ארקלה השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ארקלה השני
ერეკლე II
Heraclius II of Eastern Georgia crop.png
לידה 7 בנובמבר 1720
או 7 באוקטובר 1721
תלאווי, גאורגיה
פטירה 11 בינואר 1798
תלאווי, גאורגיה עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא ארקלה השני מלך קאחתי
מדינה ממלכת קאחתי
מקום קבורה קתדרלת סווטיצחובלי
עיסוק מלך עריכת הנתון בוויקינתונים
דת הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית
בת-זוג
  • כתוואן אורבליאני (אנ')
    או כתוואן פחֵאִידזֶה (אנ')
  • אנה אבאשידזה (אנ')
  • דארג'אן דדיאני (אנ')
שושלת בגרטיוני
תואר מלך ממלכת קאחתי
מלך ממלכת כארתלי-קאחתי
אב תאימורז השני
אם המלכה תמר, ביתו של וחטנג השישי
צאצאים 24 ילדים משלוש נשים
מלך ממלכת קאחתי
תקופת כהונה 17441762 (כ־18 שנים)
הקודם תאימורז השני (אנ')
הבא גיאורגי השנים עשר (אנ')
מלך ממלכת כארתלי-קאחתי ה-I
תקופת כהונה 17621798 (כ־36 שנים)
הבא גיאורגי השנים עשר
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מטבעות מתקופת תאימורז השני וארקלה השני
פסל ארקלה השני במרכז עיר הולדתו, תלאווי
שער הכניסה לארמונו של ארקלה השני בתלאווי, השער מעוטר בארכיטקטורה פרסית מהמאה ה-18

אֶרֶקלֶה השניגאורגית: ერეკლე II;‏ 7 בנובמבר 1720 או 7 באוקטובר 1721 -‏ 11 בינואר 1798) מבית בגרטיוני היה מלך ממלכת קאחתי משנת 1744 ועד 1762, ולאחר מכן מלך ממלכת כארתלי-קאחתי משנת 1762 ועד 1798. במקורות פרסיים מודרניים הוא מופיע כאֶרֶקלִי חאן (ارکلی خان) ואילו במקורות רוסיים הוא מופיע כאיראקלי (Ираклий). לעיתים קרובות מצוין שמו על פי הלטיניזציה של שמו, הרקליוס (Ηράκλειος).

ארקלה היה המלך הלפני אחרון בממלכה המאוחדת, ממלכת כארתלי-קאחתי, ממזרח גאורגיה. תקופת שלטונו נחשבת לשירת הברבור של המונרכיה הגאורגית[1]. בעזרת יכולותיו האישיות והאי-שקט באימפריה הפרסית, הוא ביסס את עצמו כשליט עצמאי דה פקטו, היחיד למעשה בכל הקווקז באותה תקופה, וניסה לערוך מודרניזציה בממשל, בכלכלה ובצבא. הוא הוכרע על ידי איומים פנימיים וחיצוניים שאיימו על העצמאות הגאורגית השברירית ועל ההגמוניה הזמנית במזרח עבר הקווקז, ובשנת 1783, העמיד את ממלכתו תחת חסות האימפריה הרוסית. אולם מהלך זה לא מנע את החרבתה של גאורגיה והבירה טביליסי בפלישה הפרסית לגאורגיה בשנת 1795. ארקלה נפטר בשנת 1798 כשהוא מותיר את כס המלכות ליורשו הגוסס גיאורגי השנים עשר (אנ').

תקופת חייו המוקדמת ושלטונו בקאחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארקלה נולד בתלאווי (בירת קאחתי גאורגיה) לתאימורז השני (אנ') ואשתו תמר (אנ'), ביתו של וחטנג השישי. תקופת חייו כילד וכנער חפפו את לתקופה בה הייתה ממלכת קאחתי תחת חסות השלטון העות'מאני משנת 1732 עד 1735, זמן בו סולקו מגאורגיה על ידי נאדר שאה (אנ') מייסד השושלת האפשארית של האימפריה הפרסית, בשתי מערכות רצופות שנערכו בשנים 1734 ו-1735. תאימורז צידד בפרסים ומונה כוואלי (מושל) של קאחתי בעוד קיליג' עלי חאן (חנג'אל) Kilij Ali-Khan מונה לוואלי של הממלכה השכנה, ממלכת כארתלי (אנ').

רבים מהאצילים הגאורגים מיאנו לקבל את המשטר החדש ויזמו מרידה כתגובה למס הכבד שהוטל על המחוזות הגאורגיים על ידי נאדר. תאימורז וארקלה נותרו נאמנים לשאה, במידה מסוימת על מנת למנוע את הופעתה המחודשת של מרידה מבית מוחראני (אנ'), ענף של שושלת בגרטיוני. המוחראנים הובילו מרישה בשנות ה-20 של המאה ה-18, שנכשלה וגרמה בסופו של דבר למינויו של תאימורז לתפקיד הוואלי של כארתלי.

משנת 1737 ועד 1739 פיקד ארקלה על חיל-עזר גאורגי כחלק ממסע של נאדר להודו, ורכש מוניטין כמנהיג צבאי מוכשר. הוא כיהן כממלא מקומו של אביו ובשנת 1744 הוא מונה לעוצר כאשר תאימורז זומן לזמן קצר לאספהאן לצורך התייעצויות. בינתיים דיכא ארקלה ניסיון הפיכה שיזם הנסיך הגאורגי אבדולה בג (אנ') מבית מוחראני, ועזר לתאימורז לדכא את אופוזיצית האריסטוקרטים להגמוניה הפרסית, שהונהגה בידי גיווי אמילאחווארי (אנ'). כגמול העניק נאדר את המלוכה על כארתלי לתאימורז ועל קאחתי לארקלה, ואף ארגן את נישואי אחיינו עלי-קולי חאן, שירש אותו כעאדל שאה (אנ'), לביתו של ארקלה, כתבאן.

למרות הנאמנות לפרסים העלו, שתי הממלכות, מסים כבדים לשלטון הפרסי עד שבשנת 1747 נרצח נאדר בהתנקשות. תאימורז וארקלה ניצלו את חוסר היציבות הפוליטית שבאה בעקבות ההתנקשות, הצהירו על עצמאותן וגירשו את חיל המצב הפרסי מכל נקודות המפתח בגאורגיה כולל טביליסי. בשנת 1748, הצליחו תאימורז וארקלה, בשיתוף פעולה מלא ביניהם, למנוע מרידה נוספת מבית מוחראני בראשות איברהים חאן, אחיו של עאדל שאה. הם הצטרפו לברית אנטי-פרסית עם החאנים של אזרבייג'ן, שהיו פגיעים במיוחד מפני תוקפנות פרסית והסכימו להכיר בעליונותו של ארקלה במזרח עבר הקווקז. בשנת 1749 הם כבשו את ירוואן וביוני 1951 הביס ארקלה צבא גדול את הטוען המתחזה לכתר הפרסי ובעל בריתו אזאד חאן אפגן (אנ') בקרב קירחבולאח (אנ') ליד ירוואן. לאחר ההתרחשויות הללו יכל ארקלה להרשות לעצמו להתעלם מההתרחשויות באימפריה הפרסית. בערך באותה תקופה, התברר כי משהד, שריד אפשארי קטן, לא שימש יותר כמקום מושבו של השלטון הפרסי. מספר שנים מאוחר יותר, בשנים 1762-1763, במהלך מסעו של כרים חאן זאנד (אנ') לאזרבייג'ן, הגיש לו ארקלה כתב כניעה להלכה והוכתר כוואלי של גוֹרגֵ'סטַאן (גאורגיה) - תואר ספווי (אנ') שנכון לאותו זמן היה נטול תוכן.

בשנת 1752, שלחו המלכים הגאורגים משלחת לרוסיה בבקשה ל-3,000 חיילים רוסים או תמיכה כספית שתאפשר להם לשכור שכירי-חרב צ'רקסים, במטרה לפלוש לפרס ולכונן בה ממשל פרו-רוסי. אולם השגרירות לא הניבה תוצאות כלשהן, כיוון שהחצר הרוסית הייתה עסוקה בעניינים אחרים באירופה.

מלך כארתלי-קאחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1762 נפטר תאימורז כשהמשלחת הדיפלומטית הייתה עדיין בחצר המלכות הרוסי בסנקט פטרבורג, וארקלה ירש אותו כמלך כארתלי. הפיכתו של ארקלה למלך כארתלי איחדה את שתי הממלכות מזרח גאורגיות פוליטית לממלכה אחת, לראשונה מזה שלוש מאות.

עם הפיכתו למלך על הממלכה המאוחדת החל ארקלה בתוכנית שאפתנית ל"אירופיזציה" של חצר המלכות, שעדיין הכילה מידה מסוימת של פאר בסגנון פרסי. התוכנית נתמכה על ידי האליטה האינטלקטואלית הגאורגית, ולא הושלמה בהצלחה כיוון שהממלכה הגאורגית נותרה מבודדת מאירופה וכילתה את רוב משאביה בהגנה על העצמאות השברירית שלה. הוא שאף לגייס את תמיכתם של כוחות אירופאיים ולמשוך את המדענים והטכנאים המערביים, כדי שממלכתו תהנה מהטכנולוגיות העדכניות בתחומי הצבא והתעשייה.

סגנון שלטונו של ארקלה דמה לאבסולוטיזם נאור שהיה נהוג באותם ימים במרכז אירופה. הוא הקים רשות מבצעת, רשות מחוקקת ורשות שופטת ופיקח מקרוב על פעולות הממשלה ומחלקותיה. מטרתו הראשונית של ארקלה במדיניות הפנים הייתה להביא לריכוזיות הממשלה ולהפחית בכך את כוחה של האריסטוקרטיה הגאורגית. מסיבה זו הוא ניסה ליצור אליטה שלטונית שהורכבה מנציגים שלו שצריכות היות להחליף את השליטים האריסטורקטים המקומיים ששלטונם היה מוטה לטובתם האישית. בד בבד עודד ארקלה את הוואסלים האיכרים לספק את הדרוש לכוחות הצבא כדי להכריע את התנגדות האריסטוקרטיה ולהגן על הממלכה מפני תקיפות הביזה הבלתי פוסקות מדאגסטן הידועים בגאורגיה כלקיאנובה. ההיסטוריון הבריטי, דויד מרשל לאנג (אנ'), תיאר את ארקלה: "תשומת לבו בדאגה לאנשיו לא ידעה גבולות. המערכה, הוא נשאר ער בלילה בצפייה באויב, כאשר בתקופת שלום, הוא העביר את חייו בניהול ענייני המדינה או בתפילה דתית, במסירות כך שישן מספר שעות מועט מידי לילה [2]."

ברית עם רוסיה ושנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדיניות החוץ, היה ארקלה מרוכז בראש ובראשונה במציאת מגן נאמן שיערוב להישרדותה של הממלכה הגאורגית. הוא בחר באימפריה הרוסית לא רק משום שהייתה מדינה נוצרית אורתודוקסית, אלא גם משום שיכלה לשמש כקשר לאירופה, בה ראה את המודל להתפתחותה של גאורגיה למדינה מודרנית. למרות זאת התברר שיתוף הפעולה ההתחלתי עם רוסיה כמאכזב. השתתפותו בקרב אספינדזה, במסגרת המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1768–1774, לא הובילה לכיבוש הצפוי מחדש של דרום גאורגיה שנותרה בשליטת העות'מאנים. הקצונה הרוסית הבכירה בגאורגיה התנהגה באופן מתנשא מאוד, ולעיתים באופן מסוכן[2]. קיסרית רוסיה, יקטרינה הגדולה, עצמה, התייחסה לחזית הקווקזית כזירת התרחשויות משנית של מבצעים צבאיים. למרות זאת המשיך ארקלה לשאוף לברית יציבה יותר עם רוסיה. המניע המיידי לשאיפתו היו נסיונותיו של כרים ח'אן (کریم خان زند) משושלת זנדיה (امپراتوری ایران) של האימפריה הפרסית, להחזיר את הממלכה הגאורגית בחזרה למעגל ההשפעה הפרסית. מותו של כרים ח'אן, בשנת 1779, הטביע את האימפריה הפרסית בכאוס והרגיע את ארקלה זמנית.

בשנת 1783 התפשטה האימפריה הרוסית דרומה לחצי האי קרים והביאה את הקווקז לתחום התעניינותה של יקתרינה. באותה שנה חתמו ארקלה ויקתרינה על חוזה גאורגייבסק, בו קיבל ארקלה, בסופו של דבר, את הערובה לביטחונה של הממלכה אליה שאף, הפך את הממלכה הגאורגית למדינת-חסות של האימפריה הרוסית, התכחש לקשרים הרשמיים עם האימפריה הפרסית והעמיד את מדיניות החוץ הגאורגית לפיקוח רוסי.

קבר ארקלה השני בקתדרלת סווטיצחובלי

למרות זאת, הכוח הרוסי הקטן (400 חיילים) שנשלח לטביליסי בשנת 1769[3], פונה לטובת המלחמה העות'מאנית-רוסית של 1787–1792, והותיר את ארקלה לבד מול הסכנה הצפויה מצד הפרסים. מוחמד ח'אן קאג'אר (محمد خان قاجار) מהשושלת הקאג'ארית, שהצליח, בשנת 1794, להביא את כל מרכז הרמה האיראנית תחת שלטונו, רצה לכבוש את הקווקז כחלק מהמרד באימפריה הפרסית. בשנת 1795, דרש מוחמד חאן קאג'אר מארקלה שיכיר בריבונות פרסית, ובתמורה הבטיח למנות אותו כוואלי של הממלכה. אקלה סרב, ובספטמבר של אותה שנה 35,000 חיילים פרסים התקדמו לכיוון גאורגיה. לאחר ההגנה האמיצה על טביליסי בקרב קרצניסי, הושמד צבאו הקטן של ארקלה לגמרי, והמלך היה עד לשריפת הבירה עד לאפר. שארית צבאו נאלצה לסגת צפונה לקווקז הגדול. הפלישה הפרסית הייתה מכה קשה לגאורגיה שממנה כבר לא יכלה להתאושש.

למרות שארקלה ננטש על ידי הרוסים ברגע הקריטי, הוא עדיין הסתמך על התמיכה הרוסית המאחרת; ובשנת 1796, הוא נלחם לצד הרוסים בכוח שנשלח לפרס במסגרת מלחמת רוסיה-פרס, 1796. אולם מותה של יקתרינה באותה שנה הביא לשינוי פיתאומי במדיניות הרוסית כלפי הקווקז. יורשה, פאבל הראשון, הסיג את כל החיילים הרוסים מהאזור. ומוחמד ח'אן קאג'אר פתח במערכה שנייה כנגד גאורגיה במטרה להעניש אותה על בריתה עם הרוסים. בשנת 1797 נרצח מוחמד חאן בהתנקשות, שחסכה מכארתלי-קאחתי חורבן נוסף.

ארקלה נפטר בשנת 1798 בעודו משוכנע כי רק הגנת רוסיה יכולה להבטיח את המשך קיומה של ממלכתו. ירש אותו בנו החלש והחולה, גיאורגי השנים עשר. תקופה קצרה לאחר מותו, בשנת 1801, סיפח הצאר פאבל הראשון את כארתלי-קאחתי לאימפריה הרוסית וסיים בכך את עצמאות גאורגיה והשלטון בן אלף השנים של שושלת בגרטיוני על גאורגיה.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארקלה היה נשוי שלוש פעמים. בתחילה נישא בשנת 1738 לנסיכה כתבאן אורבליאני (נפטרה בשנת 1750), אבל בשנת 1744 התגרש ממנה ונשא לאישה שנה מאוחר יותר את הנסיכה אנה אבאשידזה (אנ'). לאחר מותה נשא לאישה את דאריג'אן דדיאני (או דריה, 20 ביולי 1738 - 8 בנובמבר 1807). מנשים אלה נולדו לו עשרים וארבעה ילדים:

בנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוסודן (נולדה לפני 1744 ונפטרה צעירה)
  • תמר (1747-1786) - נישא לנסיך דוד אורבליאני (אנ')
  • מרים (1750 לערך-1829)
  • הלנה (אנ') ‏(1753-1786)
  • סופיה (נולדה בסביבות 1756 ונפטרה צעירה)
  • סלומה (נולדה בסביבות 1761 ונפטרה צעירה)
  • אנסטסיה (1763-1838)
  • כתבאן (1764-1840)
  • תקלה (אנ') ‏(1775-1846)
  • אקתרינה (1776-1818)

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דויד מרשל לאנג (1951), "משלחותו של הרוזן טודטלבן (אנ') לגאורגיה 1769-1771, על פי עד ראיה צרפתי", עמ' 878, בית הספר ללימודי המזרח ואפריקה, אוניברסיטת לונדון, כרך 13 מספר 4.
  2. ^ 2.0 2.1 (1962), ההיסטוריה המודרנית של גאורגיה, עמ' 35-36, (באנגלית).
  3. ^ ג'ון דונלופ (1998), העימות הרוסי צ'צ'ני: שורשים של בדלנות, עמ' 7-8, ISBN 0521636191, (באנגלית)