צ'רקסים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צ'רקסים
Адыгэхэ
צ'רקסים מהרי הקווקז
צ'רקסים מהרי הקווקז
אוכלוסייה
כ־6,000,000 צ'רקסים בעולם
כ־5,000 בישראל
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

טורקיהטורקיה  טורקיה
רוסיהרוסיה  רוסיה
ישראלישראל  ישראל
ארצות הבריתארצות הברית  ארצות הברית
צרפתצרפת  צרפת
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
גרמניהגרמניה  גרמניה
הולנדהולנד  הולנד

ירדןירדן  ירדן
שפות
אדיגית, קברדינית, אוביחית
דת
הרוב: אסלאם סוני
מיעוט: אדיגה חאבזה, נצרות
קבוצות אתניות קשורות
עמי צפון מערב הקווקז

צ'רקסים, הנקראים בפי עצמם אדיגיםאדיגית: Адыгэхэ), הם עם קווקזי המורכב מ־12 שבטים שמתגוררים בעיקר בצפון הקווקז שברוסיה, בטורקיה ובשאר המזרח התיכון. בישראל (ראו הצ'רקסים בישראל) ישנה קהילה קטנה של צ'רקסים המתגוררים בעיקר בשני כפרים בגליל: כפר כמא בגליל התחתון וריחאניה בגליל העליון. רוב הצ'רקסים, לרבות אלו שבישראל, משתייכים לאסלאם הסוני.[1][2][3]

הצ'רקסים מהווים כ־0.06% מאוכלוסיית מדינת ישראל.[4]

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח "צ'רקס" מקורו בשפות אלטאיות וטורקיות. מעריכים שאת השם נתנו לאדיגים המונגולים שפלשו לצפון־‏מערב הקווקז ונלחמו בהם. בטקסט ההיסטוריה הסודית של המונגולים מופיע השם "סרקסוט" – קרוב לוודאי עיוות של המונח "צרגוט" במונגולית, שפירושו "חיילים". בשפה הטורקית המודרנית "צ'ר" פירושו חייל (במונגולית – "צריג") ו"קס" פירושו "חותך" או "קוטע", כלומר תרגום אפשרי של "צ'רקס" הוא "חותך החיילים". יש גם סברה שהמילה "צ'ר" פירושה "דרך", כך שהשם "צ'רקס" פירושו "חותך דרך" או "קוטע דרך". השם המקורי שבו הצ'רקסים מכנים את עצמם הוא אדיגים. משמעותו של השם "אדיגה" היא איש שלם ואציל, כליל השלמות. אדיגה הוא שמו של העם הכולל את כל 12 השבטים, שם המסמל את שאיפתם התמידית למצוינות ולשלמות בכל דרכיהם. המונח "צ'רקסים" מזוהה עם האדיגים והאבחזים, שניהם עמים צפון קווקזיים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארץ מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אזור הקווקז, מהמאה ה־19
ארץ הצ'רקסים בשנת 1700

מוצאם של הצ'רקסים מן האזור הצפון מערבי בקווקז, המישור ובו עמק הנהר קובאן, הזורם שם. הצ'רקסים שייכים לקבוצת העמים הקווקזים הצפון־מערביים לצד האבחזים, האבזים והאוביחים, קבוצה אשר התפתחה מן העם ה"חאתי" הקדום אשר חי אלפי שנים לפני הופעת הנצרות במישור קובאן; הצ'רקסים חיו בקווקז עוד לפני כ־3000 שנה. רובם התפרנסו מרעיית צאן ומענפים שונים של החקלאות. תקופה זאת ידועה כתקופת הדולמנים, מין מערות קבורה ששימשו אותם באותה תקופה. ניתן למצוא דולמנים אף ברמת הגולן. הצ'רקסים היו אחד העמים הגדולים והחשובים בצפון הקווקז, ונחשבים למתיישבים הראשונים הידועים באזור זה.

הקווקז היה מיושב כבר בתקופת האבן. כ־6,000 שנה לפני זמננו התקיימה בצפון הקווקז תרבות המייקופ, שהשפיעה על כל התרבויות המאוחרות יותר בצפון הקווקז ואף בחלקים אחרים של דרום רוסיה. ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר של דולמנים בצפון־מערב הקווקז, מעידים על תרבות מלינרית. בשנת 400 לפנה"ס לערך נוסדה הממלכה האדיגית בשם "סינד מאוטייר". במאה התשיעית לפנה"ס, כשהתגלה הברזל, באה תקופה פריחה חדשה לשבטים הצ'רקסיים, שהתחילו ליצור כלים חדשים ולפתח טכניקות מודרניות לזמנם. בתקופה זו התגוררו הצ'רקסים לחופי הים השחור וים אזוב, עד למורדות הרי קווקז. בעולם היווני התפרסמו הצ'רקסים במאה החמישית לפנה"ס. בתקופה זאת הקימו הסינדים ממלכה עצמאית, שקשרה קשרי מסחר עם ממלכת הבוספורוס. יש אף הטוענים כי שושלת ספרטסיד, ששלטה בבוספורוס 150 שנה, הייתה ממוצא צ'רקסי. במאה השישית לספירה החל האזור להיות מושפע מאוד מהקיסרות הביזנטית. זו הביאה לאזור את הדת הנוצרית, שאותה קיבל בעיקר שבט הזיכים, אשר במקום מושבם אף הוקמה פטריארכיה מקומית. בשנת 944 כבשה רוס של קייב את ממלכת הכוזרים והפכה לכוח המשפיע באזור. ב־1022 צורפה צ'רקסיה לנסיכות טמוטרקן של הנסיך מסטיסלב. מיסיונרים יוונים הגיעו אל הקווקז ועמי הקווקז התנצרו בהדרגה, ובמאה השישית עשה זאת גם העם האדיגי, באופן סלקטיבי. האסלאם הגיע אחר כך אל הקווקז וחלק מעמי הקווקז התאסלמו. אל העם האדיגי הגיע האסלאם במאה ה־16, וקבלתו התארכה עד מחצית המאה ה־19. מאז העם האדיגי הוא מוסלמי־סוני.

תקופת הממלוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסולטן השני (והאחרון) של הממלוכים היה ממוצא צ'רקסי

מרבית הממלוכים היו עבדים צ'רקסים וטורקים שאותם הביאו הסולטנים הערביים כדי לשמש כוח צבאי. במאה ה־13 הצליחו הממלוכים לתפוס את השלטון בעצמם בקהיר, ובכך הפכו לבעלי השפעה מכריעה בעולם המוסלמי. התקופה הממלוכית מתחלקת לשתיים: תקופת שלטון הבחרי, שחלק מהסולטנים הראשונים בו היו צ'רקסים, ותקופת שלטון הבורג'י, שכמעט כל הסולטנים בו היו ממוצא צ'רקסי.

גם לאחר כיבושה של מצרים בידי העות'מאנים הוסיפו הצ'רקסים לשלוט במצרים עד המאה ה־18. עם עלייתו לשלטון של מוחמד עלי פשה נרצחו כמעט כל הממלוכים הבכירים, והנותרים ברחו לסודאן. כמה אלפי צ'רקסים חיים במצרים, צאצאי אותם ממלוכים. עד עלייתו של גמאל עבד אל נאצר נחשבו הצ'רקסים אליטה במצרים.

כיבוש הקווקז וגלות הצ'רקסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארץ הצ'רקסים בשנת 1750
פרש צ'רקסי. ציור מאת הצייר קרול פופ דה סטמארי מאמצע המאה ה־19
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גלות הצ'רקסים

הצ'רקסים התנצרו לפני המאה החמישית אבל עדיין היו מושפעים מאלים אנמיים. במאה ה־15, בהשפעת הטטרים של קרים ואנשי דת עות'מאניים, התאסלמו הצ'רקסים.

בשנת 1864 החל גירושם של הצ'רקסים מן הקווקז. הגירוש היה חלק מרצח העם שביצעה רוסיה, שהחל במלחמת כיבוש הקווקז במאה ה־14. החתירה לכיבוש הקווקז נבעה ממדיניות ההתפשטות הרוסית, במיוחד בגלל החשיבות האסטרטגית של האזור. מייד עם סיום המלחמה, ב־1864, הנהיגו הרוסים מדיניות של "צ'רקסיה ללא צ'רקסים" ודחקו את רוב האדיגים שנותרו בחיים מן הקווקז. כיבוש הקווקז בידי האימפריה הרוסית במאה ה־19 הביא להרס והרג רב בקרב הצ'רקסים – קרוב למיליון וחצי צ'רקסים נרצחו וכמעט 90% מהם הוגלו ממולדתם. היסטוריונים מסכימים כי רצח העם הצ'רקסי הוא האסון הגדול ביותר במאה ה־19. האימפריה העות'מאנית, ששלטה במרבית השטח שמדרום לרוסיה וראתה בהם לוחמים אמיצים ומנוסים, קלטה אותם בשטחיה ועודדה אותם להתיישב באזורי ספר בעייתיים. רבים מהצ'רקסים נמכרו בשוקי עבדים בטורקיה. האימפריה העות'מאנית נקטה צעדי קליטה נוחים, ובסך הכול כ־900,000 צ'רקסים עזבו את הקווקז אל מרחבי האימפריה העות'מאנית. הם יושבו בבלקנים, על גבול האימפריה עם העולם הנוצרי. ב־1878 זכתה בולגריה בעצמאות לאחר מרידתה בטורקים, והצ'רקסים הועתקו שוב מן הבלקנים אל תוככי האימפריה. הרוב התיישב בטורקיה, חלק מועט הצליח לחזור למולדתו צ'רקסיה, וחלק אחר הגיע אל המזרח התיכון, אל הלבנט וגם אל ארץ ישראל.

הצ'רקסים במזרח התיכון בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'רקסים מכפר כמא

כחלק מניסיונותיה של האימפריה העות'מאנית לחזק את גבולותיה פוזרו הצ'רקסים לאזורי סְפר. הסולטן הטורקי עבדול חמיד השני קיבל את הצ'רקסים תחת חסותו, גם בשל היותם מוסלמים וגם משום שהיה מעוניין ליישב שכבה של אנשים נאמנים שיהיה ניתן להשתמש בהם בעת הצורך כנגד תושבי המקום.[5] כך הגיעו צ'רקסים רבים למזרח התיכון, והתיישבו בשטחים הכוללים היום את המדינות האלה:

  • טורקיה – המדינה שבה מרוכזים מרבית הצ'רקסים בעולם. הצ'רקסים התיישבו בשלושה אזורים עיקריים: אזור טרבזון לחופי הים השחור, רמת אנקרה סביב העיר קייסרי ובמערב המדינה, קרוב לנפת איסטנבול, אזור שעבר רעש אדמה קשה בשנת 1999. צ'רקסים רבים מילאו תפקידי מפתח בצבא העות'מאני והשתתפו גם במלחמת העצמאות הטורקית. אחרי כינונה של טורקיה המודרנית על פי עקרונות אתא טורק נפגע מעמדם של המיעוטים. רק בשנים האחרונות, עם ניסיונותיה של טורקיה להתקבל לאיחוד האירופי, מסתמן שינוי ביחס למיעוטים החיים במדינה, הכולל שיווי זכויות.
  • מצרים - הצ'רקסים הגיעו למצרים בתקופת הממלוכים. חלק משליטי מצרים באותה תקופה היו בעלי שורשים צ'רקסים. בין המשפחות הידועות צ'רקסיות במצרים של היום היא משפחת אבאזה. מפסר חברי המשפחה היו בעמדות מפתח שלטוניות, שחקנים, משוררים ובעלי עסקים. בין נציגי המשפחה הבולטים עזיז אבאזה, פקיד ממשלתי בכיר ומשורר.
  • סוריה – מרבית הצ'רקסים בסוריה ישבו ברמת הגולן; טרם מלחמת ששת הימים מנו הצ'רקסים את רוב האוכלוסייה ברמת הגולן ומספרם נאמד בכ־30,000. היישוב הצ'רקסי הבולט בגולן היה העיר קוניטרה.
  • ירדן – הצ'רקסים הראשונים שהגיעו לעבר הירדן התיישבו בכפרים באזור שבו התפתחה במהלך השנים עמאן. באזור זה (כמו באזור קוניטרה) היה היישוב הכפרי הקבוע דליל מאוד והיה נתון לפשיטות של בדואים. הצ'רקסים יושבו שם בעיקר כדי לשמש תריס בפני הבדואים, והם שחידשו את יישובה של רבת עמון.[5] שלטון המנדט הבריטי בחר במקום זה כמרכזם המנהלי, בעיקר בזכות מוצאם האירופי של הצ'רקסים. באמצע שנות ה־40 של המאה ה־20 היו כ־10,000 צ'רקסים בעבר הירדן.[5] הצ'רקסים ממלאים תפקידים רמי מעלה בממלכה הירדנית ובצבאה. צ'רקסי (סעיד מופתי) כיהן בעבר כראש ממשלה, ואת המלך מאבטח משמר צ'רקסי.
  • ישראל – מקצת הצ'רקסים בעבר הירדן והגולן עברו גם לארץ ישראל המערבית, ובעזרת השלטון הטורקי התיישבו בשלושה מקומות: כפר כמא, ריחאניה ואזור חדרה. עקב מגפת המלריה שתקפה את האזור מתו רבים מהמתיישבים באזור חדרה, והיתר התפזרו בכפרים בצפון הארץ ובעבר הירדן. שרידי היישוב מזוהים כ"ח'ירבת צ'רקס".[6] ערב הקמתה של מדינת ישראל היה מספרם של הצ'רקסים בכפר כמא ובריחאניה פחות מאלף נפש.[5] כבר בראשית ההתיישבות בכפר כמא החלו המתיישבים הראשונים להקים את ביתם על פי הדגם המוכר מהקווקז: בית בעל שתי קומות, מרפסת וחצר, לחיות הבית. הבתים נבנו מחומרי הגלם המקומיים שנמצאו בסביבה: אבני בזלת, טיט, קנים ועוד. לבנייה היו שותפים כל בני המשפחה וכן אנשי הכפר, ברוח ערכיהם של שבטי האדיגה חאבזה, המטפחים שותפות ועזרה הדדית.

התרבות הצ'רקסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפה הצ'רקסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות השפות הצ'רקסיות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צ'רקסית

הצ'רקסים מדברים בשני ניבים עיקריים: אדיגית, המכונה גם צ'רקסית מערבית ומדוברת בפי יותר מחצי מיליון איש בעולם, וקברדינית, המכונה גם צ'רקסית מזרחית ומדוברת בפי כמיליון איש בעולם. לשפה זו מספר רב של תת־ניבים המדוברים בקרב השבטים הצ'רקסים השונים, וכך הגיית המילים שונה מעט לפי מיקומם הגאוגרפי של דוברי הניב. הניבים העיקריים של האידיגית הם שפסוג, אבזאך, בז'אדוג וצ'מגוי, ואילו הניבים העיקריים לקברדינית הם קברתאי ובסלאני. השפה הצ'רקסית שייכת למשפחת השפות הקווקזיות הצפון־מערביות. השפה האדיגית מדוברת בקרב הקהילות הצ'רקסיות בכל רחבי העולם, וכ־125,000 דוברים מתגוררים בשטחי הפדרציה הרוסית (חלק מהם ברפובליקת אדיגיה, שם השפה מוגדרת כשפה רשמית). קהילת דוברי אדיגית הגדולה בעולם היא קהילת הצ'רקסים בטורקיה, אשר מונה כמאה חמישים אלף דוברי השפה. בישראל השפה מדוברת בפי בני הקהילה הצ'רקסית, המתגוררים רובם ככולם בכפר כמא ובריחאניה, שני כפרים בצפון הארץ. בפי עצמם בני הקהילה מכנים את השפה בשם אדיגית, אך בקרב האוכלוסייה הכללית ובעיקר באמצעי התקשורת היא מכונה צ'רקסית.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק ניכר מהצ'רקסים בימינו הם מוסלמים סונים, אולם במקור הצ'רקסים היו פגאנים. מיסיונרים ביזנטיים שהגיעו לקווקז הפיצו גם את הדת הנוצרית בקרבם בסביבות המאה השישית, אם כי במספרים קטנים. במאה ה־16 התאסלמו רוב הצ'רקסים בהשפעתם של אנשי דת עות'מאנים. עם תום המלחמה והגירוש הכפוי עברו מרבית הצ'רקסים לתחומי האימפריה העות'מאנית, שניצלה את עובדת היותם מוסלמים כדי למשוך אותם אליה. בשנים האחרונות חלה ירידה בכוחה של הדת בחברה הצ'רקסית.

אדיגה חאבזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבגדים הצ'רקסים המסורתיים. האישה לובשת סאיה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אדיגה חאבזה

אדיגה חאבזה (באדיגית: Адыгэ Хабзэ) היא ההתגלמות של התרבות והמסורת הצ'רקסית. זה קוד הכבוד הצ'רקסי, המבוסס על כבוד הדדי, ודורש אחריות, משמעת ושליטה עצמית. האדיגה חאבזה הם חוקים לא כתובים המשמשים בסיס לתרבות הצ'רקסית. הקוד מחייב שכל צ'רקסי ילמד אומץ, אמינות ונדיבות. עושר, רדיפה אחרי כסף וראוותנות נחשבים בתרבות הצ'רקסית לחרפה גדולה.

תרבות האירוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהג הכנסת האורחים בקרב הצ'רקסיים מפותח במיוחד. כחלק מקוד זה תרבות האירוח מיוחדת בקרב הצ'רקסים. האורח הוא לא רק אורח של המשפחה המארחת, אלא אורח של כל הכפר והשבט; אפילו אויבים נחשבו כאורחים אם נכנסו לבית מגורים. המארח היה צריך להיות מעין עבד לאורח; אם ביקש המארח מהאורח לעשות דבר מה, הדבר נחשב חרפה גדולה מצד המארח. בעבר בתי הצ'רקסים היו נבנים בהתאם לצרכים של אורחי הבית, ודלת הבית הייתה פתוחה לרווחה. בימינו מנהג הכנסת האורחים בא לידי ביטוי בניקיון היישובים הצ'רקסיים הבולט והמושך: חובת כל משפחה צ'רקסית לנקות את חלק הרחוב אשר סמוך לביתו, כמו את החצר בביתו.

נישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג השידוכים לא היה קיים בקרב הצ'רקסים. לאישה הצ'רקסית הייתה הזכות לבחור עם מי להינשא.

בתרבות הצ'רקסית קיים מנהג החטיפה[דרוש מקור]. אם הורי הכלה אינם מסכימים לנישואין, הגבר "חוטף" את אהובתו (בהסכמתה) כדי להינשא לה. הוא מחויב לירות באוויר שלוש יריות כדי להודיע לכל הכפר על החטיפה. לאחר מכן הוא דוהר איתה על הסוס עד גבולות הכפר והתושבים רודפים אחריו. אם התושבים תופסים את הגבר ואת האישה הם מחויבים להפסיק לנסות.

חיי היום־יום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי חקלאות מסורתיים

באופן מסורתי הגברים עבדו בחקלאות: גידול בעלי חיים, זיתים, שקדים, חיטה, קטניות.

כלי העבודה המסורתיים הם:

  • פחה אש (пхъэ Ӏашэ)מחרשה שקשרו לשור ובה חרשו את האדמה.
  • ש'א'נה (шӀуанэ)מעדר ששימש לעידור וחפירה.
  • קוא-חיוה (куахъо)מגרפה ששימשה לניקוי עלים, חציר ולעיבוד האדמה.
  • ח'צה (хьацэ)את חפירה ששימשה לאיסוף.

באופן מסורתי הנשים נשארו בבית וטיפלו בילדים. הנשים היו מתעוררות מוקדם בבוקר, מביאות מים, מכינות את הבצק, מבשלות ומכבסות.

מאכלים מוכרים בתרבות הצ'רקסית:[7]


חלוז – מאפה בצק מטוגן, ממולא בגבינת עיזים ומטוגן בשמן זית.

חלגור'אן – מאפה תמרים הנאכל לרוב כקינוח.

• מגוון גבינות, חלקן מעושנות, בעלות טעמים ייחודיים. חתיכת גבינה צ'רקסית מחלב עזים.

• "צ'אי בזה" – תה צמחים.

חג'ראפס ופסטה (Хьэджгъэпсырэ П1аст1эрэ) – מאכל בשר עוף מסורתי שנאכל באירועים מיוחדים וחגיגיים (בסעודה משפחתית לאחר חזרת היולדת לביתה, כשתינוק מתחיל ללכת ועושים לו טקס חלגור'אן, בחגים בשעות הצוהריים ובארוחות משפחתיות נוספות).

שולחן האוכל הצ'רקסי הוא עגול ונמוך, וסביבו יושבים כל הסועדים במעגל. זהו מאפיין ייחודי המדגיש, בין היתר, את היחסים השוויוניים בין גברים לנשים בחברה הצ'רקסית.

הריקוד הצ'רקסי מבטא שני נושאים דומיננטיים מאוד שהיו בחיי העם הזה: מלחמות ואהבה וחיזור. דרך הריקודים היו מאמנים את הילדים להיות לוחמים על ידי הקניית כושר גופני, זריזות וגמישות. ריקוד זה אינו דומה לריקוד המזרח תיכוני.

בגדים מסורתיים: הבגדים, כמו ריקודי העם, שאובים מסגנון עמי הקווקז.

חגים ומועדים צ'רקסיים: בעיקרון, בהיותם מוסלמים הצ'רקסים מציינים את חגי הדת (חודש הרמדאן, עיד אלפיטר, חג הקורבן ועוד). כמו כן הצ'רקסים מציינים את יום הזיכרון הצ'רקסי ב־21 במאי. ביום זה נאלץ העם הצ'רקסי להיכנע לצארים הרוסים ואחריו גורשו רוב הצ'רקסים ממולדתם.

נשים בחברה הצ'רקסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"יפהפיות צ'רקסיות"[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסאיה המסורתית: החלק העליון מכסה חלק רב מהתחתון, ועיטורים מזהב נראים על השמלה

"יפהפיות צ'רקסיות" הוא ביטוי המתייחס לדימוי אידיאלי של הנשים הצ'רקסיות. היסטוריה ספרותית נרחבת מעידה על כך שהנשים הצ'רקסיות נחשבו יפות להפליא, בעלות רוח חופשית ואלגנטיות, ובשל כך היו מבוקשות כפילגשים וכרעיות בתרבויות שונות ברחבי העולם. מוניטין זה התפתח בימי הביניים המאוחרים, כאשר החוף הצ'רקסי הפך ליעד של סוחרים מגנואה, ולמייסד שושלת מדיצ'י, קוזימו דה מדיצ'י, נולד בן עם שפחתו הצ'רקסית. בתקופת האימפריה העות'מאנית והשושלות הפרסיות הספווית והקאג'ארית, הנשים הצ'רקסיות שהתגוררו כשפחות בהרמונות הסולטן והשאה רכשו שם כיפהפיות מעודנות, סטראוטיפ שאומץ לאחר מכן לתוך האוריינטליזם המערבי. בעקבות זאת, באירופה ובאמריקה היו הנשים הצ'רקסיות לעיתים קרובות מאופיינות בתור האידיאל של היופי הנשי בשירה ובאומנות. מהמאה ה-18 ואילך פורסמו מוצרי קוסמטיקה וטיפוח בעזרת דימוי זה. עם הזמן, רבות מנשות הסולטנים הטורקיים היו צ'רקסיות שהתאסלמו.[8][9][10] האידיאל והמוניטין, עם הזמן, אומצו בידי הצ'רקסים עצמם כמקור לגאווה.

מעמד האישה ביחס לנישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחברה הצ'רקסית נערכו הנישואים על בסיס אהבה, וללא שידוכים או נישואים כפויים, כפי שנהוג עד היום במגוון תרבויות אסייתיות. זוגות נטו להכיר במרכז הכפר או מקור המים המקומי, לפעמים במפגשים שארגנו הדודים מצד האם של הזוג המיועד. לאישה צ'רקסית בגיל הנישואים היה חדר בבית המשפחה שבו יכלה לארח מחזרים. עם זאת היו חוקים נוקשים מה מותר במסגרת זו, ובני משפחתה היו נשארים בקרבת מקום ומגנים עליה אם היה המבקר חוצה גבולות.

נשים בחברה הצ'רקסית היו נישאות בשנות ה־30 לחייהן, גיל מאוחר יחסית לתרבויות אחרות בקווקז וברחבי אסיה. הנישואים נערכים על ידי בריחה של הזוג, לאחר הסכמה בין החתן ומשפחת הכלה על נדוניה, שבסיומה הכלה מתקבלת לחיקה של משפחת החתן. פוליגיניה כמעט אינה קיימת בתרבות הצ'רקסית, ואף גירושים הם נדירים. במקרים של גירושים או ירושה, זכויות האישה מן ההכרח מבוססות על החוקים ועל המנהגים במקום מגוריה, ואין אחידות באזורים גאוגרפיים שונים.

בעבר כלל התא המשפחתי הצ'רקסי את המשפחה הפטרילינארית המורחבת, ולכל תא משפחתי היו מגורים משלו סביב חצר משותפת. במשפחה הצ'רקסית היה נהוג להוליד שלושה עד חמישה ילדים, מספר קטן יחסית לחברות הסובבות את החברה הצ'רקסית בקווקז.[11]

לבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמלה המסורתית של האישה הצ'רקסית היא הסאיה. בעבר נלבשה הסאיה כלבוש יום־יומי, שכן היא מחממת ומזג האוויר באזור הקווקז קר. כיום לובשים אותה באירועים מיוחדים בלבד או כלבוש חג.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

12 השבטים הצ'רקסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

12 הכוכבים בדגל הצ'רקסי מסמלים את השבטים, ושלושת החיצים המוצלבים מסמלים את אחדות השבטים, והם:

  • קברטאי – Къэбэртай (קברדינים)
  • שאפסור' – Шапсыгъ (שפסוגים)
  • אבזאח – Абдзах (אבזאחים)
  • בז'אדור' – Бжъэдыгъу
  • בסל'אני – Бэслъыный
  • נאתוחאי – Нэтыхъуай, Нэтыхъуадж
  • צ'מגוי – Кlэмгуй
  • חתוקאי – Хьатыкхъуай
  • מאמחיר' – Мамхыгъ
  • יג'ירקואי – Еджыркъуай
  • ווביח – Убых (ובכים) (נכחד)
  • ז'אנה – Жанэ

שבטים צ'רקסים אחרים:

  • אדמי – Адэмый
  • מוחוש – Мыхъош
  • חקאוצו –ХьакӀуцу

תפוצת הצ'רקסים בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפוצת הצ'רקסים בעולם

מספר הצ'רקסים בעולם מוערך ב־6 מיליון[דרוש מקור]. תפוצותיהם העיקריות:

הצ'רקסים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקהילה הצ'רקסית בישראל
באר צ'רקס מדרום לקיבוץ גן שמואל. במקום שכן כפר שהוקם ב-1860 על ידי צ'רקסים מבולגריה, אך ננטש מאוחר יותר בשל המלריה

בישראל ישנם כ-5,000 צ'רקסים המתרכזים בעיקר בשני כפרים בגליל: ריחאניה וכפר כמא. עוד מימי תחילת ההתיישבות הם קיימו יחסים טובים עם היישוב היהודי, הודות לשפה המשותפת שמצאו עם עולי העלייה הראשונה מרוסיה שהתיישבו בגליל.

בתקופת המנדט הבריטי והספר הלבן סייעו צ'רקסים להעפלה בלתי חוקית דרך לבנון. צ'רקסים התנדבו לשרות במלחמת העצמאות והיו בעלי בריתם של היהודים. לאחר הקמת המדינה שרתו בהתנדבות ביחידת המיעוטים ובפלוגת הפרשים הצ'רקסים שנקראה "קוואלריה". לאחר שפורקה הפלוגה הוקם במקומה "חיל הספר" שהפך ברבות הימים למשמר הגבול. מאז 1958 משרתים הגברים הצ'רקסים, בעקבות בקשתם, בשרות חובה בכוחות הביטחון השונים בישראל. אחוז המתגייסים לצה"ל בקרב העדה הצ'רקסית הוא גבוה במיוחד. הם מעורים היטב בחברה, דוברים אדיגית (בנוסף לעברית, ערבית ואנגלית שלומדים מגיל צעיר בבית הספר), ובמקביל מטפחים את מורשתם ותרבותם הייחודית.

בכפר כמא כ-3,000 תושבים, כולם צ'רקסים. תושבי הכפר הם יוצאי חמישה שבטים שונים, ונמנים עם כ-30 משפחות שונות. לכפר כ-8,500 דונם אדמה, מהם כ-1,200 דונם שלחין והשאר שטחי בעל. תושבי הכפר מתפרנסים מכל ענפי המשק: מחקלאות, מקצועות חופשיים, תעשייה זעירה, שירותים ציבוריים ושירותים יצרניים. הכפר ריחאניה שוכן בגליל העליון, מול המושב עלמה. מספר תושביו קרוב ל-1,000 נפש, ששפת אמם היא צ'רקסית. הכפר מנוהל על ידי ועד מקומי נבחר הכפוף למועצה אזורית מרום הגליל. בכפר בי"ס יסודי שבו שפת ההוראה בכיתות הנמוכות ערבית ובכיתות הגבוהות עברית.[12] את השפה הצ'רקסית מתחילים ללמד בבית הספר מכתה ה'. לכפר אדמות בעל ושלחין ומקורות הפרנסה כמו בכפר כמא. בין שני הכפרים שוררים יחסי אחווה הבאים לידי ביטוי גם בשיתוף פעולה ובחלופי כלות וחתנים. תושבי שני הכפרים עושים את מיטב יכולתם לשמור על מנהגיהם ותרבותם המיוחדת, באמצעות עשייה חינוכית, חברתית ופורמלית בבית הספר.

הצ'רקסים בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1958 פנו נציגי הקהילה לבן-גוריון בבקשה לשרת שירות חובה בצה"ל. בן-גוריון הסכים ומאז משרתים גברי הצ'רקסים בצה"ל, במשמר הגבול ובמשטרה. צ'רקסים רבים משרתים בקבע בכוחות הביטחון והמשטרה.

אחוז גיוסם עומד על כ-75%.[13]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: העם הצ'רקסי
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים
הדרכה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Главная страница проекта 'Арена' : Некоммерческая Исследовательская Служба СРЕДА". Sreda.org. 19 באוקטובר 2012. בדיקה אחרונה ב-20 באוגוסט 2013. 
  2. ^ Circassians, Descendants of Russian Muslims, Fight for Identity in Israel
  3. ^ Oren Kessler (20 באוגוסט 2012). "Circassians Are Israel’s Other Muslims". Forward. בדיקה אחרונה ב-3 במרץ 2018. 
  4. ^ נכון למאי 2016, מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
  5. ^ 1 2 3 4 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 103-102.
  6. ^ רועי מרום, העלייה הראשונה? הגירות טרנס-לאומיות לצפון השרון בשלהי התקופה העות'מאנית, מי היה כאן קודם: עולים ומתיישבים בזכרון יעקב וסביבתה. כנס לציון 20 שנה למוזיאון העלייה הראשונה ע"ש משה ושרה אריזון, 2019.
  7. ^ Ereznet LTD, תרבות ונוהגי הצ'רקסים, www.tll.co.il
  8. ^ Colarusso, John 1989. "Prometheus among the Circassians". "
  9. ^ Ballou, Maturin Murray (1851). The Circassian Slave, or, the Sultan's Favorite: A Story of Constantinople and the Caucasus. Frederick Gleason. 
  10. ^ DelPlato, Joan (2002). "Chapter 2. The Colonial Contexts for the Harem Representation". Representing the Harem: 1800–1875. Madison, NJ: Fairleigh Dickinson University Press. ISBN 978-0-838-63880-4. 
  11. ^ Circassians - Marriage and Family, World Culture Encyclopedia
  12. ^ מידע על בית הספר
  13. ^ צ'רקסים, אתר משרד הביטחון