קורבן אדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מומיה של קורבן אדם שהוקרבה על ידי האינקה והתגלתה בסלטה, ארגנטינה

קורבן אדם או הריגה טקסית היא פעולת המתה של בן אדם אחד או יותר, כחלק מפולחן דתי, שמהווה מקבילה לפרקטיקות השונות של הקרבת בעלי חיים ושל קורבן דתי באופן כללי.

קורבנות אדם היו נפוצות בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה. קורבנות בדרך כלל נהרגו בטקסיות ובאופן שהיה אמור לרצות את האלים, רוחות או מתים, למשל כמנחת פיוס, או כקורבן הודיה על ניצחון צבאי (שבדרך כלל בא משבויי המלחמה), לדוגמה בטריומף.

בתקופת הברזל, בד בבד עם התפתחויות הקשורות לדת (עידן הציר), קורבן אדם נעשה פחות ופחות נפוץ בכל רחבי העולם העתיק, עד שקיבל מעמד של פעולה ברברית בזמנים טרום מודרניים. עם זאת, בעולם החדש קורבן האדם המשיך להיות נפוץ בדרגות שונות, עד ההתנחלות האירופית באמריקה.

בעידן המודרני, אפילו הקרבת בעלי חיים נעלמה כמעט מכל הדתות הגדולות, וקורבן האדם הפך נדיר ביותר. רוב הדתות מגנות את הדבר, והחוקים החילוניים המודרניים מתייחסים אליו כאל רצח. בחברה שמגנה את קורבן האדם, נעשה שימוש במונח "רצח פולחני".

קורבן אדם מובחן מרצח תינוקות, כגון רצח תינוקות בנות. רצח תינוקות פירושו גרימת מוות במכוון דווקא לתינוק או לילד שאינו רצוי לסביבתו החברתית של בני-האדם, מבלי סיבה פולחנית או דתית, ואילו קורבן אדם פירושו גרימת מוות במכוון דווקא לאדם הרצוי לאל כקורבן, עם סיבה פולחנית או דתית מובהקת.

בדתות ובתרבויות השונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייתכן שישנם ראיות להקרבת קורבן אדם במצרים העתיקה, בתקופת השושלת הקדומה באבידוס, כאשר במותו של מלך הוא ילווה במשרתים, לפעמים גם בכירים, שימשיכו לשרת אותו בחיי נצח. בשלדים שנמצאו לא היו סימנים מובהקים לזאת, מה שמוביל גם להשערות שונות, ביניהן שויתור על החיים לשרת את המלך היה אולי מעשה מרצון, ואולי בוצעו בהשפעת סמים שהיו נהוגים במדינה.

בסביבות 2800 לפנה"ס נעלמו כל ראיות אפשריות לקורבן אדם במצרים העתיקה, אם כי נתגלה שהיו נוהגים לקבור את פסלי המשרתים בקברי הממלכה העתיקה, דבר אשר מעיד אולי על כך שלפני כן היה נהוג קורבן אדם[1][2].

מסופוטמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסופוטמיה, הקרבת קורבן אדם התגלתה בקברים המלכותיים של מסופוטמיה העתיקה. ההנחה היא ששופטים, שומרים, מוזיקאים, ידידות וחתנים היו מבצעים התאבדות פולחנית על ידי לקיחת רעל[3][4].

בדיקה חדשה של גולגולות מבית הקברות המלכותי באור שהתגלתה בעיראק לפני כמעט מאה שנה, תומכת בפרשנות מזוויעה יותר של הקרבת קורבנות אדם הקשורים לקבורות האליטה במסופוטמיה העתיקה מכפי שהוכרה בעבר. לטענת הארכיאולוגים, עובדי הארמון, כחלק מטקס המלוכה המלכותי, לא הומתו ברעל, אלא במקום זאת, הם הומתו על ידי מכשיר חד, כגון חנית, שפגע בראשם[5].

לבנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של המולך, מאת יוהאן לאנד, 1738

מקורות בתנ"ך מצביעים על כך שהייתה מודעות לקורבן אדם באזור לבנט.

כך למשל, במהלך מצור של בני ישראל על קיר מואב, מישע מלך מואב הקריב את בנו הבכור, שהיה גם יורשו, על החומה כקורבן אדם לעולה[6]. כתוצאה מכך, היה "קצף גדול על ישראל"[7], ובני ישראל היו צריכים לשבור את המצור מעל הבירה המואבית, וללכת[8]. פסוק מעורר מחלוקת בקרב פרשנים רבים, המנסים להסביר מדוע הקרבת מלך מואב את בנו הביאה לכעס על ישראל. אך ביחד עם זאת שוררת ההסכמה כי הקרבת הבן הבכור יורש העצר נחשבה לאמצעי חירום, במקרים שבהם אין פתרון אחר מלבד זה[9], ופתרון שכזה נמצא בסופו של דבר להיות יעיל.

על אחז[10] ועל מנשה[11] מלכי יהודה כתוב בתנ"ך שהעבירו את בניהם באש. על פי פרשנים שונים כמצודות (שם) הרמב"ן[12] והמלבי"ם מדובר בעבודת המולך, בשל הטכניקה והדמיון המילולי, אף שהיא אינה מוזכרת בפירוש בשמה.

יחד עם זאת, תורת ישראל אוסרת כל סוג של קורבן אדם באופן נחרץ[13], וכך גם אחז ומנשה מלכי יהודה נחשבים למלכים רשעים, שהיו עובדי עבודה זרה. לעומתם מסופר על יאשיהו המלך שהשבית את פולחן זה מגיא בן הינום, "וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ" (מלכים ב', כ"ג י').

פיניקיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על-פי מקורות יווניים ורומיים, הפיניקים הקריבו תינוקות לאלים שלהם. עצמות של ילדים רבים נמצאו בתקופה המודרנית באתרים ארכיאולוגיים בקרתגו, אך השאלה האם ילדים אלו הוקרבו כקורבן אדם - שנויה במחלוקת[14].

סין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסינים הקדומים ידועים בכך שהיו מקריבים קורבנות אדם, של צעירים ונשים לאלוהי הנהר - היבו, ועוד שכאשר אדון היה מת, היו קוברים כחלק מטקס ההלוויה את עבדיו ביחד איתו - בעודם בחיים.

קורבן של עבדים בכירים, פילגשים או משרתים יחד עם מותו של האדון, הייתה הצורה הנפוצה יותר. המטרה המוצהרת הייתה לספק קשרי ידידות למת, בחיים שלאחר המוות, על ידי המתת אותם עבדים בכירים, פילגשים או משרתים - שימשיכו לשרת אותו שם. בזמנים המוקדמים נרצחו או נקברו קורבנות האדם בעודם בחיים, ומאוחר יותר הם נאלצו לבצע התאבדות.

פעולות אלו היו נפוצות במיוחד במהלך תקופת שושלת שאנג ותקופת שושלת ג'ואו. בתקופת המדינות הלוחמות, שימן באו (Ximen Bao) הדגים לתושבי הכפרים, שהקרבת קרבן אדם לאלוהי הנהר הוא למעשה תכסיס של כמרים, במטרה לקחת כסף[15]. בספרות הסינית, שימן באו נחשב לגיבור עממי, שהצביע על האבסורד שבהקרבת קורבן אדם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Jacques Kinnaer. ""Human Sacrifice", מאי 2007
  2. ^ "Abydos – Life and Death at the Dawning of Egyptian Civilization". National Geographic, אפריל 2005
  3. ^ Mike Parker-Pearson (2002-08-19). "The Practice of Human Sacrifice"
  4. ^ Bowe, Bruce . "Acrobats Last Tumble". Science News, Vol 174 #1, יולי 2008
  5. ^ John Noble Wilford. "Ritual Deaths at Ur Were Anything but Serene", אוקטובר 2009
  6. ^ "וַיִּקַּח אֶת-בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר-יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל-הַחֹמָה" מלכים ב, פרק ג, כז.
  7. ^ מלכים ב, ג, כז.
  8. ^ "וַיְהִי קֶצֶף-גָּדוֹל עַל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו, וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ" מלכים ב, פרק ג, כז.
  9. ^ כפי שמופיע בספר מלכים: "וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה, וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע-מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל-מֶלֶךְ אֱדוֹם, וְלֹא יָכֹלוּ" מלכים ב, פרק ג, כו.
  10. ^ מלכים ב' טז, ג'; וכן בספר דברי הימים ב', כח, ג'
  11. ^ מלכים ב', כא, ו'; וכן בספר דברי הימים ב', לג, ו'
  12. ^ רמב"ן, ויקרא יח, כ"א.
  13. ^ "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ", דברים יח, י
  14. ^ Higgins, Andrew (2005-05-26). "Carthage tries to live down image as site of infanticide"
  15. ^ "Ximen Bao". Chinaculture.org
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קורבן אדם בוויקישיתוף