בואו (נהר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בואו
Bow River Calgary 2.jpg
אורך 587 ק"מ עריכת הנתון בוויקינתונים
גובה מוצא הנהר 710 מטר עריכת הנתון בוויקינתונים
ספיקה ממוצעת 129 מ"ק לשנייה עריכת הנתון בוויקינתונים
אגן הניקוז 26,200 קמ"ר עריכת הנתון בוויקינתונים
שפך נהר ססקאצ'ואן הצפוני עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

נהר בואואנגלית: Bow River) הוא נהר בפרובינציית אלברטה שבקנדה. מוצאו של הנהר בקרחון בואו (חלק משדה הקרח ואפטה) בהרי הרוקי הקנדיים, הנהר נשפך לאגם בואו, ועובר בסמוך לעיירה אגם לואיז, ודרך העיירות באנף (שם מצוי מפל בואו) וקנמור. הנהר זורם בהרים שלרגלי הרי הרוקי, לעבר הערבה של אלברטה, עובר דרך העיר קלגרי, ומתמזג עם הנהר אולדמן, והשניים הופכים לנהר ססקצ'ואן הדרומי, הזורם אל נהר נלסון, הנשפך למפרץ הדסון.

הנהר הוא מקור מים חשוב המשמש לשתייה ולחקלאות באלברטה. בין השנים 1910 ו-1960, שימש הנהר להפקת אנרגיה הידרואלקטרית, עבור העיר קלגרי.

אורכו הכולל של הנהר 587 קילומטרים, והוא מנקז אזור של 26,200 קמ"ר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האומות הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבטי האומות הראשונות התגוררו בעמק בואו אלפי השנים שקדמו להגעת הסוחרים והמתיישבים האירופאים. השבטים צדו בעמק הנהר ביזון אמריקאי - צוקי מדרונות העמק הקלו על הציד. וכן השבטים נהגו לדוג בנהר. בנוסף, בעמק היו צמחי מאכל רבים: שורשי מאכל, אגוזים, פירות יער.

סוחר הפרוות ג'יימג גאדי (James Gaddy) ומגלה הארצות דייוויד תומפסון (David Thompson) מחברת מפרץ הדסון נחשבים לאירופאים הראשונים אשר גילו את נהר בואו. הם חנו על גדת הנהר, ביחד עם קבוצה של פיקאני (אחת מהאומות הראשונות) בחורף 17871788. בעקבות משלחתו של תומפסון החלו סוחרי הפרוות להשתמש בעמק נהר בואו. היישוב הראשון על גדת הנהר - פורט וופ-אפ הוקם בשנת 1869 (מרכז סחר בויסקי). פורט קלגרי הוקם בשנת 1875, במפגש הנהרות בואו ונהר אלבו.

על מנת לאפשר הקמת מסילות ברזל החוצות את אלברטה, החלה ממשלת קנדה במשא ומתן עם שבטי האומות הראשונות, במטרה להגיע עימם להסכמה - הסכם 7 נחתם ב-22 בספטמבר 1887. ההסכם קובע שהאומות הראשונות יעברו להתגורר בשמורות אינדיאנים, ובתמורה יוותרו על יתר השטחים באזור.

פיתוח הידרואלקטרי 1910–1960[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגידול המהיר של העיר קלגרי בראשית המאה ה-20 הביא את אנשי העסקים בעיר ללחוץ על השלטון להקמת תחנות חשמל הידרואלקטריות. חברת החשמל של קלגרי נוסדה ב-1910, ובאותה שנה, על שטח שנרכש משבט הנקודה, החלה בניית סכר הורסשו

בשל הלחץ על חברת החשמל להתחיל בפעילותה, הקמת הסכר החלה מבלי שנבדקו התנאים להקמתו, ורק לאחר הקמתו התברר כי יש שונות גבוהה בזרימה בנהר בין חודשי הקיץ לחודשי החורף (המסת הקרחונים בקיץ מגבירה את הזרימה), ולכן הזרם לא אפשר הפקת חשמל בחודשי החורף. בשל כך הוחלט על הקמת תחנת חשמל הידרואלקטרית נוספת על נהר קאנאנאסקיס. בשנת 1912 הוקם מאגר מים נוסף, בשטח הפארק הלאומי באנף - באגם מינוונקה. למרות מאגר נוסף זה ושתי תחנות כוח, התקשתה חברת החשמל של קלגרי לקיים את החוזים לאספקת חשמל במהלך חודשי החורף. בשנת 1920, החלה החברה לתכנן פרויקטים חדשים כדי לווסת את הזרימה בנהר בואו.

באמצע שנות ה-20 החל לחץ ציבורי על ממשלת אלברטה, ובעיקר על הממשל המוניציפלי בקלגרי, להגביר את המודעות הסביבתית לאיכות מי הנהר, ולהגנה על סביבתו[1].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

• Christopher Armstrong, Matthew Dominic Evenden, H. V. Nelles, The River Returns: An Environmental History of the Bow

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בואו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]