בית (סרט, 1980)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית
Gitai Bayit.jpg
עטיפת מארז DVD המאגד את הסרטים "בית" ו"בית בירושלים"
בימוי עמוס גיתאי
הפקה עמוס גיתאי
עריכה רינה בן מלך
צילום עמנואל אלדמע
הקרנת בכורה 1980 עריכת הנתון בוויקינתונים
משך הקרנה 50 דקות
שפת הסרט עברית, ערבית
סוגה סרט תיעודי עריכת הנתון בוויקינתונים
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בית הוא סרט תיעודי מ-1980 בבימויו של עמוס גיתאי, הראשון בטרילוגיית סרטים תיעודיים העוסקת בחקירת ההיסטוריה של בית בשכונת "דור דור ודורשיו" שבמושבה הגרמנית בירושלים. הטלוויזיה הישראלית פסלה את הסרט לשידור, אף על פי שהזמינה והפיקה אותו.

תוכן ותגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבית בו עוסק הסרט ננטש במהלך מלחמת העצמאות בידי בעליו, רופא מערביי ארץ ישראל, והפך לנכס נפקדים. בשלב מסוים התגוררו בו זוג יהודים שעלו לישראל מאלג'יריה ומאוחר יותר, עם הפיכתה של המושבה הגרמנית לאזור מגורים יוקרתי, עבר אליו פרופסור מהאוניברסיטה העברית. הסרט מציג ראיונות המתנהלים על רקע עבודות שיפוצים אותן עורך בבית בעליו החדשים. בין הדמויות שהתראיינו בסרט הן בעליהם הקודמים והנוכחיים של הבית, פועלי הבניין המשפצים את הבית ובני אדם שהתגוררו בו מאז שנת 1948. הסרט דומה לסרטים אחרים של גיתאי העושים שימוש במוטיב הבית או במוטיב העיר כסמלים של יציבות, כמו "טרילוגיית הערים" שיצר במהלך שנות התשעים. הסרט מציג את נקודות ההשקפה השונות על הבית של אנשים שונים הנקשרים אליו, כדרך לדון בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן מינימליסטי.

באתר "Senses of Cinema" הועלתה הסברה כי צינזורו של הסרט נבע משמרנותה של הטלוויזיה בישראל באותה התקופה, ומהעובדה כי הראיונות שהוצגו בסרט כללו דברי מחאה כנגד שלטונה של מדינת ישראל בשטחים.[1] כך למשל סיכם פועל בניין פלסטיני את הראיון עמו בשאלה: "אם שישה צבאות ערביים אינם מסוגלים להביס את ישראל, מהי התועלת במילים שלנו?". גיתאי עצמו העריך כי דרך התנסחותו של פועל הבניין חסר ההשכלה, שהייתה משוכללת יותר לדעתו מזו של בעל הבית הישראלי בעל תואר הפרופסור, גרמה ל"פירוק ההגדרה הישראלית לגבי האחר" והביאה לצינזורו של הסרט.[2] העיתונאי שלמה פפירבלט טען ב-2003 כי הסרט הציג את השלטון הישראלי בשטחים ככיבוש, דעה שנחשבה לבלתי נסבלת בישראל של שנות השמונים. [3] בעקבות פסילתו לשידור בישראל של "בית" ושל שני סרטים תיעודיים נוספים אותם יצר ("מיתוסים פוליטיים" מ-1978 ו"יומן שדה" מ-1982) החליט גיתאי להעתיק את מקום מגוריו לצרפת שם התגורר במשך מעל לעשר שנים והמשיך ליצור סרטים תיעודיים וכן סרטים עלילתיים.

הסרט צולם בשחור-לבן. בסרט מהוות מספר דמויות, כל אחת בפני עצמה, מעין "דובר רשמי" עבור מטרה אחת משותפת. כך הופכת מטרה זו למטפורה לנושא מסוים, כתוצאה ממבנה הסרט שנקבע מראש. תבנית זו חזרה על עצמה גם בסרטים מאוחרים יותר של גיתאי.[2]

טרילוגיית הבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרטים הבאים בטרילוגיה היו "בית בירושלים" (1998) ו"חדשות מהבית" (2006) שנוצרו במתכונת דומה. סרטי "טרילוגיית הבית" נחשבים היום לְבולטים ביצירתו של גיתאי. כך למשל פתח "חדשות מהבית" רטרוספקטיבה שערך פסטיבל ברלין לגיתאי ב-2006. באתר "Senses of Cinema" נכתב: "גיתאי חזר אל אותו נושא שוב ושוב בעוד הנסיבות משתנות, עם עיניים ואוזניים טריות וחוש של ארכיטקט לגבי האופן בו ההיסטוריה מצטברת ונבנית בתוך מקום. לפיכך, "בית בירושלים"... ו'חדשות מהבית' הם המשכונים מלאי חיים ופוקחי עיניים לארכאולוגיה החברתית העדיין-מהדהדת של 'בית'".[1] גיתאי טען כי הוא מחשיב את "בית" גם כחלק מטרילוגיה שונה שחלקיה הבאים הם הסרטים "ואדי" ו"יומן שדה", ששמותיהם מתייחסים למקומות גאוגרפיים כהצהרה על כך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני "נסב על טריטוריות מצומצמות". [4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ז'אן מישל פרודון, גיתאי X‏2‏X‏3, תרגום: דפנה רז (מצרפתית), תל אביב: רסלינג, 2007

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "בית", באתר הרשמי של עמוס גיתאי (באנגלית)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 דיימון סמית', קולנוע ב-state של קונפליקט: ראיון עם עמוס גיתאי, באתר "Senses of Cinema" (באנגלית)
  2. ^ 2.0 2.1 יובל ניניו, האזור החופשי של גיתאי, באתר עכבר העיר אונליין
  3. ^ מרב יודילוביץ', רק לא בישראל, באתר ynet
  4. ^ עמוס גיתאי, הקולנוע הדידקטי הוא רעל, באתר הסתדרות המורים בישראל