חוק יסוד: חופש העיסוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוק יסוד: חופש העיסוק
תאריך לועזי 9 במרץ 1994
תאריך עברי כ"ו באדר ה'תשנ"ד
כנסת שלוש עשרה
מספר תומכים 23
עיקרי החוק
  • הגנה על חופש העיסוק
נוסח מלא אתר הכנסת

חוק יסוד: חופש העיסוק הוא חוק יסוד שנועד להגן על חופש העיסוק, כלומר על זכותו של אדם לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. לחוק זה ולחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העניקה הכנסת מעמד על-חוקי, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה לחוקי יסוד אלה.

חקיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נחקק בגרסה ראשונה בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, 3 במרץ 1992[1]. החוק נחקק באופן חפוז, ללא דיון מסודר בממשלה ובמשרד המשפטים לאחר שנוצרה הזדמנות להעביר את החוק[2], והוא עבר ברוב של 23 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים. יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, אוריאל לין, אמר, בהביאו את חוק היסוד לאישור בקריאה שנייה ושלישית:

חוק-יסוד: חופש העיסוק, קובע נורמה חקיקתית חשובה במדינה, והיא אומרת בצורה ברורה שלכל אדם יש זכות יסוד לעסוק במקצוע, במשלח-יד או בעסק כלשהו על-פי בחירתו. אי-אפשר להגביל זכות יסוד זו אלא בחוק, ורק לתכלית ראויה, או מטעמים של טובת הכלל. בכל מקרה, מגבלות חייבות להיות נעוצות בגופו של חוק כלשהו, אבל לא בחקיקת משנה.[3]

החוק המקורי קבע תקופה של שמירת דינים של שנתיים בהם לא תתבטל חקיקה העומדת בסתירה לחוק יסוד חופש העיסוק. לאחר חלוף כשנה מחקיקת החוק הביע שר החקלאות יעקב צור בפני שר המשפטים, דוד ליבאי, דאגה שהסדרים רבים של פיקוח והסדרה אינם עומדים בדרישות חוק היסוד ועל כן, ב-21 במרץ 1993, מינה ליבאי צוות של משפטנים, ממשרד המשפטים, שכלל את שלמה גוברמן, יהודית קרפ, נילי ארד, עוזי פוגלמן ושלום ברלנד לבדוק איך להיערך לקראת ביטול השריון על החקיקה הקיימת. ב-19 בספטמבר 1993, הגיש הצוות את מסקנותיו בהם המליצו לאפשר הגבלות על חופש העיסוק גם בחקיקת משנה, על בסיס הסמכה מפורשת בחוק, ולהרחיב את התנאים המאפשרים הגבלת חופש העיסוק, שכן רבים מדברי החקיקה לא עמדו בקריטריונים של חוק-יסוד: חופש העיסוק בנוסחו הראשון[2]. בעקבות זאת נוסח נוסח חלופי שעבר בכנסת השלוש עשרה, ב-9 במרץ 1994. הנוסח החלופי הסיר את הדרישה שהגבלה על חופש העיסוק תהיה "לטובת הכלל", אך הוסיף את הדרישה שהיא תהיה "במידה שאינה עולה על הנדרש". כמו כן, הנוסח החלופי הסיר סעיף שעסק בעיסוקים המותנים בקבלת רישיון. שינוי הנוסח נומק בכך שהוא מביא לאחידות עם הנוסח של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו[4].

זמן לא רב לאחר חקיקת החוק המתוקן, קבע בית המשפט העליון שההסדר ליבוא בשר אינו עומד במגבלות החוק. בעקבות דרישה של מפלגת ש"ס שהייתה חלק מהקואליציה, התוסף לחוק סעיף שכונה "פסקת התגברות", שמאפשר לכנסת לחוקק חוק שעומד בסתירה לחוק, לזמן מוגבל, כל עוד הוא התקבל ברוב של חברי הכנסת, כמבואר (סעיף 8(א)): "הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיה תקפה אף כשאינה בהתאם לסעיף 4, אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק-יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר". בהמשך 1994 נחקק חוק יבוא בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994, שבאותה שנה שונה שמו לחוק בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994, הקובע שאין לייבא בשר לישראל, אלא אם ניתנה לו תעודת הכשר. סעיף 5 לחוק קובע במפורש "תוקפו של חוק זה הוא על אף האמור בחוק-יסוד: חופש העיסוק", כפי שנדרש בסעיף 8 לחוק יסוד: חופש העיסוק. בשנת 1998 תוקן החוק באופן שהאריך את הפטור לחריגות מהחוק עד שנת 2002. פטור זה לא הוארך יותר[5].

הבטחת המעמד העל חוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח החוק המכיל מספר ביטויים שפורשו על ידי בית המשפט, במסגרת המהפכה החוקתית כנותנים לו, ולחופש העיסוק, מעמד על חוקתי.

ראשית, סעיף 4 לחוק קובע: "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". סעיף זה זכה לכינוי "פסקת הגבלה", שכן הוא מגביל וקובע סייגים לכנסת בבואה לחוקק חוק שעומד בסתירה לחוק.

שנית, סעיף 6 לחוק קובע: "אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים".

שלישית, לחוק הוענק שריון, הדורש רוב מוחלט של חברי כנסת לצורך שינויו. כן נקבע בסעיף 7: "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת". באופן אירוני, סעיף זה בא לתת לחוק מעמד של ממלכתיות ולהציגו כחוק שנהנה מהסכמה רחבה, אך בפועל מספר חברי הכנסת שנדרש כדי לבטלו גדול כמעט פי שלושה ממספר חברי כנסת שחוקקו אותו.

רביעית, סעיף 8(א) לחוק קובע: "הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיה תקפה אף כשאינה בהתאם לסעיף 4, אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק-יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר." סעיף זה זכה לכינוי "פסקת ההתגברות" ולמעשה מאפשר לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת "להתגבר" על סעיף 4 בהתאם למבחני הפסיקה אך עם זאת מגביל בזמן של 4 שנים חקיקה הפוגעת בחוק היסוד.

הזכות המוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגנה הניתנת בחוק יסוד: חופש העיסוק מופיעה בסעיף 3 לחוק: "כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד".

בית המשפט העליון קבע שחופש העיסוק כולל גם את החופש לפעול בגדרו של העיסוק שנבחר ללא איסורים או הגבלות. כך למשל נקבע שגם קביעה של המדינה שלא תקבל תוצרים של עובדים שנעדרים הכשרה מסוימת היא פגיעה בחופש העיסוק[6]. כן נקבע שהטלת הגבלות על לימודים המכשירים לעיסוק במקצוע מסוים מהווה פגיעה בחופש העיסוק[7]. גם כאשר רשות מעניקה סובסידיה רק לחלק מן העוסקים בתחום מסוים ושוללת אותה מאחרים היא פוגעת בחופש העיסוק[8].

החוק קובע את התנאים המאפשרים בכל זאת להגביל את חופש העיסוק:

  1. ההגבלה צריכה להעשות בחוק של הכנסת
  2. ההגבלה צריכה להיות לתכלית ראויה
  3. ההגבלה צריכה להיות במידה שאינה עולה על הנדרש

חוקים רבים פוגעים בחופש העיסוק, תוך שהם נחשבים לעומדים בתנאיו של סעיף 4. דוגמה לכך הם חוקים המתנים עיסוק במקצוע מסוים בקבלת רישיון לכך.

פעמים אחדות נדרשה הכנסת לחוקק חוק המעניק תוקף לפגיעה קיימת בחופש העיסוק, כדי שהגבלת חופש העיסוק תעמוד בדרישה הראשונה: שתעשה על פי חוק של הכנסת. דוגמה לכך היא חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב (הסמכה מיוחדת), תשנ"ח-1997, שנחקק לאחר שנפסק כי חוקי עזר עירוניים האוסרים פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב סותרים את חוק יסוד: חופש העיסוק.

פסקי דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונים רבים לבתי המשפט העלו את הנימוק של פגיעה בחוק יסוד: חופש העיסוק, אם כטענה עיקרית ואם כאחת משלל טענות.

  • קבוצה ראשונה של פונים בשם חופש העיסוק הם המלינים על הוראות רישוי שאינם לוקחים בחשבון את אלו שכבר עוסקים במקצוע או החלו בצעדים להיכנס למקצוע לפני השינוי בהוראות המעבר. במקרה פסק דין הנדלמן ביטל בית המשפט דבר חקיקה של הכנסת, מחמת חוק יסוד: חופש העיסוק, וקבע שהאיסור על אדם שעבד במשך שנים כיועץ מס להמשיך להציג עצמו כיועץ מס אינו מידתי ועל כן בטל. בעוד מקרים דרש בית המשפט כי יינתנו הוראות מעבר מתאימות המאפשרות לאנשים להמשיך להתפרנס ממשלח ידם ללא עמידה בדרישות רישוי חדשות. במקרים אלו, העותרים לא העלו לדיון את הוראות הרישוי עצמם, ובחלק מהמקרים אף תמכו בהם, כך שבית המשפט לא נדרש לדון בהסדרים עצמם. כך למשל, בעתירה נגד הוראות המעבר ברישוי רוקחים, הביעו העותרים תמיכה בהוראות הרישוי החדשות, אך בקשו לעצמם פטור מהם[9].
  • קבוצה שונה של פונים הם המלינים על איסור לעסוק בייבוא סחורה כלשהי. זה היה המקרה כאשר בית המשפט העליון קבע שחוק יסוד: חופש העיסוק אינו מאפשר למנוע ייבוא בשר טרף. מקרה נוסף היה כאשר בית המשפט קבע שהאיסור על ייבוא סיגריה אלקטרונית נעשה ללא הסמכה בחוק[10].

חוק יסוד חופש העיסוק שימש כנימוק להוראות שונות שניתנו לגופים ציבוריים בפסקי דין, גם במקרים צדדיים שהשפעתם על חופש העיסוק מוגבלת יחסית. פסקי דין אלו כוללים:

לעומת זאת, הטענה שאיסור על רופא עובד מדינה לתת חוות דעת רפואית בתביעה נגד המדינה פוגעת בחופש העיסוק נדחה על ידי בג"ץ[12].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]