו מקרבנו אנשים האוהבים את עמם והמסוגלים להתעמק במחשבה עברית וביצירה מקורית וידלו מלוא הפנים פנינים ומרגליות מתוך הבאר העמוק של היהדות, החלוץ שבסופרים ואנשי מדע מסוג זה היה ד"ר י. נ. שמחוני: בו שמנו את מבטחנו..."

ח"נ ביאליק

ב-1929 הוציאו חבריו של שמחוני בברלין קובץ לזכרו בשם "ציונים". הקובץ מחולק לארבעה מדורים: "ספרות", "גנזי שירה", "מחקרים", "שירים, מסות ומכתבים". השתתפו בו גדולי התרבות היהודית שבתקופה ובראשם ח"נ ביאליק.

ארכיונו שמור בספרייה הלאומית בירושלים.

תרגום "מלחמת היהודים עם הרומאים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרגום שמחוני ל"תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" הוא התרגום השני שנעשה לעברית, אך הראשון שנעשה ישירות מהמקור היווני. התרגום הקודם לעברית, של קלמן שולמן, נעשה מתרגום גרמני, ולדעת שמחוני "אינו אלא מהדורה מליצית של ספר יוספוס".[12]

מכיוון שיוסף בן מתתיהו מספר שאת "מלחמת היהודים" כתב לראשונה בלשון "אבותיו" ורק אחר כך תרגם אותו ליוונית,[13] בחר שמחוני לתרגם את הספר לעברית של זמנו של יוסף:

"שמתי לנגד עיני בקרוּב את התקופה שכתב בה יוספוס, תקופת ראשית המשנה, והכנסתי אל הספר רק מילים וניבים מכתבי-הקֹדש ומאוצר לשון המשנה, ולא מאוצר לשון ימי-הבינים או מילים מחדשות (מלבד יוצאים-מן-הכלל מועטים)."

שמחוני, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מבוא מאת המתרגם

במידה וב"שפת אבותינו" התכוון יוסף לעברית ולא לארמית, הקפדתו של שמחוני להימנע משימוש במילים מאוחרות לחתימת המשנה (220 לספירה לערך), מהוה ניסיון לשחזר איך הייתה עשויה להיראות הגרסה הראשונה של יוסף, שלא שרדה.

תרגום שמחוני הוא גם התרגום המקובל בקרב חוקרים ישראלים, ובו משתמשים בדרך כלל בימינו כמקור העיקרי לציטוט. תרגומו נחשב לנאמן למקור, מלווה בהערות שוליים רבות בגוף הספר, הערות ובאורים לכל פרק מרוכזים בסוף הספר, וכן במבוא מרתק ובנספחים חשובים: לוח זמנים של מאורעות המלחמה, מפתח שמות ומקומות, לוחות יוחסין ומפות.

ספריו ותרגומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י. נ. שמחוני, דברי ימי ישראל: ספר עזר למורים, למתלמדים ולתלמידי המחלקות העליונות של בתי ספר תיכונים, "מוריה" 1922.
  • יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מתורגמים מן המקור היווני על ידי ד"ר י. נ. שמחוני עם מבואות, הערות ומפתחות, הוצאת שטיבל, ורשה, תרפ"ג 1923. "מסדה" 1968.
  • עלילות גלגמש, תרגם שאול טשרניחובסקי עם מבוא מאת י. נ. שמחוני, הוצאת שטיבל, ורשה, תרפ"ד 1924.
  • יוסף בן מתתיהו, קדמות היהודים (נגד אפיון), תרגם ד"ר י. נ. שמחוני, הוצאת שטיבל, ברלין, תרפ"ח 1928. "מסדה" 1968.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ציונים: קובץ לזכרונו של י. נ. שמחוני ז"ל, ברלין: אשכול, תרפ"ט 1929.
  • י"ק מיקלישנסקי, "י.נ. שמחוני", בתוך: שמואל ק. מירסקי, אישים ודמויות בחכמת ישראל באירופה המזרחית לפני שקיעתה, ניו יורק: עוגן על יד ההסתדרות העברית באמריקה, תשי"ט, עמ' 187–198.
  • אפרים שמואלי, 'ד"ר י.נ. שמחוני, דיוקנו של חוקר "עילוי"', הדאר 59, כט (תש"ם), 471; לח (תשמ"א), 638; 60, א, 10–11; ב, 26–27; ה, 75; ז, 104; ח, 118–119; ט, 138–139; י, 153.
  • אפרים שמואלי, 'דיוקנו של היסטוריון לאומי: במלאת שישים שנה לפטירתו של י.נ. שמחוני', כיוונים 31 (תשמ"ו), 37–62.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו

קטע קול יוסף בן מתתיהו, על נפילת יודפת, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים, מתוך "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", ספר ג, פרק ז, פסקה כח - פרק ח, פסקה ט.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עליה באתר הפרטיזנים
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 י. פינק, ד"ר שמחוני ז"ל, דואר היום, 13 ביוני 1926.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 פרופ' ד"ר מאיר בלבןיעקב נפתלי הירץ שמחוביץ (שמחוני) ז"ל (למלאת שנה לפטירתו), הצפירה, 10 ביוני 1927.
  4. ^ ג. קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, תשכ"ז 1967.
  5. ^ רשימת הצירים שהשתתפו בועידה הארצית הרביעית של ציוני פולין, הצפירה, 4 בספטמבר 1919
  6. ^ י"נ שמחוני, 'חורבן המערב', התקופה כ (תמוז–אלול תרפ"ג), 405–424; כא (תשרי–כסלו תרפ"ד), 380–411.
  7. ^ דן מירון, פרפר מן התולעת: נתן אלתרמן הצעיר – אישיותו ויצירתו – מחזורי שיחות, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"א 2001, שיחה חמישית: היכן נתקל אלתרמן הצעיר בתורתו של שפנגלר, עמ' 157.
  8. ^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים (תרגום ליזה אולמן), הקדמה מאת ליזה אולמן, עמ' 1.
  9. ^ עלילות גלגמש, מבוא, עמ' XI.
  10. ^ ש. ימואלי, ד"ר י. נ. שמחוני ז"ל (למלאת שנתים לפטירתו), הצפירה, 27 במאי 1928.
  11. ^ מ. ח. טוזנר, נשף־אבל לזכר י. נ. שמחוני, ערוך מטעם ההסתדרות העברית, דואר היום, 13 ביולי 1926.
  12. ^ תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מבוא מאת המתרגם.
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', פתיחה, א'.