משה זילברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה זילברג
Moshe Silberg 1962.jpg
לידה 16 בספטמבר 1900
שקודוויל, ליטא עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 ביוני 1975 (בגיל 74)
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1929
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
עיסוק שופט עריכת הנתון בוויקינתונים
ממלא מקום קבוע לנשיא בית המשפט העליון ה־4
18 במרץ 196516 בספטמבר 1970
(5 שנים ו-26 שבועות)
תחת נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט
שופט בית המשפט העליון
195016 בספטמבר 1970
(כ־20 שנים)
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משה זילברג (16 בספטמבר 19004 ביוני 1975) היה פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית וראש המכון לחקר המשפט העברי שם. כיהן כשופט בבית המשפט העליון וממלא מקום נשיאו בשנים 19501970.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זילברג נולד בשקודוויל (Skaudvile) שבאימפריה הרוסית (כיום בתחום ליטא), לר' הלל ואסנת זילברג, בתו של הרב משה יפה, רב העיירה שקודוויל. בצעירותו התחנך בישיבות קלם, מיר, סלובודקה ונובהרדוק, והתפרסם כעילוי. בשנת 1920, לאחר שעבר בחינת בגרות בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה, עבר לגרמניה והשתלם בפרנקפורט בלימודים כלליים, שנה מאוחר יותר החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת מרבורג ולאחר מכן גם משפטים באוניברסיטת פרנקפורט. באותה תקופה התוודע לציונות ובשנת 1929 עלה לארץ ישראל במסגרת העלייה הרביעית.

לימד בבית הספר תחכמוני בתל אביב והיה מקורב לחיים נחמן ביאליק. ביאליק צירף את זילברג למרצי "אהל שם" וזילברג הרצה שם בנושאי תלמוד בין השנים 1931–1948. כותרת הרצאותיו הייתה "תלמוד לעם". בין השנים 19291948 שימש כעורך דין פרטי.

עם קום המדינה צורף לסגל בית המשפט המחוזי בתל אביב[1] וב-1950 מונה לשופט בבית המשפט העליון. בשנות ה-50 הוביל את מגמת ההסתמכות על רעיונות המשפט העברי (יורשו המובהק הוא פרופ' מנחם אלון). התמחותו הייתה בדיני אישות, משפחה וירושה. במקביל לכהונתו היה זילברג פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית. לאחר פטירתו של שניאור זלמן חשין היה יו"ר החוג לתנ"ך בבית ראש הממשלה בימי דוד בן-גוריון ולאחר מכן בבית הנשיא.

זילברג הוא חתן פרס ישראל למשפט לשנת תשכ"ד. ב-1970 פרש מבית המשפט העליון בו כיהן כממלא-מקום קבוע לנשיא, והתמסר לכתיבת מאמרים בנושאי משפט, הלכה וענייני דיומא. דבריו כונסו בספר "באין כאחד: אסופת דברים שבהגות, בהלכה ובמשפט".

משה זילברג נפטר בשנת 1975. לזכרו הוקמה קרן המחלקת את הפרס ע"ש משה זילברג לעבודת דוקטור מצטיינת בלימודי המשפטים.

בתו, עו"ד אסנת מנדל, הייתה במשך 17 שנים ראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה.

על שמו רחוב בשכונת בית וגן בירושלים.

מורשת שיפוטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

זילברג השתמש במחקר המשפט התלמודי על-מנת לחלץ ממנו עקרונות שיפוטיים כלליים שינחו את הפסיקה. כן קבע בשנות החמישים מספר עקרונות יסוד המנחים את שופטי ישראל עד היום. בהם:

  • מבחן טובת הילד - התנאים לקיומו ורווחתו של קטין צריכים להבחן לפי טובתו של הקטין כפרט ולא לפי השיקולים של הוריו. "מבחן טובת הילד הינו שיקול המשמש גורם החלטי ומכריע שאינו ניתן לחלוקה או פשרה". (ע"א 209/54 שטיינר נ. היועמ"ש, פ"ד ט' 241,251)
  • "דברים שבלב" - בית המשפט יכול לפרש דיבור רב-משמעי של אדם לפי הלך הרוח הפסיכולוגי בו היה שרוי בשעה שאמר את הדברים וכן על-סמך דברים שלא אמר. "אין, על פי דיני ישראל, כל מניעה להיזקק לכוונתם האמיתית הנסתרת של הצדדים המתקשרים ל"דברים שבלב" שלהם, אם אלה באים לפרש, לכאן או לכאן, את מובנו האמביגיוזי (המעורפל) של הדבר הדבור". (ע"א 130/50 עמל בע"מ נ' יהושע שינדלר, פ"ד ו (1) 710, 715).
  • ההגדרה כי "חופש הדת" אין פירושו: החופש לעשות כל מה שהדת מתירה, אלא: החופש למלא את אשר הדת מצווה. כך אסר למעשה על ביגמיה (ריבוי נשים) אצל האוכלוסייה המוסלמית, בטיעון שכיוון שריבוי נשים באסלאם הוא רשות ולא חובה דתית, הרי שאין באיסור החוקי של ביגמיה פגיעה בחופש הדת. (בג"ץ 49/54, מלחם נאיף נגד השופט השרעי, עכו והמחוז, פ"ד ח, עמ' 910, שם, עמ' 913).
  • "חובת השימוע וזכות הטיעון" - השופט זילברג הניח את אבני היסוד להלכה שעודנה עומדת שרירה, כי רשות מינהלית חייבת לאפשר לאדם אשר יפגע גופו, רכושו, מקצועו, מעמדו וכיוצא בזה להשמיע את טענותיו בטרם תבצע הרשות את החלטותיה (בג"ץ 3/58, ברמן נגד שר הפנים, פ"ד יב(2) 1493, 1508 (1958).
  • חוזים אחידים: חוזים שבהם מספק השירות מכניס תנאים בלתי-סבירים הפוטרים אותו מכל אחריות אל מול הלקוח - אינם חוזים שנכרתים מתוך חופש אמיתי ולכן יראו את סעיפי הפטור הללו כבטלים (ע"א 461/62 צים נ' מזיאר, פ"ד יז 1319). פסק דין זה שימש בסיס לחקיקת חוק החוזים האחידים תשכ"ד-1964 (נוסח חדש: תשמ"ג-1982), חוק שבו ישראל הייתה חלוצת חקיקה, ומדינות רבות הלכו בעקבותיה.

זילברג ייצג את דעת המיעוט בנושא "מיהו יהודי" בבג"ץ שליט. לדבריו אין הרישום כיהודי עניין פרוצדורלי של פקיד רישום במשרד הפנים אלא עניין עקרוני ולכן מצריך חקירה יסודית ורצינית ולא הגשת מסמכים. בלשונו: "השאלה העומדת לדיון בפנינו עולה בערכה וחשיבותה על כל מה שנדון בבית משפט זה למן יום היותו בית משפט ישראלי ועד היום הזה. על אף היותה, מן הבחינה הקונקרטית, שאלה אישית, פעוטה, מצומצמת, הרי הדיון בה ובמרכיביה האידאולוגיים, יצריך חשבון נפש נוקב ויורד עד התהום, עם ישותנו כעם, מהותנו כלאום, ותפקידנו המדיני ציוני בהחייאת הארץ הזאת."[2]

בנוסף, זילברג היה זה שהכניס למשפט הישראלי את הביטוי "שטר ושוברו בצידו".

בערעור משפט קסטנר, שבו טוהר ישראל קסטנר מההאשמה החמורה ש"מכר את נפשו לשטן" (ברמיזה על כך ששיתף פעולה עם המשטר הנאצי בהונגריה, בתמורה לשחרור יהודים), צידד זילברג, בדעת מיעוט, בהאשמה המקורית של השופט בנימין הלוי כנגד קסטנר.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כתבי משה זילברג, מאגנס, 1998.
  • צבי טרלו ומאיר חובב (עורכים), באין כאחד : אסופת דברים שבהגות בהלכה ובמשפט, מאגנס, 1985
  • המעמד האישי בישראל, הוצאת מפעל השכפול, תשכ"ה
  • כך דרכו של תלמוד, הוצאת מפעל השכפול, תשכ"ב - 1961 (מהדורה שנייה: תשכ"ד)
  • חוק ומוסר במשפט העברי (הרצאות לזכר יהודה ליב מאגנס ג'), מאגנס, תשי"ב

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מינויים, העיתון הרשמי 18, עמ' 106
  2. ^ בג"ץ 58/68 בנימין שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2), ניתן ב-23 בינואר 1970