בג"ץ פונק שלזינגר נגד שר הפנים

בג"ץ 143/62 הנריט אנה קטרינה פונק שלזינגר נ' שר הפנים
בג"ץ 143/62 הנריט אננה קטרינה פונק שלזינגר נ' שר־הפנים

מידע החלטה
ערכאה	בית המשפט הגבוה לצדק
תאריך החלטה	22 בפברואר 1963
החלטה
פקיד הרישום של משרד הפנים מחויב לרשום בני זוג שנישאו נישואים אזרחיים במדינה זרה כנשואים גם במדינת ישראל
חברי המותב
חברי המותב	יואל זוסמן, צבי ברנזון, אלפרד ויתקון, אליהו מני, משה זילברג

בבג"ץ הנריט אנה קטרינה פונק שלזינגר נגד שר-הפנים שנידון בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק ב-22 בפברואר 1963, קבע השופט יואל זוסמן בהסכמת השופטים צבי ברנזון, אלפרד ויתקון ואליהו מני, ובניגוד לדעת המיעוט של השופט משה זילברג, כי פקיד הרישום של משרד הפנים מחויב לרשום בני זוג שנישאו נישואים אזרחיים במדינה זרה כנשואים גם במדינת ישראל.

תיאור המקרה

אישה נוצרייה, נתינת בלגיה, שנישאה בקפריסין ליהודי ישראלי, ביקשה להירשם כנשואה במרשם האוכלוסין של מדינת ישראל. פקיד הרישום סירב לרשום אותה, והיא פנתה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ בבקשה שיורה לפקיד הרישום לרשום אותה ואת בעלה כנשואים. שר הפנים טען כי על פי דיני מדינת ישראל, בני הזוג אינם נשואים ועל כן הוא פטור מלרשמם.

האם בני הזוג נשואים

ראשית דן בית המשפט בשאלה האם בכלל בני הזוג נשואים זה לזה (שאם לא כן, אין צורך לרשמם כנשואים).
שאלה זו מתחלקת לשניים:

1. האם יש תוקף – לפי חוקי המדינה (היינו לפי הדין העברי) – לנישואין שנערכו בין יהודי ולא-יהודיה?
2. האם יש תוקף לפי חוקים אחרים לנישואים אלה?
3. ואם אין תוקף חוקי – האם יכול פקיד הרישום, או האם הוא חייב לרשום את המבקשת כנשואה על סמך טקס הנישואין האזרחי שנערך בין בני-הזוג בקפריסין.

תוקף הנישואים לפי חוקי מדינת ישראל

בית המשפט קבע כי לפי חוקי המדינה (בהם חל הדין העברי) אין שמץ של ספק בדבר כי לנישואין הללו אין כל תוקף חוקי. בית המשפט מסתמך על מסכת קידושין:

וכל שאין לה, לא עליו ולא על אחרים, קידושין-הולד כמותה, ואיזה זה, זה ולד שפחה ונכרית

— תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ו, עמוד ב'

נכרית מנלן? אמר קרא: 'לא תתחתן בם'. אשכחך דלא תפסי בה קידושי, ולדה כמותה מנלן? אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: דאמר קרא וכו'

— תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ו, עמוד ב'

לא תתחתן בם: לא תהא לך בם תורת חיתון

— רש"י, קידושין שם, ד"ה לא

היינו – "לא תהא לך בם תורת חיתון" – לא יוכלו להתקיים כל קשרי נישואין בין יהודי ונכרית.

האם יש תוקף לפי דין אחר לנישואין אלה

לפי סימן II)64) לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, כשרות נישואין של נתין זר נדונה על פי החוק הלאומי של אותו נתין זר. במקרה זה, מאחר שהאישה בלגית, יש לפנות לדין הבלגי, ולפי חוקי בלגיה אין כל פגם ודופי בנישואי נוצרייה ויהודי. הווה אומר: מר שלזינגר שאת דינו יש לבדוק לפי חוקי מדינת ישראל אינו נשוי לאישה, והוא רווק, ואילו האישה על פי חוקי בלגיה היא אשת איש, הנשואה למר שלזינגר.

השופט זילברג קובע כי:

טענה זו רצינית היא, אך בסופו של דבר נראה שיש לדחותה. אין אני מתפעל כלל וכלל מן האבסורד הרעיוני שבדבר – אשת איש הנשואה לרווק! – כי ברחבי השטח המבותר ומפולג, מלא הסתירות והניגודים, אשר בתורת המשפט הבינלאומי הפרטי, מתהלכים גם יצורי-פלא כאלה. למשל, מדינה המרשה לאזרחיה לשאת להם בת-זוג, שאינה כשירה לנישואין על-פי החוק הלאומי שלה, והיא (המדינה), בנוסף על כך, משאירה את האשה הנשואה בנתינותה שלפני הנישואין, הרי בבוא בני-הזוג למדינת ישראל עלולים הם להימצא במצב פרדוקסלי שכזה. ולא מפני שהחוק הישראלי נוטה חסד לנישואי זוג חציו נשוי וחציו פנוי כזה – אדרבא: נראה להלן כי החוק הישראלי מתנגד לחצאיות שכזאת – אלא מפני שעל-פי ההוראה המפורשת שבסימן 64 של דבר-המלך-במועצה, מצווה בית-המשפט להשקיף על שני בני-הזוג דרך אספקלריות שונות: על הבעל (בדוגמה דלעיל) – באספקלריית החוק הלאומי שלו, הרואה את שניהם כנשואים, ועל האשה – באספקלריית החוק הלאומי שלה, הרואה את שניהם כפנויים.

חובת רישום הנישואין על פי חוקי מדינת ישראל

בקובעו כי לנישואים אין תוקף על פי חוקי המדינה, בודק בית המשפט האם יש חובה על פי חוקי המדינה לרשום נישואים אלה.

אפשרות ביטול הנישואין

על מנת לענות על שאלת חובת הרישום בודק בית המשפט את אפשרות ביטול הנישואין במדינת ישראל ומגיע למסקנה לפיה אין כל דרך לבטל את הנישואין במדינת ישראל:

• בית דין רבני אינו מוסמך לבטל את הנישואין מפני שאין לו סמכות לדון בנישואי בני-זוג שאחד מהם הוא לא-יהודי;
• בית-המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בביטול הנישואין מפני שהאישה היא נתינה זרה, ולפי סימן 64 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, אין בית המשפט המחוזי מוסמך להוציא פסק ביטול נישואין הנוגע לנתין זר.

סמכות בית המשפט הגבוה לצדק לדון בשאלה

בקובעו כי אין לאף בית משפט סמכות לדון בתוקף הנישואין, נדרש בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ לבדוק אם לו עצמו יש סמכות לדון בנישואין, ומאחר שמבית המשפט העליון מתבקש סעד ביניים, הרי שאין רלוונטיות לתוקף הנישואין ויש לבית המשפט סמכות לתת צו.

דעת המיעוט של השופט זילברג

בבואו לבדוק האם יש לרשום את הנישואים שמשמעותם החלת כלל זר במסגרת הדין הישראלי, בודק בית המשפט האם הדין הזר פוגע בתקנת הציבור, שכן במקרה מסוג זה אין להכיל את הדין הזר.

יכול בית-משפט במדינה א' לומר, כי חוקי מדינה ב' פוגעים בהרגשת הצדק שלו, והוא מתעלם מהם כליל. אבל השופט היושב לדין באותה מדינה ב' גופה, אינו יכול לומר, כי חוקי המדינה פוגעים בהרגשת הצדק שלו, ולכן אינו מוכן לקיימם. החוק בכל מדינה ומדינה, ומכל-שכן במדינה דמוקרטית שיש לה גוף מחוקק פרלמנטרי, תואם - או נחשב כתואם - את עיקרי הצדק הטבעי המקובלים באותה מדינה, שאם לא כן, לא היו החוקים נחקקים, ומשנחקקו - היו מתבטלים תחת לחץ דעת הציבור. ... אבל אין לומר בשום אופן, כי כל אדם בישראל, מן השוק או מן העלייה, היה עונה בחיוב על השאלה, אם יש להכשיר נישואי יהודי ולא-יהודיה, או לא. סבורני, כי רובא דרובא של הציבור שלנו היה עונה על כך בשלילה. הווה אומר: לא זו בלבד שאין אנו, השופטים היושבים לדין, רשאים להתעלם מן החוקים הקיימים כל עוד הם קיימים, אלא גם במציאות, ולאמיתו של דבר, אין חוקי האישות הדתיים שלנו נוגדים את השקפותיו של כלל הציבור הישראלי.

— פסקה 9 לפסק הדין

בעקבות הפגיעה בתקנת הציבור מגיע בית המשפט למסקנה כי הנישואים בטלים ומבוטלים לשני בני הזוג, ומשכך אין פקיד הרישום צריך לרשום את הנישואים.

דעת הרוב של השופט זוסמן

בניגוד לשופט זילברג, מגיע השופט זוסמן למסקנה אחרת. זוסמן מסתמך על הנחיות שניתנות לפקידי הרישום לפיהם אזרח הבא לפני רשות מינהלית עומד בחזקת דובר אמת, ואין לפקיד הרישום סמכות וכלים לבדוק את אמיתות דברי האזרח. משמעות הדבר – הפקיד חייב לרשום מה שאזרח אומר לו.

זוסמן קובע כי מרשם התושבים אינו ראיה או הוכחה לשום דבר. לפי בג"ץ 145/51, מטרת המרשם היא לאסוף חומר סטטיסטי.

חומר זה יכול שיהא נכון ויכול שיהא לא-נכון, ואיש אינו ערב לנכונותו. ... תעודת-זהות ניתנת לתושב, על-פי סעיף 7 לפקודה, בתור "אמצעי זיהוי", אך איש אינו חייב לפעול על-פיה ואין אדם חייב לזהות בעל-תעודת-זהות על-פי התעודה. ... כדרך שרישום הגיל בתעודת הזהות אינו משמש להוכחת הגיל אלא במידה שהדבר נקבע בחיקוק, כך גם דינו של רישום המצב המשפחתי.

— פסקה 9 לפסק דינו של השופט זוסמן

.

ולכן קובע השופט כי משהומצאה לפקיד ראיה לכאורה, חייב הוא להסתפק בכך, שכן בהיותו רשות מינהלית יחדור לתחום לא לו ולא "ינסה להכריע בפלוגתה משפטית".

כאמור בהנחיות הנ"ל, אזרח הבא לפני רשות מינהלית עומד בחזקת דובר אמת, ואל לו לפקיד הרישום לשכוח, שאם יאבה ליטול לידו סמכות שיפוטית ולפסוק בעניין הצריך לדעתו להכרעה, בידו לא ניתנו הכלים לעשות כן. והואיל והפקודה הנ"ל מחייבת את האזרח בהודעת פרטים לשם רישום ואת הפקיד ברישומם ובמתן תעודת-זהות, אין הדברים יכולים להסתיים בתיקו; על-כרחך אתה אומר: הפקיד חייב לרשום מה שאזרח אומר לו.

— שם

משמעות פסק הדין והשפעתו

משמעות פסק הדין היא, שבני-זוג שנישאו בנישואים אזרחיים מחוץ לישראל בהתאם לחוקי המדינה הזרה שבה נישאו, יירשמו במרשם האוכלוסין ובתעודות הזהות הישראליות שלהם כ"נשואים", וזאת אף אם הם אינם נשואים לפי הדין הישראלי. על פקיד הרישום מוטלת חובה לרשום אותם כ"נשואים" במרשם האוכלוסין.

עוד נקבע בפסק הדין, כי הרישום במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות משמש למטרות סטטיסטיות בלבד, ואינו מהווה ראיה לכאורה לאמיתות האמור בו. קביעה זו שונתה ב-1965 על ידי הכנסת, עם חקיקת חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965, הקובע בסעיף 3 כי פרטי המרשם מהווים ראיה לכאורה לנכונות המידע האמור בהם. עם זאת, החוק קובע כי פרטי הרישום "הלאום", "המצב האישי" ו"שם בן הזוג" אינם מהווים ראיה לכאורה לנכונות המידע הרשום בהם, וזאת כדי שהפרטים שבית המשפט חייב את רישומם במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות לא ישפיעו על זכויותיהם וחובותיהם של בעלי פרטים אלה.

התוצאה היא, שגם היום הרישום במרשם האוכלוסין ובתעודת הזהות אינו קשור לסטטוס המשפטי של בני הזוג כנשואים או כרווקים, ואינו משפיע עליו. לאור זאת, הלכת פונק שלזינגר חלה עד היום על בני זוג מדתות שונות, לאחר שלא שונתה בחוק מרשם האוכלוסין.

ראו גם

• בג"ץ יוסי בן ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים

קישורים חיצוניים

• איתן לבונטין, מגדל פורח באוויר: הלכת פונק שלזינגר ודיני מרשם האוכלוסין, משפט וממשל י"א, תשס"ח-2007
• טלי מרקוס, 1963 - עלמה או גבירה? על הלכת פונק-שלזינגר בראי השנים, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 1 באפריל 2019