בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג
גרמניה
Armoiries de Frédéric-Christian II de Schleswig-Holstein-Sondebourg-Augustenbourg.svg
מדינה גרמניה, דנמרק, נורווגיה, יוון
בית האב Schleswig-Holstein-Sonderburg
תארים מלך דנמרק
מלך נורווגיה
מלך יוון
מלך איסלנד
מייסד פרידריך וילהלם, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג
השליט האחרון יוון: קונסטנטינוס השני, מלך יוון
שלזוויג-הולשטיין: כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק
ראש הבית הנוכחי כריסטוף, נסיך שלזוויג-הולשטיין
שנת ייסוד 1825
אתניות גרמנית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בית גליקסבורג מקוצר מבית שלזוויג-הולשטיין-זונדרברג-גליקסבורג, הוא ענף דני - גרמני של בית אולדנבורג, אשר בניו שלטו במועדים שונים בדנמרק, נורווגיה, יוון ובכמה מדינות בצפון גרמניה.

מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק, האראלד החמישי, מלך נורווגיה, קונסטנטינוס השני, מלך יוון, סופיה, מלכת ספרד הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו (וכן בנו הבכור צ'ארלס, נסיך ויילס הבריטי) הם חברים בשושלת גליקסבורג.[1][2][3]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור המשפחה הוא מהעיר גליקסבורג (Glücksburg), עיר חוף קטנה בשלזוויג, בצד הדרום-גרמני של פיורד פלנסבורג, המפריד בין גרמניה לדנמרק.[2] בשנת 1460 נמסרה גליקסבורג, כנחלה של הדוכסים הדנו-גרמניים של שלזוויג-הולשטיין, לכריסטיאן השביעי, רוזן אולדנבורג, אשר בשנת 1448 נבחר על ידי הדנים במלך כריסטיאן הראשון, ובשנת 1450 אף נבחר למלך נורווגיה.[2]

בשנת 1564, נכדו של כריסטיאן הראשון, פרדריק השני, מלך דנמרק, במהלך חלוקה מחדש של שלזוויג ושל הולשטיין, הוא שמר על כמה נחלות לעצמו, בעודו מקצה את גליקסבורג לאחיו הדוכס יוהאן הצעיר (1545-1622), יחד עם זונדרבורג.[2] יורשיו של יוהאן חילקו את הנחלה ביניהם, ויצרו, בין היתר, את הענף של שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-בק (אחוזה ליד מינדן שנקנתה על ידי המשפחה ב-1605), שנשאר וסאל של מלכי דנמרק.[2]

בשנת 1825, טירת גליקסבורג חזרה לכתר הדני (מענף של המשפחה, בית שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג, שנכחד בשנת 1779), וניתן באותה שנה על ידי המלך פרדריק השישי, יחד עם כותרת דוכסית חדשה, לפרידריך וילהלם, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-בק.[4] פרידריך החליף את התואר שכבר החזיק, "בק" (אחוזה שהייתה למשפחה, ולמעשה, נמכרה ב-1745).[2] ובכך נוצר התואר דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג.

הענף הדני של מלכי בית אולדנבורג נכחד בשנת 1863, והענף הבכיר של בית שלזוויג-הולשטיין נכחד עם מותו של הדוכס האחרון מאוגוסטבורג ב-1931. לאחר מכן, בית גליקסבורג הפך לענף הבכיר של בית אולדנבורג. ענף זוטר נוסף של בית אולדנבורג, בית הולשטיין-גוטורפ, כלל שני ענפים שהחזיקו בריבונות במאה ה-20. בני הענף של הולשטיין-גוטורפ-רומנוב הוצאו להורג או גורשו מהאימפריה הרוסית בשנת 1917, בעוד הדוכסות הגדולה של אולדנבורג בוטלה בשנת 1918.[2]

גם דוכסי בק וגם דוכסי גליקסבורג לא היו שליטים ריבוניים; הם החזיקו את אדמתם כפייף מידי הדוכסים השליטים של שלזוויג והולשטיין, דהיינו מלכי דנמרק (ועד 1773) של דוכסי הולשטיין-גוטורפ.

כריסטיאן, נסיך שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג, בנו הרביעי של פרידריך וילהלם, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג, הוכר בהסכם לונדון משנת 1852 כיורשו של פרדריק השביעי, מלך דנמרק. הוא הפך למלך דנמרק כריסטיאן התשיעי ב-15 בנובמבר 1863.[2]

הנסיך וילהלם, בנו השני של נסיך הכתר כריסטיאן ולואיזה, נסיכת הסן-קאסל, נבחר למלך היוונים ב-30 במרץ 1863, במקום אותון, מלך יוון מבית ויטלסבאך, ושלט בשם גאורגיוס הראשון, מלך היוונים .

הנסיך קרל, בנו השני של פרדריק השמיני, מלך דנמרק, בנו הבכור של כריסטיאן התשיעי, הפך למלך נורווגיה ב-18 בנובמבר 1905 כהוקון השביעי, מלך נורווגיה.

בנותיו של כריסטיאן התשיעי, אלכסנדרה מדנמרק ודאגמאר, נסיכת דנמרק, התחתנו עם אדוארד השביעי, מלך הממלכה המאוחדת ושאלכסנדר השלישי, קיסר רוסיה בהתאמה. כתוצאה מכך, בשנת 1914 צאצאיו של כריסטיאן התשיעי החזיקו את הכתרים של כמה מממלכות אירופה, ובשל כך הוא היה ידוע כ"חותנה של אירופה".

האח הבכור של כריסטיאן התשיעי ירש את תוארי המשפחה כקרל, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג. צאצאיו מייצגים כיום את הענף הבכיר של ענף שלזוויג-הולשטיין של בית אולדנבורג.

ייחוסו של הדוכס פרידריך וילהלם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אלימר הראשון, רוזן אולדנבורג
  2. אלימר השני, רוזן אולדנבורג
  3. כריסטיאן הראשון, רוזן אולדנבורג
  4. מוריץ, רוזן אולדנבורג
  5. כריסטיאן השני, רוזן אולדנבורג
  6. יוהאן הראשון, רוזן אולדנבורג
  7. כריסטיאן השלישי, רוזן אולדנבורג
  8. יוהאן השני, רוזן אולדנבורג
  9. קונרד הראשון, רוזן אולדנבורג
  10. כריסטיאן החמישי, רוזן אולדנבורג
  11. דיטריך, רוזן אולדנבורג
  12. כריסטיאן הראשון, מלך דנמרק
  13. פרדריק הראשון, מלך דנמרק
  14. כריסטיאן השלישי, מלך דנמרק
  15. יוהאן השני, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג
  16. אלכסנדר, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג
  17. אוגוסט פיליפ, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-בק
  18. פרידריך לודוויג, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-בק
  19. פטר אוגוסט, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-בק
  20. קרל אנטון אוגוסט, נסיך שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-בק
  21. פרידריך קרל לודוויג, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-בק
  22. פרידריך וילהלם, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג

שלזוויג-הולשטיין-זונדרברג-גליקסבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל של דוכסי שלזוויג-הולשטיין

דוכסי שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג מהווים את הענף הבכיר של השושלת. בשל העדפת הבן הבכור הם מחזיקים בראשות בית גליקסבורג, ובנוסף הם גם מחזיקים בראשות כל בית אולדנבורג. כיום התואר וראשות הבית מוחזקים על ידי כריסטוף, נסיך שלזוויג-הולשטיין.

דיוקן שם שנות חייו שלטונו
Prins Vilhelm 1785-1831.jpg פרידריך וילהלם, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג 1785-1831 1825-1831
1813 Carl von Glucksburg.jpg קרל, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג 1813-1878 1831-1878
Friedrich, Duke of Schleswig-Holstein-Sonderburg-Glücksburg (1841).jpg פרידריך, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג 1814-1885 1878-1885
Friedrich Ferdinand, Duke of Schleswig-Holstein.jpg פרידריך פרדיננד, דוכס שלזוויג-הולשטיין 1855-1934 1885-1934
Prinz Friedrich zu Holstein-Glücksburg.jpg וילהלם פרידריך, דוכס שלזוויג-הולשטיין 1891-1965 1934-1965
פטר, דוכס שלזוויג-הולשטיין 1922-1980 1965-1980
Christoph of Schleswig-Holstein 2010 crop.jpg כריסטוף, נסיך שלזוויג-הולשטיין 1949- 1980-

היורש המיועד של התואר הוא פרידריך פרדיננד, נסיך הכתר של שלזוויג-הולשטיין (נולד ב-1985).

דנמרק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1853 כריסטיאן, נסיך שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג הפך ליורש של ממלכת דנמרק, ובשנת 1863 הוא עלה על כס המלוכה. הוא היה בנו השלישי של פרידריך וילהלם, דוכס שלזוויג-הולשטיין-זונדרבורג-גליקסבורג, ואחיו הבכור שמר על התואר דוכס גליקסבורג.

דיוקן שם שנות חייו שלטונו
Christian IX af Henrik Olrik.jpg כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק 1818-1906 1863-1906
Frederik IIX - Otto Bache.jpg פרדריק השמיני, מלך דנמרק 1843-1912 1906-1912
Kong Christian 10.jpg כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק 1870-1947 1912-1947
Frederick IX of Denmark.jpg פרדריק התשיעי, מלך דנמרק 1899-1972 1947-1972
Drottning Margrethe av Danmark.jpg מרגרטה השנייה, מלכת דנמרק 1940- 1972-

יורש העצר הוא פרדריק, נסיך הכתר של דנמרק (נולד ב-1968), ששייך למעשה למשפחת מונפזאט. אף על פי שאין יותר גברים בני השושלת של גליקסבורג בדנמרק, יש צאצאים של כריסטיאן התשיעי שנישאו ללא אישור המלכים, ובכך ויתרו על מעמדם המלכותי.[5] הם נושאים את תואר האצולה הדני "רוזן רוזנבורג".

יוון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1863, נבחר הנסיך וילהלם מדנמרק למלך ההלנים בשם גאורגיוס הראשון, בהמלצת המעצמות האירופיות הגדולות. הוא היה בנו הצעיר של כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק.

דיוקן שם שנות חייו שלטונו
King George of Hellenes.jpg גאורגיוס הראשון, מלך היוונים 1845-1913 1863-1913
Constantine I of Greece.jpg קונסטנטינוס הראשון, מלך יוון 1868-1923 1913-1917



</br> 1920-1922
King Alexander of Greece.jpg אלכסנדרוס הראשון, מלך יוון 1893-1920 1917-1920
Georgeiiofgreece.jpg גאורגיוס השני, מלך היוונים 1890-1947 1922-1924



</br> 1935-1947
Paul I of Greece.jpg פבלוס, מלך יוון 1901-1964 1947-1964
King Constantine.jpg קונסטנטינוס השני, מלך יוון 1940- 1964-1973

המונרכיה ההלנית הודחה בהפיכה על ידי חונטה צבאית ב-1968, ובעקבות כך משפחת המלוכה ברחה לגלות. ב-1974 החליטו 69.18% מהמצביעים על הדחת המלוכה.

נורווגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1905 הפך הנסיך קרל מדנמרק למלך נורווגיה בשם הוקון השביעי. אביו היה פרדריק השמיני, מלך דנמרק, ואחד מדודיו היה גאורגיוס הראשון, מלך היוונים.

דיוקן שם שנות חייו שלטונו
Haakon7.jpg הוקון השביעי, מלך נורווגיה 1872-1957 1905-1957
Olav V of Norway.jpg אולף החמישי, מלך נורווגיה 1903-1991 1957-1991
Medvedev harald guards (crop).jpg האראלד החמישי, מלך נורווגיה 1937- 1991-

יורש העצר הוא הוקון, נסיך נורווגיה (נולד ב-1973).

איסלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממלכת איסלנד

ב-1918 הועלתה איסלנד ממחוז אוטונומי לממלכה נפרדת בשם ממלכת איסלנד. כריסטיאן העשירי, מלך דנמרק היה מעתה מלך דנמרק ואיסלנד עד 1944, כאשר איסלנד ביטלה את האיחוד בין שתי המדינות.

דיוקן שם החיים שלטונו
Kong Christian 10.jpg כריסטיאן העשירי 1870-1947 1918-1944

יורש התואר המיועד היה היה בנו פרדריק התשיעי, מלך דנמרק (1899-1972).

דוכס אדינבורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל של הדוכס מאדינבורו

בשנת 1947, פיליפ, נסיך יוון ודנמרק (שוויתר על תאריו ואימץ את שם המשפחה מאונטבאטן בהיותו נושא בריטי לפני נישואיו), קיבל מחמיו, ג'ורג' השישי, מלך הממלכה המאוחדת את התואר דוכס אדינבורו. צאצאיהם של פיליפ ואליזבת השנייה שייכים, לפי צו, לבית וינדזור ומשתמשים בשם "מאונטבאטן-וינדזור" כשם המשפחה, כאשר יש צורך בכך. תשע עשרה המקומות הראשונים של סדר הירושה לכתר הבריטי מוחזקים על ידי צאצאי הדוכס.

דיוקן שם שנות חייו שלטונו
Prince Philip NASA cropped.jpg הנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו[2] 1921- 1944-19

יורש התואר הוא צ'ארלס, נסיך ויילס (נולד ב-1948).

עץ משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עץ משפחה של בית אולדנבורג ובית גליקסבורג

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Prince Philip beats the record for longest-serving consort". The Scotsman (Edinburgh). 18 באפריל 2009. בדיקה אחרונה ב-6 בספטמבר 2012. 
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 Michel Huberty, Alain Giraud, F. and B. Magdelaine. L'Allemagne Dynastique, Volume VII. Laballery, 1994. pp. 7-8, 27-28, 30-31, 58, 144, 168, 181, 204, 213-214, 328, 344, 353-354, 356, 362, 367. ISBN 2-901138-07-1, ISBN 978-2-901138-07-5
  3. ^ Montgomery-Massingberd, Hugh. "Burke’s Royal Families of the World: Volume I Europe & Latin America, 1977, pp. 325-326. ISBN 0-85011-023-8
  4. ^ Gothaisches Genealogisches Handbuch der Fürstlchen Häuser, Band I. Verlag des Deutschen Adelsarchivs. Marburg. 2015. p. 140 (German). ISBN 978-3-9817243-0-1.
  5. ^
    Retsinformation.dk. Kongeloven, LOV nr 20001 af 14/11/1665 Gældende (קונגלובן) תאריך סיום: 28-01-2000 Statsministeriet. 1665. תרגום אנגלי של קונגלוב Lex Regia (Konge-Lov) of 1665, www.hoelseth.com ). 25 באפריל 2016.