לדלג לתוכן

קורבן אדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מומיה של קורבן אדם שהוקרבה על ידי האינקה והתגלתה בסלטה, ארגנטינה

קורבן אדם או הריגה טקסית היא פעולת המתה של בן אדם אחד או יותר, כחלק מפולחן דתי, שמהווה מקבילה לפרקטיקות השונות של הקרבת בעלי חיים ושל קורבן דתי באופן כללי.

קורבנות אדם היו נפוצים בתרבויות שונות לאורך ההיסטוריה. קורבנות בדרך כלל נהרגו בטקסיות ובאופן שהיה אמור לרצות את האלים, רוחות או מתים, למשל כמנחת פיוס, או כקורבן הודיה על ניצחון צבאי (שבדרך כלל בא משבויי המלחמה), לדוגמה בטריומף.

בתקופת הברזל, בד בבד עם התפתחויות הקשורות לדת (עידן הציר), קורבן אדם נעשה פחות ופחות נפוץ בכל רחבי העולם העתיק, עד שקיבל מעמד של פעולה ברברית בזמנים טרום מודרניים. עם זאת, בעולם החדש קורבן האדם המשיך להיות נפוץ בדרגות שונות, עד פלישתם של מדינות אירופה ליבשת אמריקה.

בעידן המודרני, אפילו הקרבת בעלי חיים נעלמה כמעט מכל הדתות הגדולות, וקורבן האדם הפך נדיר ביותר. רוב הדתות מגנות את הדבר, והחוקים החילוניים המודרניים רואים בזה רצח. בחברה שמגנה את קורבן האדם, נעשה שימוש במונח "רצח פולחני".

בדתות ובתרבויות השונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים העתיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייתכן שישנן ראיות להקרבת קורבן אדם במצרים העתיקה, בתקופת השושלת הקדומה באבידוס, כאשר במותו של מלך הוא ילווה במשרתים, לפעמים גם בכירים, שימשיכו לשרת אותו בחיי נצח. בשלדים שנמצאו לא היו סימנים מובהקים לזאת, מה שמוביל גם להשערות שונות, ביניהן שויתור על החיים לשרת את המלך היה אולי מעשה מרצון, ואולי בוצעו בהשפעת סמים שהיו נהוגים במדינה.

בסביבות 2800 לפנה"ס נעלמו כל ראיות אפשריות לקורבן אדם במצרים העתיקה, אם כי נתגלה שהיו נוהגים לקבור את פסלי המשרתים בקברי הממלכה העתיקה, דבר אשר מעיד אולי על כך שלפני כן היה נהוג קורבן אדם[1][2].

במסופוטמיה, הקרבת קורבן אדם התגלתה בקברים המלכותיים של מסופוטמיה העתיקה. ההנחה היא ששופטים, שומרים, מוזיקאים, ידידות וחתנים היו מבצעים התאבדות פולחנית על ידי לקיחת רעל[3][4].

בדיקה חדשה של גולגולות מבית הקברות המלכותי באור שהתגלתה בעיראק לפני כמעט מאה שנה, תומכת בפרשנות של הקרבת קורבנות אדם הקשורים לקבורות האליטה במסופוטמיה העתיקה. לטענת הארכאולוגים, עובדי הארמון, כחלק מטקס הקבורה המלכותי, הומתו על ידי מכשיר חד כגון חנית, שפגע בראשם[5].

מקורות בתנ"ך מצביעים על כך שהייתה מודעות לקורבן אדם בארץ ישראל וסביבתה. ההיסטוריה הדויטרונומיסטית אמנם מתייחסת בביקורת למנהג זה, אך גם מתעדת את קיומו בפולחן הישראלי המקובל (למשל יפתח שהקריב את בתו).[6]

במהלך מלחמת ישראל ויהודה במואב, כשצרו חילות ישראל, יהודה ואדום, על קיר בירת מואב, מישע מלך מואב הקריב את בנו (או את בנו של מלך אדום, על פי חלק מהפרשנים), שהיה גם יורשו, על החומה כקורבן אדם לעולה[7]. כתוצאה מכך היה "קצף גדול על ישראל"[8], שגרם לישראל להפסיק את המצור מעל הבירה המואבית, ולשוב לארצם[9]. סיפור זה מכיר באפקטיביות של קרבן אדם.[6]

ספר שמות, כ"ב, כ"ח מזכיר את החובה "לתת" את הבכור לאלוהים, פסוק שניתן לפרש כחובה להקריב את הבכור כקרבן אדם, מכיוון שספר שמות לא מזכיר את האפשרות החלופית של פדיון הבן (כמו שמוצע בטקסטים כהניים מאוחרים יותר).[6] גם ספר יחזקאל (כ', כ"הכ"ו) מספר שאלוהים ציווה בעבר להקריב לו כל "פטר רחם" (בכור), אך יחזקאל מכנה חוק זה "חוקים לא טובים". וכך לאור הגינוי של ירמיהו הפולחן בעבר, מסיק שמידט שהיו אנשים שחשבו שאלוהים רואה בחיוב את קרבן הבנים, ומדובר בצורת פולחן שהייתה מקובלת בתקופה הקדומה.[6]

יש הרואים[10] בסיפור עקידת יצחק, פולמוס כנגד המנהג של קרבן אדם כביטוי לאמונה מוחלטת באל.[דרושה הבהרה] המשך דברי המלאך[11] והצו להעלות את האיל לקרבן[12] הם רגע המרת קרבן האדם בקרבן בהמה.

על-פי מקורות יווניים ורומיים, הפיניקים הקריבו תינוקות לאלים שלהם. עצמות של ילדים רבים נמצאו בתקופה המודרנית באתרים ארכאולוגיים בקרתגו, אך השאלה האם ילדים אלו הוקרבו כקורבן אדם - שנויה במחלוקת,[13] ואין עדויות חותכות לכך שמדובר בקרבנות ולא בילדים שמתו מוות טבעי, למשל.

הסינים הקדומים ידועים בכך שהיו מקריבים קורבנות אדם, של צעירים ונשים לאלוהי הנהר - היבו, ועוד שכאשר אדון היה מת, היו קוברים כחלק מטקס ההלוויה את עבדיו ביחד איתו - בעודם בחיים.

קורבן של עבדים בכירים, פילגשים או משרתים יחד עם מותו של האדון, הייתה הצורה הנפוצה יותר. המטרה המוצהרת הייתה לספק קשרי ידידות למת, בחיים שלאחר המוות, על ידי המתת אותם עבדים בכירים, פילגשים או משרתים - שימשיכו לשרת אותו שם. בזמנים המוקדמים נרצחו או נקברו קורבנות האדם בעודם בחיים, ומאוחר יותר הם נאלצו לבצע התאבדות.

פעולות אלו היו נפוצות במיוחד במהלך תקופת שושלת שאנג ותקופת שושלת ג'ואו. בתקופת המדינות הלוחמות, שימן באו (אנ') הדגים לתושבי הכפרים, שהקרבת קרבן אדם לאלוהי הנהר הוא למעשה תכסיס של כמרים, במטרה לקחת כסף[14]. בספרות הסינית, שימן באו נחשב לגיבור עממי, שהצביע על האבסורד שבהקרבת קורבן אדם.

התרבות האצטקית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האצטקים נהגו להקריב קורבנות אדם. ציורים אינדיאניים ודיווחים של הספרדים הכובשים מאותה תקופה מתארים צורות שונות של הקרבת קורבנות אדם בצורות אכזריות רבות. לעיתים קרובות הוקרבו ילדים בגלל שנחשבו טהורים. חלק מהחוקרים הביעו ספקנות כלפי עדויות הספרדים, ונראה שאלו הכן הגזימו בכמות הקורבנות כדי להצדיק את המלחמה והכיבוש של בדרום ומרכז אמריקה. עם זאת מחקרים מודרניים מצאו ממצאים ארכאולוגיים שהובילו להסכמה רחבה בדבר קיום טקסי הוצאה להורג אכזריים למטרות פולחן.[15]

הארכאולוגית נדיה ואלז סלדאנה ערכה חפירות בשנת 2004 באתר אקטפק שמצפון למקסיקו סיטי. היא תיארה ממצאים שמעידים על הקרבת קורבנות אדם לאל המוות. “ההקרבה כללה שריפה או שריפה חלקית של הקורבנות. מצאנו קבר עם שרידים של ארבעה ילדים שנשרפו חלקית וארבעה ילדים נוספים שנשרפו לגמרי”. באתר נמצאו גם עדויות להעלאת הקורבנות בציורים שנעשו בין 1600 ל-1650. הציורים מתארים חלקי אדם מבושלים בסיר, כשקבוצת אנשים יושבת סביב ואוכלת, בשעה שאל המוות צופה בהם מלמעלה. הארכאולוג לואיס מנואל גמבואה, העיד כי החוקרים מצאו סירי בישול כאלה ולידם שלדי אדם שלמים ולצידם שלדים מפורקים, אם כי אין ודאות כי מדובר באנשים שנאכלו.[15] בשנת 2021 נתגלו שרידים של לפחות 49 אנשים, רובם ילדים, בעיירה טולה (אנ') במדינת אידלגו במקסיקו. הניתוח הביו-ארכאולוגי מצביע על כך שהם הוקרבו כקורבנות. סימני התעללות אופיינים מצביעים על הקרבה לאל טלאלוק או לאל Xipe Totec.[16] ממצאים מאתר הטמפלו מאיור, איששו את התיאוריה על העלאת קורבנות אדם באמצעות בדיקות כימיות מתקדמות של רצפות המקדשים האצטקים. בבדיקות אלו נתגלה כי הרצפה ספוגת ברזל, חלבון וחומר גנטי שמעידים על הימצאות דם אנושי.[15]

בשנת 1427 נוצרה "הברית המשולשת" בין שליטים של 3 ערים (טנוצ'טיטלאן, טקסקוקו וטלאקופאן) במשך 100 השנים הבאות השתלטה הברית המשולשת בהדרגה על כל עמק מקסיקו, והרחיבה את כוחה ואת שטח האימפריה האצטקית. זמן קצר לאחר הקמת הברית המשולשת יזמו איצקואטל וטלאקאלל רפורמות מקיפות במדיניות והדת האצטקית. בתקופה זו התבסס מנהג של הקרבת קורבנות המונים של שבויים. מנהג זה התבסס על רעיון דתי חדש ולפיו השמש מאבדת דם בכל זריחה במאבקיה להיחלץ מדרקון התהומות (זהו פשר הצבע האדמדם בשמים). כדי שלא תיעלם, יש צורך להחזיר לה דם זה, שיבוא מעורקיהם של הנזבחים. הקרבת אדם הייתה מסורת עתיקה וכבר בעבר הרחוק התקיימו משחקי כדור שהמנוצחים בהם הוקרבו, אך הממדים שאליהם הביא טלאקאלל את קורבן האדם היו חסרי תקדים. בפולחן החדש נזבחו לעיתים 10,000 שבויים ביום אחד. מקדש מפואר מיוחד הוקם לצורכו, והמורא נפל על כל עמי מקסיקו. מלחמות מיוחדות, "מלחמות הפרחים", נוהלו אך ורק במטרה להשיג שבויים לצורכי הקרבה. ההקרבה הייתה כרוכה בקניבליזם, שכן הלב הוצא מהקורבנות ונאכל על ידי הכהן. לפי אחד ההסברים, שכנראה אינו נתמך בראיות חזקות, פיצה בשר האדם על המחסור בחלבונים בדיאטה האצטקית. במלחמות הפרחים הושם דגש על לקיחת שבויים חיים, והחיילים קיבלו הוראה למעט בהרג ככל האפשר. מלחמות אלו גם אפשרו למשיקה להחזיק צבא חזק ומיומן בכל עת. הטלאקסקאלה, היו העם העיקרי שסבל ממלחמות אלו, ונקמתם עתידה הייתה להתבטא בשיתוף פעולה הדוק עם הספרדים הכובשים.

לפי חוקרים גם אנשי המאיה, הקריבו קורבנות אדם. האנתרופולוג דייוויד סטוארט מאוניברסיטת הרווארד טוען כי “החוקרים הראשונים עשו הבחנה בין אנשי המאיה ‘השקטים’ לתרבויות מרכז מקסיקו ‘האכזריות’. הם אפילו טענו שאנשי המאיה לא הקריבו קורבנות אדם”. אולם, לדבריו בפסלים ובציורי קיר של בני המאיה “מצאנו עכשיו דמיון רב בין תרבות המאיה לאצטקים”. בין השאר נתגלו עדויות לטקס דתי של המאיה, שבו איש הדת ככל הנראה מוציא את הקרביים מהקורבן הכבול לפניו בעודו בחיים.[15]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Jacques Kinnaer. ""Human Sacrifice", מאי 2007
  2. ^ "Abydos – Life and Death at the Dawning of Egyptian Civilization". National Geographic, אפריל 2005
  3. ^ Mike Parker-Pearson (2002-08-19). "The Practice of Human Sacrifice"
  4. ^ Bowe, Bruce . "Acrobats Last Tumble". Science News, Vol 174 #1, יולי 2008
  5. ^ John Noble Wilford. "Ritual Deaths at Ur Were Anything but Serene", אוקטובר 2009
  6. ^ 1 2 3 4 Brian Schmidt, "Molech", in: David Noel Freedman, Allen C. Myers, Astrid B. Beck, Eerdmans Dictionary of the Bible, Wm. B. Eerdmans, 2000, 912–914
  7. ^ "וַיִּקַּח אֶת-בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר-יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל-הַחֹמָה" מלכים ב, פרק ג, כז.
  8. ^ מלכים ב, ג, כז.
  9. ^ "וַיְהִי קֶצֶף-גָּדוֹל עַל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו, וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ" מלכים ב, פרק ג, כז.
  10. ^ שולמית הראבן, תסמונת דולסיניאה: מבחר מסות, ירושלים: כתר, 1981
  11. ^ אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה בראשית כב יב, באתר he.wikisource.org
  12. ^ ספר בראשית, פרק כ"ב, פסוק י"ג
  13. ^ Higgins, Andrew (2005-05-26). "Carthage tries to live down image as site of infanticide"
  14. ^ "Ximen Bao". Chinaculture.org
  15. ^ 1 2 3 4 כבר אין מחלוקת: האצטקים והמאיה הקריבו קורבנות אדם – ובאכזריות, הידען, 29 ינואר 2005
  16. ^ Enríquez, Angélica María Medrano (2021). "Child Sacrifice in Tula: A Bioarcheological Study". Ancient Mesoamerica. 31 (1).
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קורבן אדם בוויקישיתוף