חוק יסוד: חופש העיסוק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוק יסוד: חופש העיסוק
תאריך לועזי 9 במרץ 1994
תאריך עברי כ"ו באדר ה'תשנ"ד
כנסת שלוש עשרה
מספר תומכים 23
עיקרי החוק
  • הגנה על חופש העיסוק
נוסח מלא אתר הכנסת

חוק יסוד: חופש העיסוק הוא חוק יסוד שנועד להגן על חופש העיסוק, כלומר על זכותו של אדם לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד. לחוק זה ולחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו העניקה הכנסת מעמד על-חוקי, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה לחוקי יסוד אלה.

היסטוריה חקיקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק נחקק בגרסה ראשונה בשלהי ימי הכנסת השתים עשרה, 3 במרץ 1992[1]. החוק עבר ברוב של 23 בעד, ללא מתנגדים וללא נמנעים.[2], יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, אוריאל לין, אמר, בהביאו את חוק היסוד לאישור בקריאה שנייה ושלישית:

חוק-יסוד: חופש העיסוק, קובע נורמה חקיקתית חשובה במדינה, והיא אומרת בצורה ברורה שלכל אדם יש זכות יסוד לעסוק במקצוע, במשלח-יד או בעסק כלשהו על-פי בחירתו. אי-אפשר להגביל זכות יסוד זו אלא בחוק, ורק לתכלית ראויה, או מטעמים של טובת הכלל. בכל מקרה, מגבלות חייבות להיות נעוצות בגופו של חוק כלשהו, אבל לא בחקיקת משנה.[3]

החוק המקורי קבע תקופה של שמירת דינים של שנתיים, שבהן לא תתבטל חקיקה העומדת בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק. לאחר חלוף כשנה מחקיקת החוק הביע שר החקלאות, יעקב צור, בפני שר המשפטים, דוד ליבאי, דאגה שהסדרים רבים של פיקוח והסדרה אינם עומדים בדרישות חוק היסוד ועל כן, ב-21 במרץ 1993, מינה ליבאי צוות של משפטנים ממשרד המשפטים, שכלל את שלמה גוברמן, יהודית קרפ, נילי ארד, עוזי פוגלמן ושלום ברלנד, לבדוק איך להיערך לקראת ביטול השריון על החקיקה הקיימת. ב-19 בספטמבר 1993 הגיש הצוות את מסקנותיו, שבהן המליצו לאפשר הגבלות על חופש העיסוק גם בחקיקת משנה, על בסיס הסמכה מפורשת בחוק, ולהרחיב את התנאים המאפשרים הגבלת חופש העיסוק, שכן רבים מדברי החקיקה לא עמדו בקריטריונים של חוק-יסוד: חופש העיסוק בנוסחו הראשון[2]. ב-22 באוקטובר 1993 פסק בג"ץ שההסדר שמנע יבוא בשר לא כשר אינו עומד במגבלות חוק היסוד[4].

בעקבות המלצות הוועדה ופסק דין זה גובשה הצעה לתיקון חוק היסוד שתסיר את הדרישה שההגבלה על חופש העיסוק תהיה "לטובת הכלל", אך תוסיף את הדרישה שהיא תהיה "במידה שאינה עולה על הנדרש". שינוי הנוסח נומק בדברי ההסבר להצעת החוק בכך שהוא מביא לאחידות עם הנוסח של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כמו כן, ההצעה הסירה סעיף שעסק בעיסוקים המותנים בקבלת רישיון.[5] בעקבות הערותיו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק[6], הוחלפה הצעת חוק זו בגרסה מתוקנת שלה.[7]

בעקבות דרישה של מפלגת ש"ס, שהייתה חלק מהקואליציה, אושר לבסוף נוסח חלופי לחוק היסוד, שביטל את הנוסח הקודם, ובו סעיף שכונה 'פסקת ההתגברות', שמאפשר לכנסת לחוקק חוק שעומד בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק, לזמן מוגבל, כל עוד הוא התקבל ברוב של חברי הכנסת, כמבואר (סעיף 8(א)): "הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיה תקפה אף כשאינה בהתאם לסעיף 4, אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק-יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר".[8] כמודל לסעיף זה שימשה הוראה דומה בצ׳רטר הקנדי על הזכויות והחירויות.[9] בהמשך 1994 נחקק חוק יבוא בשר קפוא, התשנ"ד–1994, שבסוף אותה שנה שונה שמו לחוק בשר ומוצריו, התשנ"ד–1994, הקובע שאין לייבא בשר לישראל, אלא אם ניתנה לו תעודת הכשר. סעיף 5 לחוק קובע במפורש "תוקפו של חוק זה הוא על אף האמור בחוק-יסוד: חופש העיסוק", כפי שנדרש בסעיף 8 לחוק יסוד: חופש העיסוק.

בשנת 1998 תוקן חוק היסוד באופן שהאריך את הפטור לחריגות ממנו, שהיו תקפות טרם חקיקתו, עד שנת 2002. פטור זה לא הוארך יותר[10].

מפעם לפעם עולה הצעה להוסיף פסקת התגברות גם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

הבטחת המעמד העל חוקי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסח החוק ישנם מספר ביטויים שפורשו על ידי בית המשפט, במסגרת המהפכה החוקתית כמעניקים לו, מעמד על חוקתי.

סעיף 4 לחוק קובע: "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". סעיף זה זכה לכינוי "פסקת הגבלה", שכן הוא מגביל וקובע סייגים לכנסת בבואה לחוקק חוק שעומד בסתירה לחוק.

סעיף 6 לחוק קובע: "אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים".

לחוק הוענק שריון, הדורש רוב מוחלט של חברי כנסת לצורך שינויו. כן נקבע בסעיף 7: "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת". באופן אירוני, סעיף זה בא לתת לחוק מעמד של ממלכתיות ולהציגו כחוק שנהנה מהסכמה רחבה, אך בפועל מספר חברי הכנסת שנדרש כדי לשנותו גדול כמעט פי שלושה ממספר חברי כנסת שחוקקו אותו.

סעיף 8(א) לחוק קובע: "הוראת חוק הפוגעת בחופש העיסוק תהיה תקפה אף כשאינה בהתאם לסעיף 4, אם נכללה בחוק שנתקבל ברוב של חברי הכנסת ונאמר בו במפורש, שהוא תקף על אף האמור בחוק-יסוד זה; תוקפו של חוק כאמור יפקע בתום ארבע שנים מיום תחילתו, זולת אם נקבע בו מועד מוקדם יותר." סעיף זה זכה לכינוי "פסקת ההתגברות" ותכליתו לאפשר לרשות המחוקקת "להתגבר" על ההגבלה שבסעיף 4 באמצעות חקיקה שמתייחסת לכך במפורש, אך עם זאת מגביל בזמן של 4 שנים את תוקפה של חקיקה כזו.

הזכות המוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגנה הניתנת בחוק יסוד: חופש העיסוק מופיעה בסעיף 3 לחוק: "כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד".

בית המשפט העליון קבע שחופש העיסוק כולל גם את החופש לפעול בגדרו של העיסוק שנבחר ללא איסורים או הגבלות. כך למשל נקבע שגם קביעה של המדינה שלא תקבל תוצרים של עובדים שנעדרים הכשרה מסוימת היא פגיעה בחופש העיסוק[11]. כן נקבע שהטלת הגבלות על לימודים המכשירים לעיסוק במקצוע מסוים מהווה פגיעה בחופש העיסוק[12]. גם כאשר רשות מעניקה סובסידיה רק לחלק מן העוסקים בתחום מסוים ושוללת אותה מאחרים היא פוגעת בחופש העיסוק[13].

החוק קובע את התנאים המאפשרים בכל זאת להגביל את חופש העיסוק:

  1. ההגבלה צריכה להעשות בחוק של הכנסת
  2. ההגבלה צריכה להיות לתכלית ראויה
  3. ההגבלה צריכה להיות במידה שאינה עולה על הנדרש

חוקים רבים פוגעים בחופש העיסוק, תוך שהם נחשבים לעומדים בתנאיו של סעיף 4. דוגמה לכך הם חוקים המתנים עיסוק במקצוע מסוים בקבלת רישיון לכך.

פעמים אחדות נדרשה הכנסת לחוקק חוק המעניק תוקף לפגיעה קיימת בחופש העיסוק, כדי שהגבלת חופש העיסוק תעמוד בדרישה הראשונה: שתעשה על פי חוק של הכנסת. דוגמה לכך היא חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב (הסמכה מיוחדת), תשנ"ח-1997, שנחקק לאחר שנפסק כי חוקי עזר עירוניים האוסרים פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב סותרים את חוק יסוד: חופש העיסוק.

פסקי דין[עריכת קוד מקור | עריכה]

פונים רבים לבתי המשפט העלו את הנימוק של פגיעה בחוק יסוד: חופש העיסוק, אם כטענה עיקרית ואם כאחת משלל טענות.

  • קבוצה ראשונה של פונים בשם חופש העיסוק הם המלינים על הוראות רישוי שאינם לוקחים בחשבון את אלו שכבר עוסקים במקצוע או החלו בצעדים להיכנס למקצוע לפני השינוי בהוראות המעבר. במקרה פסק דין הנדלמן ביטל בית המשפט דבר חקיקה של הכנסת, מחמת חוק יסוד: חופש העיסוק, וקבע שהאיסור על אדם שעבד במשך שנים כיועץ מס להמשיך להציג עצמו כיועץ מס אינו מידתי ועל כן בטל. בעוד מקרים דרש בית המשפט כי יינתנו הוראות מעבר מתאימות המאפשרות לאנשים להמשיך להתפרנס ממשלח ידם ללא עמידה בדרישות רישוי חדשות. במקרים אלו, העותרים לא העלו לדיון את הוראות הרישוי עצמם, ובחלק מהמקרים אף תמכו בהם, כך שבית המשפט לא נדרש לדון בהסדרים עצמם. כך למשל, בעתירה נגד הוראות המעבר ברישוי רוקחים, הביעו העותרים תמיכה בהוראות הרישוי החדשות, אך בקשו לעצמם פטור מהם[14].
  • קבוצה שונה של פונים הם המלינים על איסור לעסוק בייבוא סחורה כלשהי. זה היה המקרה כאשר בית המשפט העליון קבע שחוק יסוד: חופש העיסוק אינו מאפשר למנוע ייבוא בשר טרף. מקרה נוסף היה כאשר בית המשפט קבע שהאיסור על ייבוא סיגריה אלקטרונית נעשה ללא הסמכה בחוק[15].

חוק יסוד חופש העיסוק שימש כנימוק להוראות שונות שניתנו לגופים ציבוריים בפסקי דין, גם במקרים צדדיים שהשפעתם על חופש העיסוק מוגבלת יחסית. פסקי דין אלו כוללים:

לעומת זאת, הטענה שאיסור על רופא עובד מדינה לתת חוות דעת רפואית בתביעה נגד המדינה פוגעת בחופש העיסוק נדחה על ידי בג"ץ[17].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי זילברשייד, שוויון חברתי? לא בחוקתנו, הוצאת שוקן, 2015, עמ' 305–320.
  • אוריאל לין, לידתה של מהפכה, ידיעות ספרים, 2017.
  • מנחם גולדברג, "חופש העיסוק: מזכות יסוד לחוק יסוד", הפרקליט מא, תשנ"ג-תשנ"ד
  • גרשון גונטובניק, "המשפט החוקתי: כיווני התפתחות שלאחר המהפכה החוקתית", עיוני משפט כב 1, תשנ"ט, הפרק "דיאלוגים קונסטיטוציוניים - התייחסות בית־המשפט העליון לתיקון חוק־יסוד: חופש העיסוק", ‬עמ' 157–170.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ויקיטקסט חוק-יסוד: חופש העיסוק, באתר ויקיטקסט
  • הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

    1. ^ חוק יסוד: חופש העיסוק, ס"ח 1387 מ-12 במרץ 1992
    2. ^ 2.0 2.1 דברי השר ליבאי בישיבת הכנסת, 15 בפברואר 1994
    3. ^ פרוטוקול ישיבה השלוש-מאות-ותשעים-ושתיים של הכנסת השתים-עשרה, כ"ח באדר א' התשנ"ב (3 במרס 1992)
    4. ^ בג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נגד ראש הממשלה ושר הדתות, מר יצחק רבין, פ"ד מז(5) 485
    5. ^ הצעת חוק־יסוד: חופש העיסוק (תיקון), ה"ח 2227 מ-13 בדצמבר 1993
    6. ^ אהרן ברק, על התיקונים בחוק יסוד: חופש העיסוק, משפט וממשל ב', תשנ"ה
    7. ^ חוק ­יסוד: חופש העיסוק (תיקון) (נוסח חלופי), ה"ח 2250 מ-14 בפברואר 1994
    8. ^ חוק יסוד: חופש העיסוק, ס"ח 1454 מ-10 במרץ 1994
    9. ^ אהרן ברק, פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית, תשנ"ד, עמ' 634
    10. ^ חוק-יסוד: חופש העיסוק (תיקון מס' 2), ס"ח 1662 מ-19 במרץ 1998
    11. ^ בג"ץ 5936/97 ד"ר אורן לם נ' בן ציון דל, מנכ"ל משרד החינוך
    12. ^ בג"ץ 6300/93 המכון להכשרת טוענות בית-דין נ' השר לענייני דתות, פ"ד מח(4) 441
    13. ^ בג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד מח(5) 441, בע' 471
    14. ^ בג"ץ 4550/13 מתן בהט נ' שרת הבריאות
    15. ^ בג"ץ 6665/12 אי סיג בע"מ נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות
    16. ^ בג"ץ 2618/00, ניתן 9 ביולי 2001
    17. ^ בג"ץ 9198/02 ההסתדרות הרפואית בישראל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', ניתן ב-2.10.08