בג"ץ בז'רנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בג"ץ בז'רנו
Coat of arms of Israel.svg
בית המשפט העליון
ההחלטה ניתנה ב-10.2.49
שם מלא של המקרה: בג"ץ 1/49 סלומון שלמה בז'רנו, ו-2 אח' נגד שר המשטרה ו-4 אח'
קבלת העתירה - לממשלה אין יכולת למנוע מאדם תעסוקה מסוימת אלא אם קיים בחוק איסור שמונע עיסוק בעבודה כזו.
המותב
חברי המותב: שניאור זלמן חשין, שמחה אסף, משה זילברג

בג"ץ 1/49 סלומון שלמה בז'רנו נגד שר המשטרה, המוכר בשם בג"ץ בז'רנו, הוא פסק דין של בג"ץ משנת 1949 בו התקבלה בקשתו של סלומון בז'רנו לבטל את האיסור, שמנע מאנשי צד שלישי לבוא למשרד הרישוי ולמלא טפסים בשם בעל מכונית. בג"ץ בז'רנו חשוב בשל היותו פסק הדין הראשון של בג"ץ בו הוכרה זכות חופש העיסוק כזכות יסוד.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלומון שלמה בז'רנו ושני העותרים האחרים היו מאכערים, כותבי בקשות מוסמכים, שמטפלים בהליכים ביורוקרטיים של לקוחות בעבור תשלום. בז'רנו ושאר העותרים עסקו במקצוע זה משך שנים רבות, במהלכן כתבו בקשות, מילאו טפסים, פנו לרשויות המוסמכות והביאו מכוניות לביקורת ובדיקה בשם לקוחותיהם. בתחילת מאי 1948, נאסר על העותרים להיכנס למשרדי התנועה בתל אביב ונאסרה המשכת עבודתם. בז'רנו וחבריו פנו לשר המשטרה, המפקח הראשי של המשטרה ומפקח משטרת תל אביב בבקשה לבטל את האיסור אך הם סירבו, בטענה שהעבודה שאותה הם ביצעו אינה נחוצה. לאור זאת פנו העותרים לבית משפט.[1][2]

דיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענות העותרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתירה עסקה בהחלטה של משרד הרישוי שלא לאפשר ל"אנשי ביניים", או מאכערים, להיכנס למשרדיה ולייצג את בעלי כלי הרכב במבחן הרישוי השנתי. טענת העותרים הייתה שעבודתם מביאה תועלת ללקוחותיהם, בעלי המכוניות, שצריכים להגיע ממרחק רב ואין להם את הזמן לעמוד בתור העמוס במשרד הרישוי ולבצע פעולות ביורוקרטיות כגון תשלום מיסים ובדיקת רכב שנתית. הם הוסיפו כי הפסקת עבודתם תביא לפגיעה קשה באותם בעלי המכוניות.[1]

טענות המשיבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טענת רשות הרישוי היא שאין שום חוק אשר מקנה לעותרים את הזכות לעסוק במשרדי הרשות כ"שליחים מקצועיים". בנוסף, אין שום חובה כתובה בחוק אשר מחייבת את רשות הרישוי לעזור לעותרים בעת מילוי תפקידם במשרדי הרשות ולכן אין לבית המשפט הצדקה לקבל את טענת העותרים.[1]

פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט קבע כי לעותרים אין צורך לחפש בחוק זכות המאפשרת להם לעסוק במקצוע, אלא על המשיבים לחפש בחוק הצדקה לאיסור שלהם לעסוק במקצוע. בהיעדר הסמכה בחוק, רשות הרישוי אינה רשאית לאסור על העיסוק במקצוע ואף מוטלת עליה חובה לאפשר למתווכים להיכנס למשרדי הרישוי ולספק להם שירותי רישוי של כלי הרכב. בית המשפט הדגיש כי אף שאינו מכיר בכך שיש לבעלי המכוניות זכות להיעזר בשליחים לשם הסדרת הרישוי, העובדה שהשליחים עושים כן לפרנסתם היא שמטילה על הממשלה את החובה לאפשר לבעלי המכוניות להיעזר בהם.[1]

כלל גדול הוא, כי לכל אדם קנויה זכות טבעית לעסוק בעבודה או במשלח־יד, אשר יבחר לעצמו, כל זמן שההתעסקות בעבודה או במשלח-יד אינה אסורה מטעם החוק.

בג"ץ 1/49 בז'רנו נגד שר המשטרה

כלומר, מחופש העיסוק נובע שזכותו הבסיסית של אדם לחפש אחר מקורות פרנסה ומחייה, וזו ההצדקה לניצחון של העותרים בתיק.

השלכות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסק הדין הזה הוא פסק הדין הראשון בתולדות מדינת ישראל שעסק בחופש העיסוק, ומכיל את הקביעה הראשונה של בית המשפט העליון שבה הוכר מעמדו של חופש העיסוק כזכות יסוד.[3][4] פסק הדין מהווה בסיס למשפט בישראל[5] ולהכרה בזכויות יסוד של האדם. נקבעה בו זכותו של האדם שתישמע טענתו לפני פגיעה בזכויותיו ועל חובת הבירור של הרשות לפני קבלת החלטה לפגוע בזכותו. פסק הדין קבע גבולות ברורים בכל מה שקשור לזכויות האדם ביחס לשלטון ועקרון שלטון החוק שלפיו אין הצדקה לקיפוח אחת מזכויות היסוד של האזרח, כל עוד אין לשלטון סמכות מפורשת מתוך החוק לעשות כך. פסק דין זה היווה אבן דרך מרכזית בעשרות פסקי דין של בית המשפט העליון.[6] פסק הדין מייצג מערכת משפט ערכית שמכבדת ונותנת ערך משפטי גדול ומשמעותי יותר לזכויות האדם שאינן כתובות בחוק מאשר לשלטון הרוב ולחוקים, אשר כן רשומים בחוק.[7]

בשנת 1981 הועלתה בבג"ץ בעיה דומה לבעיה שבתיק בז'רנו בבג"ץ 337/81, שלמה מיטרני נגד שר התחבורה, שהתחיל על רקע איסור נוסף על מאכערים לבצע את תפקידם. פסק הדין של בג"ץ היה זהה לפסק הדין במקרה בז'רנו, וחופש העיסוק גבר על האיסור של משרד התחבורה פעם נוספת בשל אותן הטענות שהועלו בבג"ץ בז'רנו.[2][4][8] בנוסף, בשנת 1992 נקבע חוק יסוד שמטרתו להגן על חופש העיסוק ועל אותם הערכים שהועלו במקרה בז'רנו.

עקב חשיבותו, בג"ץ בז'רנו הוא אחד מהתיקים המפורסמים בישראל, ונלמד בכל פקולטה למשפטים.[2]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 בג"ץ 1/49 סלומון שלמה בז'רנו, ו-2 אח' נגד שר המשטרה ו-4 אח'
  2. ^ 1 2 3 טל לוי, בג"ץ: להיות מאכער זה חוקי, באתר TheMarker‏, 14 בינואר 2007
  3. ^ פרופ' ברק מדינה, דיני זכויות האדם בישראל (2000), סעיף 6.6
  4. ^ 1 2 תופעת ה"מאכערים" בשירות הציבורי - דו"ח מבקר המדינה 57ב', עמוד 103
  5. ^ פרופ' אהרן ברק, חמישים שנות שיפוט בישראל, עמוד 11
  6. ^ בג"ץ 1/49 סלומון שלמה בז'רנו, ו-2 אח' נ' שר המשטרה ו-4 אח' - בקשה לעיון בתיק (2006)
  7. ^ זאב סגל, בג"ץ במרקם החברה הישראלית - לאחר חמישים שנה, משפט וממשל ה', חוברת 1, עמודים 241-242.
  8. ^ בג"ץ 337/81 שלמה מיטרני ו-8 אח' נגד שר התחבורה