צ'רקסים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צ'רקסים
CircassianPhoto.jpg
צ'רקסים מהרי הקווקז
אוכלוסייה
כ-6 מיליון צ'רקסים אדיגים בעולם
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
טורקיה, רוסיה, ירדן, סוריה
שפות
ניבים צ'רקסיים: אדיגית, קברדינית, אוביחית
דת
הרוב: אסלאם סוני
מיעוט: אדיגה חאבזה, נצרות
קבוצות אתניות קשורות
עמי צפון מערב הקווקז

צ'רקסים הנקראים בפי עצמם אדיגיםאדיגית: Адыгэхэ) הם עם קווקזי המורכב מ-12 שבטים ומתגוררים בעיקר בצפון הקווקז שברוסיה, טורקיה ושאר המזרח התיכון. בישראל ישנה קהילה קטנה של צ'רקסים שברובם בני דת האסלאם הסוני, המתגוררים ברובם בשני כפרים בגליל: כפר כמא בגליל התחתון וריחאניה בגליל העליון.

הצ'רקסים מהווים כ-0.1% מאוכלוסיית ישראל.[1]

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח צ'רקס מקורו משפות אלטאיות ושפות טורקיות, ובהיסטוריה מופיע במקורות מונגולים בסביבות שנת 1230 לספירה כ- "סרקסוט" וגם במקורות ערבים בסביבות סוף המאה ה-13 כ-"ג'רקס", מעריכים שהשם ניתן לאדיגים על ידי המונגולים שפלשו לצפון מערב הקווקז ונלחמו בהם. ניתן לתרגם בשפה הטורקית את השם "צ'רקס", "צ'ר" פירושו חייל (צ'ריג במונגולית), "קס" פירושו חותך או קוטע כלומר חותך החיילים. שמם המקורי, בו הם מכנים את עצמם, הוא אדיגים. משמעותו של השם "אדיגה" היא איש שלם ואציל, כליל השלמות. אדיגה הוא שמו של העם הכולל את כל 12 השבטים - שם המסמל את שאיפתם לשלמות בכל דרכיהם ושאיפתם התמידית למצוינות. המונח "צ'רקסים" מזוהה עם שני העמים הצפון קווקזים והם האדיגים והאבחזים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארץ מוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת אזור הקווקז, מהמאה ה-19
ארץ הצ'רקסים בשנת 1700.

מוצאם של הצ'רקסים הוא מן האזור הצפון מערבי בקווקז, המישור ובו עמק הנהר קובאן, הזורם שם. הצ'רקסים שייכים לקבוצת העמים הקווקזים הצפון-מערביים יחד עם האבחזים, האבזים והאוביחים, קבוצה אשר התפתחה מן העם ה"חאתי" הקדום אשר חי אלפי שנים לפני הופעת הנצרות במישור קובאן; הצ'רקסים חיו בקווקז עוד לפני כ-3000 שנה. רובם התפרנסו מרעיית צאן ומענפים שונים של החקלאות. תקופה זאת ידועה כתקופת הדולמנים, אלה מין מערות קבורה ששימשו אותם באותה תקופה. ניתן למצוא דולמנים אף ברמת הגולן. הצ'רקסים היו אחד העמים הגדולים והחשובים בצפון הקווקז, ונחשבים למתיישבים הראשונים הידועים באזור זה.

הקווקז היה מיושב כבר בתקופת האבן. בערך משנת 4000 לפנה"ס התקיימה בצפון הקווקז תרבות המייקופ, שהשפיעה על כל התרבויות המאוחרות יותר בצפון הקווקז ואף בחלקים אחרים של דרום רוסיה. ממצאים ארכאולוגיים, בעיקר של דולמנים בצפון-מערב הקווקז, מעידים על תרבות מלינרית. בשנת 400 לפנה"ס לערך נוסדה הממלכה האדיגית בשם "סינד מאוטייר". במאה ה-9 לפנה"ס, כשגילו את הברזל באה תקופה פריחה חדשה לשבטים הצ'רקסיים, שהתחילו ליצור כלים חדשים ולפתח טכניקות מודרניות לזמנם. בתקופה זו הצ'רקסים התגוררו לחופי הים השחור וים אזוב, עד למורדות הרי קווקז. בעולם היווני הצ'רקסים התפרסמו במאה ה-5 לפנה"ס. בתקופה זאת הסינדים הקימו ממלכה עצמאית, שקשרה קשרי מסחר עם ממלכת הבוספורוס. יש אף הטוענים, ששולשת ספרטסיד, ששלטה בבוספורוס 150 שנה הייתה ממוצא צ'רקסי. במאה ה-6 לספירה החל האזור להיות מושפע מאוד מהקיסרות הביזנטית, שהביאה לאזור את הדת הנוצרית, אותה קיבל בעיקר שבט הזיכים. באזור התיישבותם של האחרונים אף הוקמה פטריארכיה מקומית. בשנת 944 ממלכת הכוזרים נכבשה על ידי רוס של קייב, שמאז נהפכה לכוח המשפיע באזור. ב-1022 צ'רקסיה צורפה לנסיכות טמוטרקן של הנסיך מסטיסלב. מיסיונרים יוונים-נוצרים הגיעו אל הקווקז ועמי הקווקז התנצרו בהדרגה. גם העם האדיגי התנצר במאה ה-6. הם קיבלו את הנצרות בצורה סלקטיבית. האסלאם הגיע אחר כך אל הקווקז וחלק מעמי הקווקז התאסלמו. אל העם האדיגי האסלאם הגיע במאה ה-16 וקבלתו התארכה עד מחצית המאה ה-19. מאז העם האדיגי הוא מוסלמי-סוני.

תקופת הממלוכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסולטן השני ((והאחרון) של הממלוכים, היה ממוצא צ'רקסי.

מרבית הממלוכים היו עבדים צ'רקסים וטורקיים שהובאו על ידי הסולטאנים הערביים כדי לשמש ככוח צבאי. במאה ה-13 הצליחו הממלוכים לתפוס את השלטון בעצמם בקהיר, ובכך הם הפכו לבעלי השפעה מכריעה בעולם המוסלמי. התקופה הממלוכית מתחלקת לשתי תקופות: תקופת שלטון הבחרי שחלק מהסולטאנים הראשונים בו היו צ'רקסיים, ותקופת שלטון הבורג'י שכמעט כל הסולטאנים בו היו ממוצא צ'רקסי.

גם לאחר כיבושה של מצרים בידי העות'מאנים, המשיכו הצ'רקסים לשלוט במצרים עד המאה ה-18. עם עלייתו לשלטון של מוחמד עלי פשה, נרצחו כמעט כל הממלוכים הבכירים והנותרים ברחו לסודאן. כמה אלפי צ'רקסים חיים במצרים, צאצאי אותם ממלוכים. עד עלייתו של גמאל עבד אל נאצר היוו הצ'רקסים אליטה במצרים.

כיבוש הקווקז וגלות הצ'רקסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארץ הצ'רקסים בשנת 1750.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גלות הצ'רקסים

הצ'רקסים התנצרו לפני המאה החמישית אבל היו מושפעים עדיין על ידי אלים אנמיים. במאה החמש עשרה, בהשפעת הטטרים של קרים ואנשי דת עות'מאניים, התאסלמו הצ'רקסים.

הצ'רקסים גורשו מן הקווקז החל משנת 1864. גירושם היה חלק מרצח העם שבוצע על ידי רוסיה, שהחלה במלחמת-כיבוש הקווקז במאה ה-14. החתירה לכיבוש הקווקז נבע ממדיניות ההתפשטות הרוסית, במיוחד בגלל החשיבות האסטרטגית של הקווקז. מיד עם סיום המלחמה ב-1864 הרוסים הנהיגו מדיניות של "צ'רקסיה ללא צ'רקסים" ודחפה את רוב האדיגים שנותרו בחיים מן הקווקז. כיבוש הקווקז על ידי האימפריה הרוסית במאה ה-19 הביא להרס והרג רב בקרב הצ'רקסים, קרוב למיליון וחצי צ'רקסים נרצחו וכמעט 90% מהם הוגלו ממולדתם. היסטוריונים מסכימים כי הג'ינוסייד הצ'רקסי הוא האסון הגדול ביותר במאה ה-19. האימפריה העות'מאנית, ששלטה במרבית השטח שמדרום לרוסיה וראתה בהם לוחמים אמיצים ומנוסים, קלטה אותם בשטחיה ועודדה אותם להתיישב באזורי ספר בעייתיים. רבים מהצ'רקסים נמכרו בשוקי עבדים בטורקיה. האימפריה העות'מאנית נקטה צעדי קליטה נוחים ובסה"כ כ-900,000 צ'רקסים עזבו את הקווקז אל מרחבי האימפריה העות'מאנית. הם יושבו בבלקנים על גבול האימפריה עם העולם הנוצרי. ב-1878 בולגריה זכתה בעצמאות, לאחר מרידתם בטורקים, והצ'רקסים הועתקו שוב מן הבלקנים אל תוככי האימפריה. הרוב התיישב בטורקיה, חלק מועט הצליח לחזור מולדתו - צ'רקסיה, וחלק אחר הגיע אל המזרח התיכון, אל הלבנט וגם אל ארץ ישראל.

הצ'רקסים במזרח התיכון בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'רקסים מכפר כמא

פיזורם של הצ'רקסים לאזורי-ספר נעשה כחלק מנסיונותיה של האימפריה העות'מאנית לחזק את גבולותיה. הסולטאן הטורקי עבדול חמיד השני קיבל את הצ'רקסים תחת חסותו, הן בשל היותם מוסלמים והן משום שהיה מעוניין ליישב שכבה של אנשים נאמנים שניתן יהיה להשתמש בהם בעת הצורך כנגד תושבי המקום.[2] כך הגיעו צ'רקסים רבים למזרח התיכון, והתיישבו בשטחים הכוללים היום את המדינות הבאות:

  • טורקיה - המדינה בה מרוכזים מרבית הצ'רקסים בעולם. הצ'רקסים התיישבו בשלושה אזורים עיקריים - אזור טרבזון לחופי הים השחור, רמת אנקרה סביב העיר קייסרי ובמערב המדינה קרוב לנפת איסטנבול, אזור שעבר רעש אדמה קשה בשנת 1999. צ'רקסים רבים מילאו תפקידי מפתח בצבא העות'מאני והשתתפו גם במלחמת העצמאות הטורקית. אחרי כינונה של טורקיה המודרנית על פי עקרונות אתא טורק, נפגע מעמדם של המיעוטים. רק בשנים האחרונות, עם נסיונותיה של טורקיה להתקבל לאיחוד האירופאי, מסתמן שינוי ביחס למיעוטים, הכולל מתן שיווי זכויות למיעוטים החיים במדינה.
  • סוריה - מרבית הצ'רקסים בסוריה ישבו ברמת הגולן; טרם מלחמת ששת הימים מנו הצ'רקסים את רוב האוכלוסייה ברמת הגולן ומספרם נאמד בכ-30,000. היישוב הצ'רקסי הבולט בגולן היה העיר קונייטרה.
  • ירדן - הצ'רקסים הראשונים שהגיעו לעבר הירדן התיישבו בכפרים באזור בו התפתחה במהלך השנים עמאן. באזור זה (כמו באזור קונייטרה) היישוב הכפרי הקבוע היה דליל מאד והיה נתון לפשיטות של בדואים. הצ'רקסים יושבו שם בעיקר כדי לשמש תריס בפני הבדואים והם אלה שחידשו את יישובה של רבת עמון.[2] שלטון המנדט הבריטי בחר במקום זה כמרכזם המנהלי, בעיקר בזכות המוצא האירופאי של הצ'רקסים. באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20 היו כ-10,000 צ'רקסים בעבר הירדן[2]. הצ'רקסים ממלאים תפקידים רמי מעלה בממלכה הירדנית ובצבאה. צ'רקסי כיהן בעבר כראש ממשלה (סעיד מופתי), ואת המלך מאבטח משמר צ'רקסי.
  • ישראל - מקצת הצ'רקסים בעבר הירדן והגולן עברו גם לארץ ישראל המערבית, ובעזרת השלטון הטורקי, התיישבו בשלושה מקומות: כפר כמא, ריחניה ואזור חדרה. עקב מגפת המלריה שתקפה את האזור, רבים מהמתיישבים באזור חדרה מתו והיתר התפזרו בכפרים בצפון הארץ ובעבר הירדן. שרידי היישוב מזוהים כ"ח'ירבת צ'רקס". ערב הקמת מדינת ישראל מספרם של הצ'רקסים בשני הכפרים (כפר כמא וריחנייה) היה פחות מאלף נפש.[2] כבר בראשית ההתיישבות בכפר כמא החלו המתיישבים הראשונים להקים את ביתם על פי הדגם המוכר מהקווקז: בית בעל שתי קומות, עם מרפסת וחצר, לחיות-הבית. הבתים נבנו מחומרי הגלם המקומיים שנמצאו בסביבה: אבני בזלת, טיט, קנים ועוד. לבנייה היו שותפים כל בני המשפחה וכן אנשי הכפר, דבר המעיד על ערכי שבטי האדיגה חבזה, המטפחים שותפות ועזרה הדדית.

התרבות הצ'רקסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפה הצ'רקסית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות השפות הצ'רקסיות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צ'רקסית

הצ'רקסים מדברים בשני ניבים עיקריים: אדיגית המכונה גם צ'רקסית מערבית המדוברת בפי יותר מחצי מיליון איש בעולם וקברדינית המכונה גם צ'רקסית מזרחית המדוברת בפי כמיליון איש בעולם. לשפה זו מספר רב של תת-ניבים המדוברים בקרב השבטים הצ'רקסים השונים וכך הגיית המילים שונה מעט לפי מיקומם הגאוגרפי של דובריו. הניבים עיקריים לאידיגית הם שפסוג, אבזאך, בז'אדוג וצ'מגוי ואילו הניבים העיקריים לקברדינית הם קברתאי ובסלאני. השפה הצ'רקסית שייכת למשפחת השפות הקווקזיות הצפון-מערביות. השפה האדיגית מדוברת בקרב הקהילות הצ'רקסיות בכל רחבי העולם, כאשר כ-125,000 דוברים מתגוררים בשטחי הפדרציה הרוסית (חלק מהם ברפובליקת אדיגיה, שם השפה מוגדרת כשפה רשמית). קהילת דוברי אדיגית הגדולה בעולם היא קהילת הצ'רקסים בטורקיה, קהילה זו מונה כמאה חמישים אלף דוברי השפה. בישראל, השפה מדוברת בפי בני הקהילה הצ'רקסית המתגוררים רובם ככולם בשני כפרים בצפון הארץ: כפר כמא וריחאניה. בפי עצמם, מכנים בני הקהילה את השפה בשמה הנכון "אדיגית" אך בקרב האוכלוסייה הכללית ובעיקר באמצעי התקשורת היא מכונה בשוגג כ"צ'רקסית".

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית הצ'רקסים ברחבי העולם בימינו הם מוסלמים סונים, אם כי במקור הצ'רקסים היו פגאנים. מיסיונרים ביזאנטים שהגיעו לקווקז הפיצו גם את הדת הנוצרית בקרבם בסביבות המאה השישית, אם כי במספרים קטנים. במאה ה-16 התאסלמו רוב הצ'רקסים כתוצאה מהשפעתם של אנשי דת עות'מאנים. עם תום המלחמה והגירוש הכפוי, עברו מרבית הצ'רקסים לתחומי האימפריה העות'מאנית שניצלה את עובדת היותם מוסלמים כדי למשוך אותם אליה. הדת הרווחת בקרב הצ'רקסים היא האסלאם, בשנים האחרונות חלה ירידה בכוחה של הדת בחברה הצ'רקסית.

אדיגה חאבזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבגדים הצ'רקסים המסורתיים. האישה לובשת סאיה.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אדיגה חאבזה

אדיגה חאבזה (באדיגית : Адыгэ Хабзэ) היא ההתגלמות של התרבות והמסורת הצ'רקסית. זה קוד הכבוד הצ'רקסי, המבוסס על כבוד הדדי, ודורש אחריות, משמעת ושליטה עצמית. האדיגה חאבזה הם חוקים לא כתובים מהווים את הבסיס של התרבות הצ'רקסית. הקוד מחייב שכל צ'רקסי ילמד אומץ, אמינות ונדיבות. עושר, רדיפה אחרי כסף וראוותנות נחשבים בתרבות הצ'רקסית לחרפה גדולה.

תרבות האירוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו תרבויות האסלאם השונות, מנהג הכנסת האורחים הקרב הצ'רקסיים מפותח במיוחד. כחלק מקוד זה תרבות האירוח מיוחדת בקרב הצ'רקסים. האורח הוא לא רק אורח של המשפחה המארחת, אלא אורח של כל הכפר ושבט - אפילו אויבים נחשבו כאורחים אם נכנסו לבית מגורים. המארח היה צריך להיות מעין עבד לאורח; אם המארח ביקש מהאורח לעשות דבר מה, הדבר נחשב חרפה גדולה מצד המארח. בעבר בתי הצ'רקסיים היו נבנים בהתאם לצורכי אורחי הבית, ודלת הבית הייתה פתוחה לרווחה. בימינו מנהג הכנסת האורחים בא לידי ביטוי בניקיון היישובים הצ'רקסיים הבולט והמושך: חובת כל משפחה צ'רקסית לנקות את חלק הרחוב אשר סמוך לביתו, כמו את החצר בביתו.

שידוכים ונישואין[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג השידוכים לא היה קיים בקרב הצ'רקסים. לאישה הצ'רקסית הייתה הזכות לבחור עם מי להינשא.

בתרבות הצ'רקסית קיים מנהג החטיפה. אם הורי הכלה אינם מסכימים לנישואין, הגבר "חוטף" את אהובתו (בהסכמתה) על מנת להינשא לה. הוא מחויב לירות באוויר 3 יריות כדי להודיע לכל הכפר על החטיפה. אחרי זה הוא דוהר איתה על הסוס עד גבולות הכפר כאשר התושבים רודפים אחריו, במקרה שהתושבים תופסים אותם הם מחויבים להפסיק לנסות.

חיי היום יום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי חקלאות מסורתיים

באופן מסורתי הגברים עבדו בחקלאות- גידול בעלי חיים, זיתים, שקדים, חיטה, קטניות.

כלי העבודה המסורתיים הם:

  • פחה אש (пхъэ Ӏашэ ) - מחרשה אותה קשרו לשור ובה חרשו את האדמה.
  • פ'א'נה (шӀуанэ) - מעדר שימש לעידור וחפירה.
  • קוא-חיוה (куахъо) - מגרפה ששימשה לניקוי עלים, חציר ולעיבוד האדמה.
  • ח'צה (хьацэ) - את חפירה שימש לאיסוף דברים.

באופן מסורתי הנשים נשארו בבית וגידלו וטיפלו בילדים. הנשים היו מתעוררות מוקדם בבוקר, מביאות מים הכינו את הבצק, בישלו וכיבסו.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים עשר השבטים הצ'רקסיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים עשר הכוכבים בדגל הצ'רקסי מסמלים את השבטים, ושלושת החצים המוצלבים מסמלים את אחדות השבטים, והם:

  • קברטאי-Къэбэртай (קברדינים)
  • שאפסור'-Шапсыгъ (שפסוגים)
  • אבזאח-Абдзах (אבזאחים)
  • בז'אדור'-Бжъэдыгъу
  • בסל'אני-Бэслъыный
  • נאתוחאי-Нэтыхъуай, Нэтыхъуадж
  • צ'מגוי-Кlэмгуй
  • חתוקאי-Хьатыкхъуай
  • מאמחיר'-Мамхыгъ
  • יג'ירקואי-Еджыркъуай
  • ווביח-Убых (ובכים) (נכחד)
  • ז'אנה -Жанэ

שבטים צ'רקסים אחרים:

  • אדמי-Адэмый
  • מוחוש-Мыхъош
  • חקאוצו-ХьакӀуцу

תפוצת הצ'רקסים בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר הצ'רקסים בעולם מוערך ב-6 מיליון[דרוש מקור]. תפוצותיהם העיקריות:

הצ'רקסים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

באר צ'רקס מדרום לקיבוץ גן שמואל. במקום שכן כפר שהוקם ב-1860 על ידי צ'רקסים מבולגריה, אך ננטש מאוחר יותר בשל המלריה

בישראל יש כ-5,000 צ'רקסים שברובם מוסלמים סונים, ומתרכזים בעיקר בשני כפרים בגליל: ריחאניה וכפר כמא. הם קיימו יחסים טובים עם היישוב היהודי עוד מימי תחילת ההתיישבות, הודות לשפה המשותפת שמצאו עם עולי העלייה הראשונה מרוסיה שהתיישבו בגליל.

בתקופת המנדט הבריטי והספר הלבן סייעו צ'רקסים להעפלה בלתי חוקית דרך לבנון. צ'רקסים התנדבו לשרות במלחמת העצמאות והיו בעלי בריתם של היהודים. לאחר הקמת המדינה שרתו בהתנדבות ביחידת המיעוטים ובפלוגת הפרשים הצ'רקסים שנקראה "קלוואלריה". לאחר שפורקה הפלוגה הוקם במקומה "חיל הספר" שהפך ברבות הימים למשמר הגבול. מאז 1958 משרתים הגברים הצ'רקסים, בעקבות בקשתם, בשרות חובה בכוחות הביטחון השונים בישראל. אחוז המתגייסים לצה"ל בקרב העדה הצ'רקסית הוא גבוה במיוחד. הם מעורים היטב בחברה, דוברים אדיגית (בנוסף לעברית, ערבית ואנגלית שלומדים מגיל צעיר בבית הספר), ובמקביל מטפחים את מורשתם ותרבותם הייחודית.

בכפר כמא כ-3,000 תושבים, כולם צ'רקסים. תושבי הכפר הם יוצאי חמישה שבטים שונים, ונמנים עם כ-30 משפחות שונות. לכפר כ-8,500 דונם אדמה, מהם כ-1,200 דונם שלחין והשאר שטחי בעל. תושבי הכפר מתפרנסים מכל ענפי המשק: מחקלאות, מקצועות חופשיים, תעשייה זעירה, שירותים ציבוריים ושירותים יצרניים. הכפר ריחניה שוכן בגליל העליון, מול המושב עלמה. מספר תושביו קרוב ל-1,000 נפש, ששפת אמם היא צ'רקסית. הכפר מנוהל על ידי ועד מקומי נבחר הכפוף למועצה אזורית מרום הגליל. בכפר בי"ס יסודי בו שפת ההוראה היא ערבית. החל מכתה א' לומדים עברית ומכתה ג' גם אנגלית. את השפה הצ'רקסית מתחילים ללמד בבית הספר מכתה ה'. לכפר אדמות בעל ושלחין ומקורות הפרנסה כמו בכפר כמא. בין שני הכפרים שוררים יחסי אחווה הבאים לידי ביטוי גם בשיתוף פעולה ובחלופי כלות וחתנים. תושבי שני הכפרים עושים את מיטב יכולתם לשמור על מנהגיהם ותרבותם המיוחדת, באמצעות עשייה חינוכית, חברתית ופורמלית בבית הספר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: העם הצ'רקסי
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים
הדרכה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתונים דמוגרפיים על האוכלוסייה בישראל, ינואר 2011
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל,‫ תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 103-102.