בגיניות ובגהרדים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הבגיניות והבגרדים היו קהילות עמאיות מהנצרות הקתולית, שפעלו במאות ה-13 וה-14. הקהילה הייתה סמי-נזירית וללא נדרים רשמיים. הקהילות הושפעו מההקתרים ומקהילה עצמאית בשם "אח הדיבור החופשי" שפעלה באזור קלן באותה זמן ונחשבה לכופרת.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האטימולוגיה של המילה Beguines נותרה במחלוקת לאורך רוב השנים. אולם, בשנת 1911 קבעה אנציקלופדיה בריטניקה ששם הקהילה מגיע מכומר בלגי בשם Lambert le Bègue מן העיר לייז' שבשנת 1170 הקים אגודה של נשים שהחליטו להקדיש את חייהן לדת ללא לקיחת הנדרים הנזיריים. האנציקלופדיה ביטלה את קשר המילה ל"קדושה בגה", ולמילה הסקסונית "beggen" שמשמעותה להתפלל.

במהלך המאה ה-20 עלתה סברה ששמן של הבגיניות מגיע משמם הלועזי של הקתרים (Albigenses), למרות שמרבית האנציקלופדיות מבטלות אף את טענה זו.

בגיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של אישה בגינית שהודפס בליבק ב-1489

כבר מראשית המאה ה-12 היו נשים בארצות השפלה שמשום שחיו לבדן, החלו לעסוק בעבודת האלוהים ללא לקיחת הנדרים הנזיריים. בתקופה זו התרחשו מסעות הצלב, ולכן משום שחלק נכבד מגברי אירופה הפכו צלבנים, נשארו נשים רבות בודדות. אותן נשים החלו לעבוד, ולא ביערות כפי שחלק גדול מהנזירים עשו, אלה בפאתי הערים, שם הן בצעו מלאכות שונות בעבור עניי העיר. מתחילת המאה ה-13 לערך החלו הנשים הללו להתאגד בקהילות שנקראו בגינאז'ים. כיום הבגינאז'ים הפלמיים הפכו לאתרי מורשת עולמית בבלגיה.

הבגיניות לא ויתרו על רכושן, יכלו להנשא ואף יכלו לחזור בכל עת שרצו לעולם החיצוני מחוץ לקהילותיהן. הבגיניות לא לקחו תרומות, אפילו כאשר היו במצב כספי קשה, אולם הותר להן לעבודת בעבודה ידנית ואף ללמד את ילדי הבורגנים. בזמן הטירונות (הצטרפות לאחווה) חיה הבגינית עם "הגברת העליונה במנזר" ("Grand Mistress"). אולם לאחר סיום תקופת הטירונות היא שכנה במגורים פרטיים, ולאמידות מבין הבגיניות אף היו משרתים בבתיהן. הבגיניות היו קשורות בינן לבין עצמן בזכות מטרתם המשותפת בחיים וההתפללות הקבוצתית.

לקהילות לא הייתה אם בית משותפת, חוקים משותפים או מועצה כללית. כל קהילה הייתה שלמה בפני עצמה, וחוקקה חוקים ותקנות שהתאימו לה. בשל כך, לרבות מהקהילות היו תפיסות דתיות שונות, וחלקן הגדול חוקי מסדר הפרנציסקנים והדומיניקנים. מעמדם החברתי של בנות הקהילה היה מגוון, למרות שהיו קהילות שקיבלו רק נשים אמידות, וכאלו שקיבלו רק נשים במצב כלכלי ירוד. הקהילות החדשות שהוקמו לאחר המאה ה-14 התקשו למשוך אליהן נשים אמידות. אולם, הקהילות הגדולות ביותר היו קהילות מגוונות מבחינה כלכלית, והקהילה בעיר גנט מנתה אלפי נשים.

משום שמסדר הביגניות הותאם לצרכים החברתיים והדתיים של תקופתו, הופצו רעיונותיו במהרה בין תושבי ארצות השפלה. כמו כן, תרמה לכך העובדה שמיקומם הפיזי של הקהילות היה בערים, ולא ביערות כמו המנזרים. הקהילות היוו כר פורה לאמנות מיסטיקנית שעיצבו את ההלך הדתי בארצות השפלה. לעיר מכלן הגיעו הביגניות בשנת 1207, לבריסל בשנת 1245, ללוון בשנת 1234 ולברוז' בשנת 1244. עד סוף המאה לא הייתה כמעט עיר ללא קהילה של בגיניות, ובחלק מן הערים היו אף שתיים או שלוש קהילות.

בגינאז' בברוז'

הקהילות החלו לעסוק במיסטיקה באופן מוגבר, וחלקן אף חדלו לעבוד באופן רציף והחלו להיות תלויות יותר ויותר בקבצנות. סגפנות-עצמית הפכה להיות רווחת, והקהילות התרחקו יותר ויותר מן הזרם המרכזי שבנצרות כאשר חלקן אף גינו את האפיפיור ומועצתו, וכך נעשו פופולריות פחות. בשנת 1310, מרגריט פורט, בגינית צרפתייה ומיסטיקנית נשרפה על המוקד בפריז לאחר שהואשמה בכפירה, על ידי הכנסייה.

במהלך המאה ה-14 המשיכו הכנסיות להתפלג ולהפוך קיצוניות יותר. בשנת 1310 האפיפיור קלמנס החמישי הוקיע אותן מן הכנסייה והאשים אותן בהפצת כפירה. הן נרדפו תחת האפיפיורים יוחנן העשרים ושניים, אורבנוס החמישי וגרגוריוס האחד עשר, אולם האפיפיור אאוגנוס הרביעי טיהר אותן מהאשמות בכפירה. במהלך הרפורמציה מרבית הקהילות בארצות שהפכו פרוטסטנטיות חדלו מלהתקיים, ולאחר מכן גם במדינות הקתוליות. אולם קהילות מעטות (בעיקר בבלגיה) היו קיימות עד ראשית המאה ה-20, ומנו כאלף חברות. הבגינית האחרונה בבלגיה חיה כיום והיא בת 88 בביתה בטורנהוט.

בגהרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה שבה הקהילות הבגיניות היו פופולריות, נוצרו קהילות בעלות אופי דומה גם לגברים. מקהילות אלו הבגהרדים היו החשובים והנפוצים ביותר. כמו הבגיניות, הבגהרדים היו עצמאיים, ולא נדרו שבועות. בדומה לביגניות, כל חבר בקהילה היה כפוף לאחראי קהילתו, ולא הייתה הנהגה כללית. אולם בניגוד לביגיניות לא היה קיים רכוש פרטי בקהילת הבגהרדים, וכל חברי הקהילה חלקו את אותו עושר ואותם משאבים, אכלו וישנו יחדיו.

רוב הבגהרדים היו בעלי מלאכה ואמנים, ולכן הקהילה הייתה בקשר קבוע עם גילדת האמנים בעיר. לדוגמה, כל בגהרד בעיר ברוז' היה חייב להשתייך לגילדת האורגים. מרבית החברים בקהילה היו ממוצא נמוך, ובעלי מעט ממון, ואם בשל גיל או בשל מצב כלכלי לא יכלו להתקיים לבדם.

לקהילה הבגהרדית היה יסוד רוחני חזק, אולם הם האמינו בעבודת אדמה כדרך להגשמת הגאולה. באזורים בהם הייתה השפעתם גבוהה, בעיקר בארצות השפלה(בזכות קשריהם עם חברי הגילדות) הצליחו הבגהרדים לעצב את הלך הרוח הדתי בעיר, בעיקר של בני המעמד הנמוך כמו עובדי האדמה והאיכרים במשך כ-200 שנה.

יחס הכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכנסייה ראתה בעין רעה את הקהילות הללו, משום שהן היו מזוהות יותר עם קהילת "אח הדיבור החופשי", שהייתה כופרת וקיצונית. לכן בכינוס הכנסייה שנערך ב-1261 החלו להטיל עליהם מגבלות שונות. בכינוסים הבאים המגבלות שהוטלו עליהם גדלו עד שבכינוס בשנת 1299 הם הוצאו מחוץ לחוק, ואילו בכינוס בשנת 1312 שהתקיים בווינה הם הוקעו ככופרים.

דעיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך השנים, בשל רדיפות הכנסייה, ואף לאחר שהם טוהרו על ידי אורבן ה-4, נמצאו חברי קהילות הבגהרדים בדעיכה מתמדת. בשנת 1631 עוד היו 2487 בגהרדים. במהלך המאה ה-17 הפכו הקהילות לקטנות יותר, עד שבשנת 1734 היו 34 בגהרדים בקהילה הגדולה ביותר, ובשנת 1856 ירד מספרם ל20, מתך כ-1000 בגהרדים שנשארו באירופה.

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]