הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים כללה מסורות שונות שהופיעו במצרים העתיקה לאורך תקופת הבית השני, והמשותף ביניהן הוא שבניגוד לסיפור יציאת מצרים המקראי, היהודים גורשו ממצרים ולא יצאו ממנה מרצונם.

לאחר חורבן בית ראשון והיווצרותה של קהילה יהודית במצרים, בקרב האוכלוסייה המצרית החלו להתפתח מסורות על מוצא היהודים, כתגובת-נגד למסורת היהודית על יציאת מצרים. מסורות אלו חלחלו לאוכלוסייה היוונית שהתיישבה במצרים לאחר כיבושה על ידי אלכסנדר הגדול ועם העלאתן על הכתב ביוונית בתקופה ההלניסטית התגבשו לגרסה אלטרנטיבית שהתפשטה לעולם היווני שמחוץ למצרים, ולאחר מכן גם לספרות הלטינית ולחוגים הגבוהים באימפריה הרומית.

הגרסה צוטטה בהרחבה על ידי ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו בחיבורו האפולוגטי "נגד אפיון", בו הזים באופן שיטתי את דבריהם של כמה מהסופרים המצרים-יוונים שהפיצו אותה.

הקטאיוס איש אבדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאור העתיק ביותר של מוצא היהודים בספרות היוונית הופיע ככל הנראה ב"אגיפטיאקה" של הקטאיוס איש אבדרה[1] סביב שנת 300 לפנה"ס. תיאור זה הוא הגרסה הקדומה ביותר הידועה לנו של הסיפור המצרי-יווני האלטרנטיבי על מוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים:

"כאשר בימי־קדם התרגשה ובאה מגפה קטלנית על מצרים, ייחסו פשוטי העם את צרותיהם ליד אלוהית; שהרי עם שלל זרים מכל סוג ומין שחיו בקרבם וקיימו פולחנים שונים של דת והעלאת קרבנות, יצאו הטקסים המסורתיים שלהם עצמם לכבוד האלים מכלל שימוש. ילידי הארץ הניחו לפיכך שאלא אם כן יסלקו את הזרים, צרותיהם לעולם לא תבואנה על פתרונן. לפיכך, גורשו הזרים באחת מן הארץ, והבולטים והפעילים שביניהם חברו יחד, ולגרסת אחדים נחתו בחופי יוון...לעומתם, הקבוצה הגדולה יותר גורשה לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם. בראש המושבה הזאת עמד איש בשם משה, שהיה משכמו ומעלה הן בחכמתו והן בעוז רוחו."[2]

לסקירתו האתנוגרפית של היהודים השתמש הקטאיוס גם במקור יהודי, ככל הנראה מקור בעל פה, ומעידה על כך ההערכה הגדולה למשה וגם שימושו בהתייחסות כמעט ישירה בתנ"ך.[3] יחד עם זאת, הקטאיוס מוסיף לגביו כי "כתוצאה מגירושם הם ממצרים הוא הנהיג אורח חיים שהיה במידת־מה בלתי חברותי ועוין כלפי זרים". אמנם ייתכן שהנטייה האנטי-יהודית הקלה שייכת למקור המצרי שקדם להקטאיוס אבל הוא היה הראשון שכרך יחדיו את מוטיב שנאת הזרים עם מסורת יציאת מצרים.[2]

מנתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון והכהן המצרי-הלני מנתון, כתב את הגרסה שלו לסיפור יציאת מצרים במאה ה-3 לפנה"ס, זמן קצר אחרי הקטאיוס איש אבדרה. מסורות אנטי יהודיות לגבי סיפור יציאת מצרים רווחו במצרים עוד לפני מנתון, אולם הן היו מסורות בעל פה והועלו על הכתב בצורה שיטתית ומסודרת רק בתקופה התלמיית על ידי מנתון.[4]

החיקסוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיקסוס

בספר השני של החיבור "דברי ימי מצרים", סוקר מנתון את רשימת המלכים ששלטו במצרים ומספר שבתקופת שלטונו של מלך בשם טימַיוס אירעה פלישה גדולה של זרים למצרים:

"ופתאום באו מארצות המזרח אנשים בני-בלי-שם, וגברו חילים, ועלו על ארצנו למלחמה וכבשו אותה באפס יד ותפשו את נשיאי הארץ ואחרי זאת שרפו את הערים באכזריות חמה ואת מקדשי האלים החריבו עד היסוד, ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה את אלה הכו נפש ואת אלה כבשו לעבדים עם טפם ונשיהם."

מנתון מגלה כי לעם הפולש קראו "חִקסוס", הלחם המילים "חִק" (Hyk, "מלך" בכתב החרטומים העתיק הקדוש) ו"סוֹס" (רועה), כלומר "המלכים הרועים". יוסף בן מתתיהו מעיר שבספר אחר של מנתון מופיע פירוש הפוך לשם "חיקסוס", אמין יותר בעיניו: "רועים-עבדים". המילה "חִק" כתובה שם אחרת, בהדגשה גרונית, ומשמעותה "עבדים שבויי מלחמה".

מנתון טוען כי ששת מלכי החיקסוס הראשונים ישבו בעיר ממפיס ושלטו ממנה על כל מצרים כשהם מנסים ללא הרף "לעקור את המצרים מהשורש". הוא מספר שלאחר 510 שנות שלטון של שושלות מלכי החיקסוס, התקוממו מלכי תבאי ושאר חלקי מצרים ופתחו נגדם במלחמה ארוכה, עד שהחיקסוס גורשו ממצרים, ברחו לעיר אווריס והתבצרו בה. בנו של מלך מצרים צר על העיר, אך לא הצליח לכבוש אותה ולכן הגיע עם יושביה להסכם לפיו יוכלו לעזוב את העיר ואת מצרים ללא פגע. רק בשלב זה חושף מנתון את זהותם של 240 אלף בני החיקסוס שגורשו ממצרים:

"והם יצאו מארץ מצרים...למשפּחותיהם עם כל רכושם...ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה...בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה...וקראו לה בשם ירושלים."[5]

המצורעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כ-500 שנים נוספות, אחד ממלכי מצרים בשם אמנופיס רצה "לראות את האלים" וסיפר זאת לנביא שגם שמו אמנופיס (בן פפיאס). הנביא אמר למלך כי יוכל לראות את האלים רק "אם יטהר את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים". המלך ציוה לאסוף את כל המצורעים במצרים וגירש אותם (80 אלף נפש) לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס, כדי להפרידם משאר האוכלוסייה. אמנופיס הנביא חשש מזעם האלים על סבל המצורעים, חזה שאלה ישתלטו על מצרים, והחליט להשאיר למלך את נבואתו בכתב והתאבד. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשת המצורעים והרשה להם לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. אולם המצורעים מרדו במלך, בהנהגת כהן מהליופוליס בשם אוסרסיף, שנתן להם תורה חדשה וציוה אותם שלא לעבוד את אלוהי המצרים, אלא להקריב את החיות הקדושות שלהם ולהתנכר לכל מי שלא מצטרף לדתם החדשה. הוא הורה לבצר מחדש את העיר ושלח שליחים אל החיקסוס בירושלים עם הצעה לחבור למצורעים במלחמה במצרים ולשוב לעירם המקורית, אווריס. 200 אלף לוחמים הגיעו מירושלים לאווריס ואמנופיס נבהל וברח עם צבאו לממלכת כוש. שתי האוכלוסיות, החיקסוס מירושלים והמצורעים, השתלטו יחד על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכהנים והנביאים לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. רק בשלב זה, לאחר תיאור ה"תועבות" שנעשו על ידי החיקסוס והטמאים, חושף מנתון את זהותו של מנהיגם: כשחבר אוסרסיף לחיקסוס, שינה את שמו ל"משה".[6] כעבור 13 שנות גלות באתיופיה, חזרו אמנופיס ובנו רעמסס למצרים, גרשו ממנה את הרועים והמצורעים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה".[7]

סיפור יציאת מצרים ועלילת המצורעים של מנתון היו בבחינת תגובה לסיפור יציאת מצרים המקראי. ייתכן מאד שתרגום התורה ליוונית ("תרגום השבעים") במאה ה-3 לפנה"ס היה הגורם שעורר במנתון את החרדה לתדמית מצרים. מנתון בחר שלא לנקוט בעמדת התגוננות על ידי כתיבת דברי הזמה בלבד, שיכולים להתפרש כאפולוגטיקה וכסימן של חולשה, אלא בחר במתקפה תעמולתית כוללת נגד היהדות והיהודים, כשלצורך המשימה אימץ את השיטה הספרותית של כתיבת "היסטוריה נגדית". התעמולה נועדה להציג את אופיו ההרסני של העם היהודי כחבורה של פראיים המתנכלים להישגי החברה האנושית, במטרה להוכיח שעם ישראל בתקופתו נושא איתו את המורשת הרעה של אבותיו. בכך מנתון אינו שונה מסופרים אתנוגרפיים אחרים בעת העתיקה, שחקרו את תולדותיהם של עמים שונים כדי לחשוף את דמותם בהווה. עלילת המצורעים של מנתון שימשה תשתית עלילתית לכל מסורות השטנה המאוחרות יותר.[4] יש לציין שבספר שמות[8] מסופר שידו של משה הפכה "מצורעת כשלג" אך מיד חזרה לאיתנה, אולם עניין הצרעת הועלם בתרגום השבעים וגם על ידי פילון האלכסנדרוני[9] ויוסף בן מתתיהו,[10] שהסתפקו בכך שהפכה ללבנה. ייתכן והדבר נבע מאי נוחות בגלל עלילת המצורעים.[11]

דיודורוס סיקולוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) מציין את הקטאיוס איש אבדרה כמקור העיקרי שלו למוצא היהודים. על פי דיודורוס, המצרים מספרים שמושבות מצריות רבות הוקמו ברחבי העולם המיושב על ידי מהגרים מארצם ובהן גם "זו של היהודים, השוכנת בין ערב לסוריה", וזו הסיבה לכך שמנהג המילה של בניהם הזכרים משותף לשני העמים, מאחר שהוא הובא עמם בזמנו ממצרים.[12]

דיודורוס מונה את משה (Moyses) כאחרון המחוקקים שטענו כי קבלו את חוקיהם מאלוהות, כאשר משה ייחס את חוקיו לאל הנקרא "יהו" (Iao).[13] זאת הפעם הראשונה בספרות היוונית שהשם "יהו" מציין את האל של היהודים. זה לא קורה בתרגום השבעים, מאחר שהשם הפך לביטוי שאין לבטאו, אולם הוא נמצא בשימוש בקרב יהודי מצרים בתקופה הפרסית, כפי שמתועד בפפירוסים של יב.[14]

בתיאורו את המצור של אנטיוכוס השביעי (סידטס) על ירושלים, מספר דיודורוס שחבריו של אנטיוכוס סיפרו לו "שאבות אבותיהם של היהודים גורשו מכל שטח מצרים בתור כופרים שנואי־האלים. שכן במטרה לטהר את הארץ, כל אלה שנשאו על גופם סימנים לבנים וסימני צרעת קובצו יחדיו וגורשו אל מעבר לגבול, כמי שמארה רובצת על ראשם; הפליטים כבשו את סביבות ירושלים, ומשארגנו את עם היהודים הפכו את שנאתם לאנושות למסורת".[15][16]

ליסימכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר המצרי ליסימכוס כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית-רומית, שיוסף בן מתתיהו הכריז עליו כעל העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור.[17]

ליסימכוס סיפר כי "בימי בוֹכּחוֹריס מלך מצרים", בשנת בצורת, "בני עם היהודים, אנשים מצורעים ובעלי נגעים וחולים בכל מיני מחלות", צבאו על המקדשים וביקשו מזון. המחלות התפשטו בקרב כלל האוכלוסייה והמלך פנה לאל אמון, שציוה עליו לטהר את המקדשים "מכל האנשים המזוהמים והחוטאים" ולגרש אותם אל השממה "ולהטביע את המצורעים והמנוגעים", כי רק אז תסתיים הבצורת. המלך ציוה על כהני המקדשים לאסוף "את כל האנשים אשר אינם טהורים" והורה לצבא להוליך אותם למדבר, בסך הכל 110 אלף מגורשים, "ולקשור אל המצורעים לוחות עופרת" כדי להטביע אותם בים. "וכאשר טבעו המצורעים והנגועים בים", אלה שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר חשופים לסכנת חיים. ואז "איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציוה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התבישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים).[18]

בייחסו את גירוש היהודים ממצרים לפרעה מהשושלת ה-24 (המלך הידוע בספרות היוונית העתיקה בשם "בוכחוריס"), ליסימכוס מתארך את יציאת מצרים לזמן הרבה יותר מאוחר מאשר מנתון.[19] מדבריו של יוספוס מתברר כי גם הסופר היווני אפולוניוס מולון (המאה ה-1 לפנה"ס) כתב על גירוש היהודים ממצרים, אלא שתארך אותה לזמן שונה מיתר הסופרים, שכל אחד מהם נקב בתאריך שונה.[20] יוספוס מציין את אפולוניוס מולון וליסימכוס בראש הדוברים נגד משה וחוקי התורה, שטענו כי משה היה מכשף ורמאי והחוקים שנתן מלמדים את היהודים "לעשות כל רעה ולעזוב כל מידה טובה".[21]

סטראבון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון היווני בן המאה ה-1 לפנה"ס, סטראבון, קבע ש"אבותיהם של היהודים בני זמננו, כפי שהם נקראים, היו מצרים"[22] וטען שזאת הסיבה לריבוי האוכלוסייה היהודית במצרים, "מפני שהיהודים הם מצרים מעיקרם".[23] אולם בזמן שהמסורת המצרית-יוונית גרסה שהיהודים גורשו ממצרים, צייר סטראבון תמונה אוהדת מאוד של האדם שהנהיג אותם והשלטון שהקים על בסיס אמונתו הייחודית. הוא טוען שמשה היה כהן מצרי, שעזב את מצרים והגיע לארץ יהודה בלווית אנשים רבים שעבדו את ה"ישות האלוהית", בגלל שלטענתו (של משה) המצרים טעו בהציגם את הישות האלוהית על ידי תמונות של בהמות ובקר והיוונים גם הם טעו בעיצוב אלים בדמות אדם. משה הוביל את האנשים "למקום שבו נמצאת כיום ירושלים".[22]

פומפיוס טרוגוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון הרומי פומפיוס טרוגוס מספר שהמצרים, "משניחתו עליהם גרדת וצרעת", גרשו את משה ממצרים יחד עם אלה שחלו במחלה, כדי שהמחלה לא תתפשט. מאחר שמשה הפך למנהיג הגולים, הוא לקח בגניבה את כלי הקודש של המצרים (על פי ספר שמות[24] בני ישראל שאלו כלי כסף וזהב משכניהם), ואלה ניסו להשיב אותם בכח הנשק, אך סערות אילצו אותם לשוב לביתם. בהגיעו אל הר סיני, לאחר 7 ימי צום עם צאן מרעיתו במדבריות ערב, משה "הקדיש את היום השביעי, שנקרא לפנים שבת לפי מנהג העם, כיום צום, משום שיום זה שם קץ באחת לרעבונם ושיטוטיהם". פומפיוס טרוגוס היה הסופר הראשון שקישר את יציאת מצרים עם צום. הוא מוסיף ש"בזוכרם כי גורשו ממצרים מחשש להפצת זיהום, הם הקפידו, פן יהפכו להיות שנואים על שכניהם מאותה סיבה, שלא לבוא במגע עם זרים".[25][26]

אפיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם המדקדק המצרי-יווני אפיון כתב "היסטוריה נגדית" לסיפור יציאת מצרים שבמקרא. אפיון טען ששמע "מפי זקני מצרים" שמשה היה מצרי יליד הליופוליס והוא הוציא את היהודים ממצרים בשנה הראשונה של האולימפיאדה ה-7 (שנת 752 לפנה"ס). גם גרסת אפיון כוללת את עלילת המצורעים, אולם הוא הוסיף לה נדבך משלו: מלבד מצורעים, כללו 110 אלף המגורשים גם עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה".[20]

כאירמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר המצרי כאירמון חזר על סיפורו של מנתון, אך במקום רצונו של המלך "לראות את האלים", סיפר שאיזיס נגלתה לאמנופיס בחלום והציקה לו בשנתו על כך שהמקדש שלה נהרס במלחמה. אחד החרטומים (במקור: "סופרי הקודש") בשם "פריטיבַאוטס", פירש למלך, שאם יטהר את מצרים מהאוכלוסייה הטמאה, "יסור ממנו חזון האימה הזה". לפיכך, ציוה המלך לאסוף 250 אלף אנשים חולים ולגרשם מן הארץ. בראש אוכלוסייה זו עמדו שני "יודעי-ספר": משה ואדם נוסף "מן החרטומים" - יוסף. כאשר הגיעו החולים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם 380 אלף איש שהושארו שם עוד קודם על ידי אמנופיס, שסירב לתת להם להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים. אבל אמנופיס לא חיכה למתקפה, אלא מיהר לברוח אל אתיופיה. כאשר בגר בנו, רעמסס, גרש את "היהודים", שמספרם היה 200 אלף, אל סוריה.[27]

בתיאורו של כאירמון יש שימוש במסורות שאינן תלויות במנתון. בהתייחסותו ליוסף ומשה מהדהדת חדירת המסורת המקראית לחוגים לא יהודים[28] וייתכן שגם סיפור החלום על איזיס הוא מסורת עממית נפוצה, מכיוון שיש מכנה משותף בין גרסת כאירמון לבין המסופר ב"נבואת הקדר" המצרית. נבואה זו נמצאה כתובה ביוונית על שרידי פפירוסים מהמאה ה-3 לספירה ובה מתנבא הקדר באוזני המלך אמנופיס וחוזה פלישה של נכרים למצרים. בפפירוסים אלה לא נזכרו היהודים, אולם פפירוס אחר מאותה תקופה, הקרוב להם ברוחו ובלשונו, מכוון בעיקרו נגד היהודים ובהקשר דומה מסופר גם בו על "היהודים...בני הבליעל...המגורשים ממצרים על ידי זעמה של איזיס".[29][30][31]

טקיטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון הרומי טקיטוס טען שאבות היהודים היו מצרים שהושחתו על ידי נגע ממאיר, צרעת. המלך בוֹכּחוֹריס פנה לאוראקל של אַמוֹן וביקש מרפא, אז צוּוה עליו "לטהר את ממלכתו" ולגרש "גזע זה, כיוון ששנוּא הוא על האלים". המצורעים נמצאו, נאספו וגורשו ממצרים:

"לאחר שנעזבו הגוֹלים במדבר, היו כולם בוכים והמוּמים, והנה קם אחד מהם, זה משה, והזהירם לבלתי צַפּוֹת לעזרה מיד אלים או בני־אדם, שהרי אלה ואלה נטשוּם, אלא לבטוֹח בעצמם ולראות מנהיג משמים להם בראשון המסייעים בידם להוציאם מצרתם...אך דבר לא הציקם כמחסוֹר במים...והנה יצא עדר חמורי־בר ממרעהו...משה הלך אחריו וכפי ששיער...גילה מקורות־מים גדולים...אז הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש."[32]

על פי טקיטוס, אסונם של היהודים מסביר רבים ממנהגיהם הדתיים, שאינם אלא כפירה: משה התקין פולחנות "הסותרים את פולחנותיהם של שאר בני־תמוּתה" (ובהם פולחן החמור). היהודים אינם אוכלים בשר חזיר, לזכר הנגע שהביא לגירושם, "שהרי נוּגעו בצרעת, הפוקדת בעל־חיים זה". כמו כן, "הצוֹמוֹת התכופים שהם צמים" הם עדוּת לרעב הממושך שהיה מנת חלקם, והם עדיין אוכלים את "הלחם היהודי שאינו חמץ" לזכר החיפזון בו ליקטו את התבואה. הם בחרו ביום השביעי לשבות בו ממלאכה כיוון שבּוֹ הוּשם קץ לנדודיהם".[33]

טקיטוס הוא הסופר הפגני היחיד שמתייחס למצה.[34] הסברו העוין של מוצא היהודים משקף את הגרסה היוונית־מצרית העתיקה ליציאת מצרים ודרך טקיטוס היא הפכה לנחלת הכלל של הציוויליזציה המערבית.[35]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הקטאיוס איש אבדרה אצל דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 40, פרק 3.
  2. ^ 2.0 2.1 פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1 גירוש ממצרים, הקטאיוס איש אבדרה, עמ' 32-29 (מאנגלית: להד לזר).
  3. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, V. Hecataeus of Abdera, p. 21
  4. ^ 4.0 4.1 אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק כו, עמ' 233-231.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק יד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כו.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כז.
  8. ^ ספר שמות, פרק ד', פסוק ו'.
  9. ^ פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, א, 79.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שני, סעיף 273.
  11. ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק לא, עמ' 259.
  12. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 1, פרק 28, סעיפים 3-1; פרק 55, סעיף 5.
  13. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 1, פרק 94, סעיף 2.
  14. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XXXII. Diodorus, p. 172
  15. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספרים 35-34, פרק 1, סעיפים 2-1.
  16. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, תרגום מאנגלית: להד לזר; פרק 1 גירוש ממצרים, דיודורוס הסיקלי, עמ' 39.
  17. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 306
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  19. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, LXII. Lysimachus, p. 385
  20. ^ 20.0 20.1 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ב.
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  22. ^ 22.0 22.1 סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיפים 37-34.
  23. ^ סטראבון, Historica Hypomnemata, אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיף 118; תרגום אברהם שליט.
  24. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוקים ל"ה-ל"ו
  25. ^ פומפיוס טרוגוס, היסטוריה פיליפיקה, ספר 36, פרק 2.
  26. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, עמ' 44, 133-132.
  27. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לב, תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  28. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 418
  29. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 420, Sec. 289
  30. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, נבואה מצרית-יוונית והמסורת על גירוש היהודים ממצרים בהיסטוריה של כאירימון, עמ' 533-531.
  31. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, תרגום אריה כשר, פירוש לספר ראשון, פרק לב. עלילת המצורעים בגירסת כאירימון, הערות 290-289, עמודים 265-264.
  32. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ג; תרגום מרומית: שרה דבורצקי.
  33. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ד; תרגום מרומית: שרה דבורצקי.
  34. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, XCII. Tacitus, p. 37.
  35. ^ פטר שפר, יודופוביה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק; פרק 1: גירוש ממצרים, טאקיטוס, עמ' 53.