לדלג לתוכן

עמוס גיתאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עמוס גיתאי
עמוס גיתאי
לידה 11 באוקטובר 1950 (בן 75)
חיפה, ישראל ישראלישראל
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תקופת פעילות מ-1973 עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאי קולנוע
תסריטאי
מספר ילדים 2 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • Grand Officer of the Order of the Star of Italy (2019)
  • Annual award ACFK (2008) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.amosgitai.com
פרופיל ב-IMDb

עמוס גיתאי (נולד ב-11 באוקטובר 1950) הוא במאי קולנוע, תסריטאי, מפיק וצלם ישראלי, מהבמאים הישראלים הידועים בעולם[1].

בכ-50 שנות יצירה, יצר יותר מ-90 סרטים, יצירות תיאטרון ומיצגים. עשרה מסרטיו השתתפו בתחרויות הרשמיות על פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, ועל פרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים בוונציה. עבודות התיאטרון שלו ומיצגיו הוצגו במספר תערוכות ורטרוספקטיבות במוסדות מרכזיים דוגמת מרכז פומפידו, ו-Palais de Tokyo שבפריז, מוזיאון לאומנות מודרנית ומרכז לינקולן שבניו יורק, מכון הסרטים הבריטי שבלונדון ועוד.

גיתאי עבד עם השחקנים נטלי פורטמן, יעל אבקסיס, חנה לסלאו, ז'ולייט בינוש, רוזמונד פייק, לירון לבו, ז'אן מורו, תומר רוסו, שרה אדלר, חנה מרון, ליא קניג, אסי דיין, אן פריו ולאה סדו. הוא שיתף פעולה עם הצלמים נורית אביב, הנרי אלקן, רנטו ברטה (צר'), אריק גוטייה (צר') וקרולין שמפלטייה (צר') ומשנת 2000 עובד עם התסריטאית הצרפתייה מרי-ג'וזה סאנסלם.

הוא זכה במספר פרסים יוקרתיים ביניהם פרס Roberto Rossellini בשנת 2005, פרס לאופר הזהב על מפעל חיים בפסטיבל לוקרנו 2008, פרס Robert Bresson בפסטיבל הסרטים בוונציה 2013, ופרס Paradjanov בשנת 2004. בשנת 2000 קיבל עיטור אביר ממסדר האומנויות של צרפת ובשנת 2015 עיטור מפקד. בשנת 2017 קיבל את התואר אביר לגיון הכבוד בצרפת וב-2018 נבחר להיות פרופסור בקולז' דה פראנס. בשנת 2019 קיבל את התואר האיטלקי Grande Ufficiale dell'Ordine della Stella Italia.

נעוריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוס גיתאי נולד בחיפה למוניו גיתאי-וינרויב, אדריכל חניך הבאוהאוס, ולאפרתיה מונצ'יק-מרגלית, מורה ומחנכת, וסיים את לימודיו בבית הספר הריאלי העברי בחיפה בשנת 1968. הוא למד אדריכלות לתואר ראשון בטכניון והמשיך ללימודי תואר שני ושלישי באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. בזמן לימודי התואר הראשון, פרצה מלחמת יום הכיפורים (1973) וגיתאי נאלץ לקטוע את לימודיו ולהתגייס לשירות מילואים ביחידת החילוץ של חיל האוויר הישראלי. במהלך המלחמה השתמש במצלמת הסופר-8 שקיבל מתנה מאמו והחל לתעד את שראה - נופים, דימויים, אירועי חילוץ ועוד. המצלמה הייתה עבורו כפילטר וכחיץ בינו לבין המלחמה. פעולת התיעוד מיקמה אותו כחיצוני לאירועים הקשים בהם לקח חלק, ומבחינות רבות עזרה לו בהתמודדות הנפשית עם המלחמה. הוא נפצע כאשר המסוק בו טס נפגע מטיל נ"מ סורי והופל. שנים מאוחר יותר ביים את הסרט העלילתי כיפור, המבוסס על חוויותיו במלחמה. בעקבות המלחמה ותיעודה ובעקבות פציעתו, בחר גיתאי להתמקד בעשיית סרטים.

דרכו הקולנועית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיתאי החל את דרכו האמנותית בבימוי סרטי תעודה. שפתו הקולנועית בעלת סגנון ייחודי המושפע ממסורת הקולנוע האירופי ומהשכלתו באדריכלות. סרטיו כוללים צילומים ארוכים ורצופים, המלווים במוזיקה שקטה ובהפסקות ארוכות בדיאלוג. הפעולה בסרטיו איטית ובעלת אפקט היפנוטי. עבורו יצירת סרטים היא כמו עשיית אדריכלות, בהם הוא בונה אתר בנייה של תודעה היסטורית[2]. בגוף עבודתו העשיר התגבשו לאורך השנים קבוצות סרטים, תיעודיים ועלילתיים, שאורגנו בטרילוגיות העוסקות במצבים חברתיים ופוליטיים בישראל ובעולם.

סרטו העלילתי הראשון באורך מלא היה בית. הסרט צולם ב-1980 והוא חלקו הראשון של טרילוגיה שכללה בנוסף את הסרטים בית בירושלים (1998) וחדשות מהבית (2006). הסרט עסק בבית במערב ירושלים, שהיה שייך לרופא פלסטיני ממשפחת דג'אני עד 1948 והוכרז עם קום מדינת ישראל כנכסי נפקדים. בסרט הפגיש גיתאי את הצופים עם דיירי הבית לאורך השנים והפך את הבית למוקד הקונפליקט החברתי-פוליטי. הוא פתח מרחב קולנועי דמוקרטי סביב אותו בית בו מתקיים פיצול של נקודות מבט על הסיטואציה ועל ההיסטוריה שהובילה אליה ”ומצליח למצות מן המצלמה, באופן מרגש, את אחד הדברים היפים ביותר שביכולתה לקלוט באופן בלתי אמצעי - אנשים שמסתכלים על אותו דבר אך רואים דברים שונים” (סרז' דניי (צר'))[3]. הסרט הוקרן בטלוויזיה הישראלית וזכה להצלחה בינלאומית. ז'אן מישל פרודון כתב בספרו "גיתאי 3X2X"[4]: ”בית -סרט תיעודי, 16 מ"מ שחור-לבן, 51 דקות - הוא יצירה גדולה של אמנות הקולנוע; צדק גיתאי כאשר מיקם אותו בנקודת הפתיחה של יצירתו הקולנועית”.

גיתאי המשיך בבימוי טרילוגיית ואדי, שהתמקדה בוואדי רושמיה בחיפה, מחצבת אבן לשעבר, מובלעת שבה חיו בדו-קיום שברירי עולים יהודים ממזרח אירופה ששרדו את מחנות השואה וערבים שגורשו מבתיהם במלחמות ישראל השונות. בשנת 1981 צילם את חלקה הראשון של הטרילוגיה ואדי, בה סיפר את סיפורם האינטימי של יוסוף ואישא, איסו וסאלו, מרים ואיסכנדר, משפחה ערבית, משפחה יהודית וזוג מעורב, שחיו יחד במקום מבודד זה. בחירתו של גיתאי להתמקד במקום מסוים, להכיר אותו ואת מערכות היחסים השונות שמרכיבות את חיי החברה בו, הפכו את העמק לא רק למקום של סיפור מסוים אלא גם לסמל לדו-קיום. שני חלקיה הנוספים של הטרילוגיה צולמו שנים מאוחר יותר: ואדי 1991-1981 צולם ב-1991, עשר שנים לאחר הסרט הראשון, וואדי גרנד קניון ב-2001.

ב-1982 ביים את הסרט התיעודי יומן שדה, שהיה החלק הראשון בטרילוגיה שעסקה באופן מובהק במציאות הפוליטית בישראל. הסרט היה יומן שצולם בשטחים הכבושים לפני מלחמת לבנון הראשונה (1982) ובמהלכה, וגיתאי צילם שם מיום ליום את מה שהוא ראה, את אי הנוחות של החיילים הישראלים מול המצלמה, את סירובם להצטלם, את מצב הרוח של המתנחלים ואת ביטויי המחאה הפלסטינית. המבקר הצרפתי יאן לארדו (צר') כתב עליו: ”אנחנו לעולם לא נכנסים למציאות של המלחמה, אלא תמיד נשארים בקצוות של הסצנה. בדרך זו המצלמה מצליחה לייצר את עמדת הצפייה האמיתית של הצופים. משוט אחד לאחר, הדעות השונות, הבאות לידי ביטוי, אינן מתערבבות זו בזו וכבכך משרטטות את דמותה הקרועה של הארץ. 'יומן שדה' מציע דימוי של מלחמה מנקודת מבטו של האזרח”[5].

חלקה השני של הטרילוגיה היה הסרט התיעודי תנו סיכוי לשלום שצולם ב-1994. הסרט הורכב מארבעה פרקים ועקב אחרי המהלכים לעיצוב הסכמי אוסלו. הוא כלל שיחות עם יצחק רבין, שמעון פרס והנציגים הפלסטינים למשא ומתן. פרקו הראשון, 'בארצות התפוז', היה מסע ממטעי ההדרים של קיבוץ יד מרדכי למטעי התפוזים ברצועת עזה, בו תיעד גיתאי את התושבים והעובדים באזור שעתיד היה להיות גבולם המשותף על פי ההסכם שהלך והתגבש. בפרקו השני של הסרט, 'מהלכים פוליטיים', תיעד גיתאי את הזיכרונות, הפחדים והתקוות של המנהיגים המעורבים בהסכמי אוסלו, ביניהם יצחק רבין, ביל קלינטון, יאסר ערפאת, שמעון פרס, יצחק שמיר ונביל שעת. בפרק השלישי 'שיח סופרים' שוחח גיתאי עם הסופרים עמוס עוז, אמיל חביבי, א.ב יהושע ונתן זך על המצב במזרח התיכון ועל האוטופיה שביצירתם. חלקו הרביעי והאחרון של תנו סיכוי לשלום היה 'תיאטרון חיים', בו השחקן ג'וליאנו מר ואמו ארנה, פעילת שלום, הפעילו חוג תיאטרון קטן לילדים במחנה הפליטים בג'נין. חלקה השלישי של הטרילוגיה היה זירת רצח (1996) שצולם בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995.

עמוס גיתאי והנרי אלקן, צילומי הסרט "אסתר", 1986

בשנות ה-80 עזב גיתאי לצרפת וחי שם כעשר שנים[6]. באותה תקופה עבד על מספר טרילוגיות. הראשונה, בחנה את השפעות הקפיטליזם העולמי וכללה את הסרטים אננס (1983), בנגקוק-בחריין (עבודה למכירה) (1984) ותפוז (1998). דייוויד לוסטד כתב על אננס: ”אנו יכולים לראות שאננס לא רק מספר סיפור, מתבונן או מספק הסברים. כוחו הניכר של הסרט אינו נובע מהצורות הרגילות של עיתונאות חוקרת, קולנוע ריאליסטי או אפילו תעמולה פוליטית, אלא מהאופן בו הוא מטיל ספק בטענות של סגנונות קולנוע אלה לאמיתות, שקיפות ואובייקטיביות... גיתאי מנסה לערער את אמון הצופה בשקיפות של הנאמר והנראה, ומעודד להסתכל על מה שהמרואיינים מייצגים ולא לשפוט מה הם. כתוצאה מכך נראה כי הראיונות עצמם, יותר מאשר היחידים, הם תסמינים של מערכת היחסים הלא שוויונית והמורכבת של המערב עם העולם השלישי. (…) באננס, שילוב ההיסטוריה, העדויות האישיות והתמונות עוצרות הנשימה הוא מורכב, אך הוא המפתח להתנתקות החוטים של שליטה עולמית.”[7]

הטרילוגיה השנייה עסקה בימין הקיצוני האירופי וכללה את הסרטים בעמק הוופר (1993), המלכה מרי (1993) ובשם הדוצ'ה (1994). בעמק הוופר עקב אחר רצח שהתרחש ב-1992 בוופרטל, גרמניה, כאשר שני גלוחי ראש, נאו-נאצים, רצחו גבר שטען שהוא יהודי. בסרט ריאיין גיתאי עדים, תושבים ושחקנים במשפט. ”הסרט לא מבקש לזעזע אותנו כמו דו"ח המתאר מפגש עם ניאו-נאצים. בסרט לא נראה תמונה של הקורבן ולא נדע עליו שום דבר מלבד שמו. גיתאי לא מבקש לראיין את הרוצחים או להתבונן בהם מרחוק. הם והקורבן "מחוץ" לסרט, והיעדרות זו היא שיוצרת את תחושת הפחד והפאניקה בסרט. הסירוב הזה לאפשר לנו להסתכל עליהם בעיניים הופך בהדרגה למטאפורה המהותית של מה הסרט עוסק. גיתאי משוחח עם התובע, עורכי הדין של הנאשמים, הוריו של בעל הבר, תושבי העיר: אלה ששמעו על המקרה ומי שלא יודע עליו. אלה המעורבים ואלה שאינם, אלה שמפחדים לדבר ומי שרוצה לדבר. כמו אותם צעירים ביריד, שמביעים את שנאתם לזרים החיים בגרמניה וגאים שיש להם חבר בשם מוסטאפה, אותו אנו רואים לצידם, ומצטרף לשיחה. גיתאי לא מנסה למצוא הגיון מתוך האירוע. לא ישירות בכל מקרה. סרטו מתאר תהליך היעלמות. במובן מסוים, ככל שאנחנו מקשיבים ורואים יותר, האירוע מתפרק בזמן ומחזיר אותנו אל ההיסטוריה שהוא מייצג”

כתב אורי קליין[8].

טרילוגיה נוספת הייתה טרילוגיית גלות, שכללה את הסרטים אסתר (1986), ברלין-ירושלים (1989) והולדת הגולם (1991). אסתר סיפר את סיפורה של מגילת אסתר והיה מורכב מסדרה של "תמונות חיות" תיאטרליות, שאימצו קודים אסתטיים של המיניאטורה הפרסית[4]. ברלין-ירושלים סיפר את סיפוריהן של שתי נשים משני הקצוות של התרבות היהודית-ציונית בגרמניה בשנות ה-30. אלזה לסקר-שילר, משוררת אקספרסיוניסטית גרמניה, ומניה שוחט, מראשונות המהפכנים הציונים, שנפגשו (בסרט) בירושלים, עיר מיתית, אוטופית והיסטורית, וסיפורן נרקם ליצירת דימוי של התפוגגות האוטופיה. בסרט ”העיר (של ירושלים) מארגנת את הנרטיב: זו המטרה של שתי הגיבורות בסרט, המקום בו הן נפגשות והמקום בו מסתיים הסיפור. בסרט ירושלים עטופה על כל היבטיה המיתיים. זוהי עיר מיתית, העיר הפואטית של אלזה לסקר-שילר, אך גם העיר של המהגרים היהודים הראשונים, עיר ערבית ומגלופוליס עכשווי. (...) בסוף המציאות מתפרצת בסרט באופן פתאומי ואלים, כמו ירי יריות, פיצוצים, כאוס (...) עולם חורבות קונבנציונאלי שהופך לעולם של אלימות עוויתית.”[9] הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים בוונציה, בהשתתפות השחקנים ליזה קרויצר, רבקה נוימן וג'וליאנו מר.

בשנת 1993, בעקבות ניצחונו של יצחק רבין בבחירות 92' והסכמי אוסלו, שב גיתאי לישראל, אך המשיך לשמור על קשריו עם תעשיית הסרטים בצרפת. בשנים שלאחר מכן ביים את טרילוגיית הערים שעסקה בערים שונות בישראל וכללה את הסרטים דברים (1995), יום-יום (1998) וקדוש (1999). דברים היה עיבוד לספרו של יעקב שבתאי 'זיכרון דברים' והתמקד בהווי הקיום של תל אביב. יום-יום התרחש בחיפה והציג קומדיית מצבים פוליטית שנגעה ביחסים בין יהודים וערבים, בנים והורים, גברים ונשים. הסרט הוצג בפסטיבל הסרטים בוונציה ב-1998 וזכה בפרס וולג'ין בפסטיבל הסרטים בירושלים באותה השנה. קדוש מוקם בשכונת מאה שערים בירושלים והציג דיוקן קיצוני וחמור של החיים בשכונה החרדית. הסרט הציג שני סיפורי אימה, השזורים אחד בשני, על נשים הנשלטות על ידי גברים בשם הדת. רבים בישראל ביקרו את הסרט ואת הדרך בה גיתאי בחר להציג החברה החרדית. לעומת זאת הסרט זכה להצלחה מחוץ לישראל והתקבל כהישג לקולנוע הישראלי. הוא הוצג במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן ב-1999 והביא לגיתאי את ההכרה כבמאי בינלאומי. השתתפו בו השחקנים יעל אבקסיס, מיטל ברדה, ליא קניג, יוסוף אבו ורדה, אורי קלאוזנר, רבקה מיכאלי ויורם חטב.

עמוס גיתאי וז'אן מורו, מתוך הצילומים של "מאוחר יותר", 2008

טרילוגיה נוספת שהתמקדה באירועים היסטוריים חשובים לחברה הישראלית כללה את הסרטים כיפור (2000), עדן (2001) וקדמה (2002). כיפור היה הסרט העלילתי המשמעותי ביותר עד אז שעסק במלחמת יום הכיפורים. המבקרים שיבחו את הסרט על הדרך העניינית בה הציג גיתאי את המלחמה, אך יש שביקרו את הסרט כמוצר קר רגש וכחסר התפתחות עלילתית. גיתאי הגן על יצירתו כמבטאת את זיכרונותיו האישיים ואת הדרך בה הוא ראה את המלחמה. הסרט הוצג במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן ב-2000 ונבחר לאחד מהסרטים החשובים בהיסטוריה של הקולנוע על ידי כתב העת הצרפתי 'מחברות לקולנוע' (צר'). שיחקו בו לירון לבו, תומר רוסו, אורי קלאוזנר ויורם חטב. הסרט עדן הוצג במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל ונציה ב-2001 והשתתפו בו סמנטה מורטון, דני יוסטון וארתור מילר. הסרט קדמה סיפר את סיפורם של המעפילים שעם הגעתם לארץ נשלחו לקרבות לטרון. הסרט הוצג גם הוא במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן ב-2002 ובעקבותיו זכה גיתאי בפרס רוברטו רוסליני על מפעל חיים ב-2003 ובפרס פסטיבל הסרטים בירושלים על מכלול יצירתו. בקדמה השתתפו אנדריי קשקר, הלנה ירלובה,מנחם לאנג ומוני מושונוב.

מתוך הסרט "הארץ המובטחת", 2004

בשנת 2004 החל גיתאי לעבוד על טרילוגיה שעסקה בשאלת הגבולות. הארץ המובטחת, חלקה הראשון של הטרילוגיה, עסק בסחר בנשים בישראל. הסרט השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל הסרטים בוונציה ובו השתתפו השחקנים רוזמונד פייק, חנה שיגולה, יוסוף אבו ורדה, אן פריו, דיאנה בספצ'ני, ולהקת הרוק הישראלית היהודים. בשנת 2005 ביים את אזור חופשי, בהשתתפות הכוכבת האמריקנית ממוצא ישראלי נטלי פורטמן, היאם עבאס והשחקנית חנה לסלאו אשר זכתה על תפקידה זה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן. החלק האחרון של הטרילוגיה היה התנתקות משנת 2007, בו הפגיש גיתאי בין בחור ישראלי צעיר (לירון לבו) לבין אחותו (ז'ולייט בינוש) המתגוררת בצרפת בלוויית אביהם. הם גילו אחד את השני מחדש כשברקע התמודדה ישראל עם תהליך ההתנתקות מגוש קטיף. גיתאי לקח את המושג התנתקות גם למשמעות אישית וחקר את המונח הן רגשית והן אינטלקטואלית. עוד השתתפו השחקנים ז'אן מורו, ברברה הנדריקס, דאנה איבגי, אורי קלאוזנר, ישראל קטורזה ואחרים.

גיתאי עם נטלי פורטמן וחנה לסלאו במהלך צילומי הסרט "אזור חופשי", 2005

בשנת 2012 ביים גיתאי את הסרט שיר ערש לאבי, שסיפר את סיפורו של אביו של גיתאי, האדריכל מוניו גיתאי-וינרויב. הסרט היה מסע המתמקד בקשרים בין אב לבנו, בין ארכיטקטורה לקולנוע ובין אירועים היסטוריים לבין זיכרונות אישיים.

בשנת 2014 ביים את הסרט אנה ערביה בו ביקש גיתאי להעביר בשוט רציף אחד סיפור על דו קיום, זהויות לאומיות, היסטוריה וזיכרון[10]. הסרט הוצג בתחרות המרכזית של פסטיבל ונציה ה-70[11].

בשנת 2015 ביים גיתאי את רבין, היום האחרון. הסרט הוצג בתחרות הסרטים של פסטיבל הסרטים של ונציה[12] ובפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו. גיתאי התמודד בסרטו עם שאלת הזיכרון של רצח רבין ועם רוח התקופה שקדמה לו. הסרט שפך אור על המשבר הפוליטי-חברתי בו נמצאת החברה הישראלית, משבר שבמידה מסוימת החל עם רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין וגל ההסתה והשנאה שהכה בתקופה שלפניו. גיתאי השתמש בקטעי ארכיון ושחזור עלילתי של מאורעות אותו היום. מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני כתב: "רבין, היום האחרון הוא לא סרט שמציע נחמה. הוא גם לא סרט שמתיימר לחשוף את "האמת" סביב הרצח. מבנהו המבולבל לכאורה משקף גם את הטראומה הלאומית וגם את רסיסי מה שנותר מאז מהחברה הישראלית, שקריאות דביקות לאיחוד מאולץ שלה נשמעות עד היום. בעיקר הוא אומר - באמצעות השוט החותם את הסרט - שישנו קו ישר המחבר את הרצח לסיטואציה הפוליטית היום."[13]

ביולי 2016 העלה גיתאי את מופע התיאטרון יצחק רבין, כרוניקה של התנקשות בפסטיבל אביניון שבצרפת[14]. גיתאי התבסס על זיכרונותיה של לאה רבין, אלמנתו של יצחק רבין, כדי לשחזר את האירועים שהובילו לרצח, תוך שימוש בארבעה קולות: שתי שחקניות שרה אדלר והיאם עבאס ושתי מוזיקאיות הפסנתרנית עדנה שטרן והצ'לנית סוניה וידר אטרטון. המופע עלה גם בפילהרמונית של פריז ובמרכז לינקולן בניו יורק. באותה שנה הגלריה Galerie Enrico Navarra and Sébastien Moreu הוציאה לאור את הספר עמוס גיתאי. 35 שנה לאחר יצירת הסרט יומן שדה, חזר גיתאי לשטחים הכבושים וביים את הסרט התיעודי ממערב לירדן[15]. הסרט הציג פלסטינים וישראלים שלא ויתרו על דרך השלום. הוא תיאר כיצד נוצרו קשרים בעקבות ולמרות הכיבוש בין פעילי זכויות אדם, עיתונאים, אימהות אבלות ואף מתנחלים יהודים, שפעלו מתוך שליחות אזרחית. הסרט הוצג בבכורה במסגרת "שבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן 2017. שנת 2018 הייתה שנה של פעילות ענפה עבור עמוס גיתאי, שהוזמן להציג שני סרטים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בוונציה. הראשון רכבת קלה, קומדיה שהציגה את השִגרה היום יומית ברכבת הקלה בירושלים, המחברת בין מזרח העיר למערבה ובין תושביה. בסרט השתתפו 36 שחקנים ושחקניות מישראל, מפלסטין ומאירופה, ביניהם: יעל אבקסיס, חנה לסלאו, מת'יו אמלריק ופיפו דלבונו. הסרט השני היה מכתב לידיד בעזה שהתייחס למשבר המתמשך בין ישראל לעזה. בסרט שני פלסטינים ושני ישראלים הקריאו טקסטים בהשראת מחמוד דרוויש, יזהר סלמינסקי, אמיל חביבי ועמירה הס, כמחווה למכתבו המפורסם של אלבר קאמי מ-1943, שבהשראתו ניתן השם לסרט.

עיבודים קולנועיים לטקסטים ספרותיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיתאי יצר מספר עיבודים קולנועיים לטקסטים ספרותיים לאורך הקריירה שלו:

תערוכות ומיצגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצבי קולנוע, הצבת תערוכות ופרסומי ספרים הם חלק מדרכו האמנותית של גיתאי. הוא הציג ופרסם במוסדות מובילים בארץ ובעולם כמו מוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון תל אביב לאמנות, מרכז פומפידו בפריז, המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMa) שבניו יורק, מוזיאון ריינה סופיה שבמדריד ועוד. רבות מתערוכותיו הוקדשו להוריו מוניו ואפרתיה, כגון הרטרוספקטיבה שיזם ב-1996 במרכז פומפידו, העוסקת בעבודתו של אביו (הרטרוספקטיבה היחידה שהוקדשה לאדריכל ישראלי במוזיאון הפריזאי) או פרסום מכתבי אמו אפרתיה גיתאי: התכתבות 1994-1929 בהוצאת גלימאר, שנקראו על ידי ז'אן מורו בתיאטרון אודיאון[20][21].

כרזת התערוכה רטרוספקטיבה עמוס גיתאי, מרכז פומפידו, פריז, 2003
מתוך התערוכה 'עקבות', פאלה דה טוקיו, פריז

בשנת 2011 הוא הציג את התערוכה עקבות, שהוצגה במוזיאון פאלה דה טוקיו (פריז), במוזיאון הבאוהאוס בדסאו (אנ'), גרמניה ובמשכן לאמנות בעין חרוד בישראל. בתערוכה עקבות יצר גיתאי הליכה חזותית וקולית באינטימיות יוצאת דופן דרך דימויים שהוצאו מארבעה עשר סרטיו. דימויים וצלילים, זה לצד זה, של החומות ההרוסות בתוכן נמצא רכושם של יהודים שנבזזו בזמן מלחמת העולם השנייה, או של קהל המזמר את "מוסוליני" במהלך מערכת הבחירות של נכדתו ועד השקט בווידאו שצולם באושוויץ. מעוויתות המזרח התיכון ועד הוואלס הרך של זוג ותיק בערב המעצר שלהם, המסע שהציע גיתאי היה מאתגר ומטלטל, ועורר את אלימות ההיסטוריה וההדים שלה וייצר השתקפות אישית על שנאת הזרים ששינתה גורלות. בכך, בנה גיתאי את התנאים הרגישים להעברת זיכרון של מקומות ואירועים[22][23].

באותה השנה חנך גיתאי את מוזיאון מוניו גיתאי וינרויב לאדריכלות במשרדיו הישנים של אביו בחיפה.

לאחר בימוי סרטו 'רבין, היום האחרון' בשנת 2015, המשיך גיתאי בחקירת רצח רבין בהצגת התערוכה כרוניקה של התנקשות ידועה מראש, שהוצגה במוזיאון הלאומי לאמנויות מהמאה ה-21 MAXXI ברומא, איטליה[24], המרכז לאמנויות יפות, בריסל (אנ') (BOZAR), בלגיה[25] וב- Fondation Lambert באביניון, בצרפת[26]. דרך עבודה עם קרמיקה, צילומים ומיצבי וידאו, אִפשר גיתאי קריאה שונה וחדשה של המאורעות שהובילו לרצח.

הוא הציג גם את התערוכה לפני ואחרי, בה הוצגו שני סרטים ניסיוניים שצילם במצלמת סופר 8 במלחמת יום כיפור ב-1973 - לפני ואחרי ו-שחור ולבן - יחד עם צילומי סטילס. בלפני ואחרי חזר גיתאי לאירוע התרסקות המסוק שממנו הצליח להימלט ולהינצל כאשר היה בן 23. מצלמת הסופר 8 הציגה את המעיל הצבאי שלבש בזמן ההתרסקות שהפך להיות 'הדמות' המרכזית של הסרט. יחד עם סדרת התצלומים שהוצגה, המשיך גיתאי את עבודת הפענוח שלאחר המוות, של אותו הרגע בו החוויה הופכת לזיכרון אישי. זהו תהליך בו הנושא נעלם; מה שהופיע במקומו היה דחיסות קיצונית של חומר עבה, גרגירי, שתרגם את פִצְעי הזמן וגרם לתחושה ציורית להופיע. אילו מצבים אמנותיים יכולים לתת תיאור נאות לאותו אירוע, לטראומה ההיא? אילו עקבות נותרו בזיכרון - כמה שבועות אחרי, או ארבעים שנה אחרי? מסע האמן הוזן בהדדיות ובמקביל הן על ידי הסרט והן על ידי צילום הסטילס[27].

בשנת 2019 הוא הציג את המיצג שדות זיכרון בתיאטרון העיר (אנ'), בפריז. דרך צילום וסאונד הוא הציג דיוקן עצמי, פנורמה של עבודתו, השזורה בסכסוך הישראלי-פלסטיני, בה שזורים מציאות ובדיון, אינטימיות והיסטוריה. זוהי יצירה על זיכרון, זיכרון מקום ודייריו.

תיאטרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגוף עבודתו של גיתאי ניתן למצוא גם עבודות לבמה. בדומה לעניינו הקולנועי, גם ביצירתו התיאטרונית, התמקד גיתאי במתח שבין האישי וההיסטורי ובין המקומי והאוניברסלי. רבות מיצירותיו הוצגו במוסדות מובילים בעולם, דוגמת פסטיבל אביניון בצרפת, הפילהרמונית של פריז ומרכז לינקולן בניו יורק. בין יצירותיו, מטמורפוזה של מלודיה, בעקבות מלחמת בני אור ובני חושך, עם סמואל פולר וחנה שיגולה, מופע הפתיחה של הביאנלה של ונציה בשנת 1993, ומלחמת בני אור ובני חושך עם ז'אן מורו שהציגה בפסטיבל אביניון בשנת 2008[28][29][30].

הוא יצר את אפרתיה גיתאי: מכתבים, שעלתה בתיאטרון אודיאון בפריז ב-2010, גם כן עם ז'אן מורו שהקריאה את מכתביה של אמו. בלנדין מאסון מ-France Culture כתבה: ”אפרתיה מונצ'יק-מרגלית, נולדה בחיפה בשנת 1909 ונפטרה בשנת 2003 בגיל 93. התכתבויותיה חושפים, מהמכתבים הראשונים משנת 1928, בהם פנתה לאביה ולאחיותיה, את עצמאות הרוח שלה, סקרנותה לעולם ולחיים הפוליטיים, עד למכתבי שנות התשעים, זמן קצר לפני מותה. אינטלקטואלית ומטיילת, אפרתיה מקסימה אותנו עם טעמה החד לחיים והאנרגיה שהיא מביאה עמה להתנסויות השונות בחיים, הטובות והטובות פחות. (...) ראייתה הפוליטית וההיסטורית החד משמעית, העונג שלה מהחיים, הטעם שלה לנופים, זה של הר הכרמל בו היא גרה עם בעלה מוניו, אך גם זה של הרחובות הקרים של לונדון, או אגם בפינלנד ... אלו חוויותיה שלה כאשה, וכל חוכמת החיים שעוברת על ידי רצונה הפשוט ללמוד ולהבין את העולם, מועבר אלינו באמצעות המכתבים האלה.”

מטמורפוזה של מלודיה, גיבלניה, 1992

יצירה נוספת הייתה רצח רבין - כרוניקה של רצח, שנוצרה בעקבות הסרט רבין, היום האחרון (2015) ועלתה בבכורה בפסטיבל אביניון ב-2016. בעבודה זו התבסס גיתאי על זיכרונותיה של לאה רבין, אשת ראש הממשלה, וייצר כמו משל משוחרר מכל פורמליזם. ארבע גיבורות נשיות, ארבעה קולות שדִקלמו את הטקסט שהפך להיות טקסט שבין קינה לשיר ערש, שִחזרו את מהלך ההיסטוריה והאלימות חסרת התקדים בה התנגדו הכוחות הלאומניים לפרויקט השלום שהוביל יצחק רבין, על ידי שיסוי והסתה. ארבעה קולות שצולמו, כאילו ב"תא הד", בין דימויים דוקומנטריים לתמציות מהספרות הקלאסית - אותו זיכרון חי שתמיד ליווה את הקולנוען והבמאי בהבנתו את המדינה והחברה הישראלית.

ב-2019, הגרסה הבימתית של מכתב לידיד בעזה, הועלתה בבכורה בפסטיבל ספולטו בארצות הברית. היצירה היא מולטימדיה שובת לב, תובענית, מאתגרת ולירית. בתקופה בה אמנות ובידור הפכו לעיתים למילים נרדפות, המחזה החזיר את האמון ביכולתו של התיאטרון לשאול שאלות פוליטיות ותרבותיות קשות. הקהל לא היה יכול להישאר פסיבי, וקיבל על עצמו את המשימה הקשה של הבנת החוויה התיאטרלית אל מול מחשבותיו, תפיסותיו ודעותיו בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. במקום להציע תיאוריה או פתרון, המחזה שימש כטריגר חזק לדמיון פוליטי נחוץ. מכתב לידיד בעזה היה במקור סרט בן 34 דקות שהוקרן ב-2018 בפסטיבל ונציה. נייג'ל רדון, המנהל של פסטיבל ספולטו, הציע לגיתאי לעבוד על גרסה תיאטרונית לפסטיבל. רוב הטקסטים ורוב השחקנים היו משותפים בסרט ובעיבוד הבימתי שלו, ובכל זאת, באופן פרדוקסאלי, המבנה והתחושה של הסרט נראו תיאטרליים יותר לעומת הגרסה התיאטרונית בת השעה וחצי שהעניקה לצופים רושם של קולנוע.

הוראה אקדמית וכנסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוס גיתאי הרבה ללמד ולהשתתף בכנסים ברחבי העולם. בשנת 2017, היה פרופסור אורח באוניברסיטת ברקלי, בה למד בצעירותו, שהציגה לקהל את עשייתו התיעודית והבדיונית. דרך הקרנת חלק מסרטיו התאפשר לקהל לצלול לסוגיות הפוליטיות והחברתיות של ישראל, מעדשתו הייחודית של גיתאי. כאדריכל מיומן, לגיתאי יש דרך ייחודית להבין ולייצג חוויה אנושית באמצעות זמן ומרחב ודרך הסרטים בית, עיר וגבול, שהוצגו כחלק מהסדרה, הצליח גיתאי להציג נרטיב ודימוי שלם מורכב יותר של ישראל בהקשר של שיח עולמי רחב[31].

בשנת 2018, לאחר שקיבל תואר פרופסור מקולג' דה פרנס בפריז, הוזמן גיתאי לתת שם סדרה של 12 שיעורים והרצאות שעסקו בעבודתו הקולנועית, מבחינה אתית, פוליטית ואמנותית, בשם 'לחצות את הגבולות'[32].

ב-2019 היה פרופסור אורח באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק.

פילמוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אחרי (קצר, 1974)
  • כריזמה (קצר, 1978)
  • שיכון (קצר, 1978)
  • מיתוסים פוליטיים (קצר, 1978)
  • ואדי רושמיה (קצר, 1979)
  • ארכיטקטורה (קצר, 1979)
  • מאורעות ואדי סאליב (קצר, 1979)
  • Cultural Celebrities (תיעודי, 1979)
  • ביקור קרטר בישראל (תיעודי קצר, 1979)
  • חיפוש אחר זהות (תיעודי, 1980)
  • בית (תיעודי, 1980)
  • ואדי (תיעודי קצר, 1981)
  • American Mythologies (תיעודי, 1981)
  • יומן שדה (תיעודי, 1982)
  • Regan: Image for Sale (תיעודי, 1984)
  • בנגקוק-בחריין (תיעודי, 1984)
  • אננס (תיעודי, 1984)
  • אסתר (1986)
  • יום חדש לגמרי (תיעודי, 1987)
  • ברלין ירושלים (1989)
  • ואדי 1981-1991 (תיעודי, 1991)
  • לידתו של גולם (1991)
  • גלגולו של ניגון (תיעודי, 1992)
  • גולם: נדודים (1992)
  • גולם: גן האבן (1993)
  • תיאטרון החיים (תיעודי, 1994)
  • עמק הוופר (תיעודי, 1994)
  • המלכה מרי (תיעודי, 1994)
  • בשם הדוצ'ה (תיעודי, 1994)
  • כיפור: זיכרונות מלחמה (תיעודי, 1994)
  • זיכרון דברים (1995)
  • מילים (1996)
  • זירת הרצח (תיעודי, 1996)
  • מלחמה ושלום בווזול (תיעודי, במשותף עם אליה סולימאן, 1997)
  • ציון, אוטו-אמנציפציה (תיעודי, 1998)
  • תפוז (תיעודי, 1998)
  • בית בירושלים (תיעודי, 1998)
  • יום יום (1998)
  • קדוש (1999)
  • כיפור (2000)
  • ואדי גרנד קניון 2001 (תיעודי, 2001)
  • עדן (2001)
  • קדמה (2002)
  • 11-09-01: ישראל (קצר, 2002)
  • עלילה (2003)
  • הארץ המובטחת (2004)
  • ברוכים הבאים לסאו פאולו (במשותף עם עוד 12 במאים, 2004)
  • אזור חופשי (2005)
  • חדשות מהבית (תיעודי, 2006)
  • לכל אחד הקולנוע שלו: הדיבוק בחיפה (קצר, 2007)
  • התנתקות (2007)
  • מאוחר יותר (2008)
  • כרמל (2009)
  • מלחמת בני אור בבני חושך (2009)
  • ורדים בתשלומים (2010)
  • שיר ערש לאבי (2012)
  • אנה ערביה (2013)
  • צילי (2014)
  • רבין, היום האחרון (2015)
  • קיימות - אדם, טבע וסביבה (סדרת טלוויזיה, 2016)[33]
  • מערב לירדן, (תיעודי, 2017)
  • מכתב לידיד בעזה (קצר, 2018)
  • רכבת קלה (2018)
  • לילה בחיפה (2020)
  • עדיין לא מאוחר (2024)
  • למה מלחמה (2024)

רשימת תערוכות ומיצגים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרזת פסטיבל רטרוספקטיבה של סרטי עמוס גיתאי במרכז פומפידו בפריז, 2003
  • כיפור, רקוויאם למלחמה, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2023
  • Palazzo Vecchio, Sala d'Arme, Promised Lands, פירנצה, 2022
  • שדות זיכרון, Theatre de la Ville, פריז (2019)
  • The Law Of The Pursuer, ברלין, 2017[34]
  • כרוניקה של התנקשות ידועה מראש, אביניון, 2016[35]
  • תערוכה, גלריה תאדו רופאק, זלצבורג, 2015[36]
  • Ways/Strade, פלאצו ריאל, מילאנו, 2014-2015
  • עמוס גיתאי, ביוגרפיה מוזיאון ריינה סופיה, מדריד, 2014.
  • עמוס גיתאי ארכיטקטורה של הזיכרון, פריז, לוזאן, בריסל, 2014.
  • Before and After, גלריה תאדו רופאק, פריז, 2014. וילה קאסט, זלצבורג, 2016
  • Disaster / The End of Days, תערוכה קבוצתית, גלריה תאדו רופאק, פריז, 2013
  • ארכיטקטורה של הזיכרון, ארל, צרפת, 2012
  • אפרתיה גיתאי - מכתבים, המשכן לאומנויות עין חרוד ישראל, 2011
  • מוניו גיתאי-וינרויב - עקבות, המשכן לאומנויות עין חרוד ישראל, 2011
  • Traces, an installation at the Palais de Tokyo, Paris, 2011
  • שיר ערש לאבי, מיצג וידאו על חדר האוכל בקיבוץ כפר מסריק אותו תכנן אביו, הארכיטקט מוניו גיתאי-ויינרויב, 2010
  • מלחמת בני אור בבני חושך, (בהשתתפות ז'אן מורו) פסטיבל אביניון, צרפת, 2008
  • Traces - Evento, Bordeaux, 2009
  • מוניו-וינרויב / עמוס גיתאי – ארכיטקטורה וקולנוע בישראל, מוזיאון לאדריכלות, מינכן 2008–2009
  • מוניו-וינרויב / עמוס גיתאי – ארכיטקטורה וקולנוע בישראל, מוזיאון תל אביב, 2008-2009
  • Amos Gitai: Non-Fiction, MoMA (Museum of Modern Art) New York, 2008
  • תערוכה לזכרו של אביו מוניו גיתאי-וינרויב - עמוס גיתאי, אוליבייה סנקאלבר וליונל ריצארד, מרכז פומפידו, פריז 2006
  • שיכון ציבורי - מיצג וידאו רב מסכי. מוזיאון לאומנויות עין חרוד, מוזיאון הרצליה, מוזיאון לאומנות מודרנית, סאיטאמה, יפן, 2000
  • פותחים שן זן - מיצג, מוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, 1998
  • תערוכת זיכרון לאביו מוניו גיתאי-וינרויב, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1994

רשימת יצירות תיאטרון

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • הבית, Théâtre national de la Colline, פריז, צרפת, 2023; Berliner Festspiele, ברלין, 2024; מרכז האמנויות ברביקן, לונדון, 2024
  • רצח רבין - כרוניקה של רצח, Burg Theater, וינה, 2024; Theatre de la Ville, פריז, צרפת, 2020; הפילהרמונית של פריז, צרפת, 2018; John Anson Ford Theater, לוס אנג'לס, ארצות הברית, 2017; פסטיבל מרכז לינקולן, ניו-יורק, ארצות הברית, 2017; פסטיבל אביניון, צרפת, 2016
  • אפרתיה גיתאי: מכתבים, MoMa, ניו-יורק, ארצות הברית, 2020; Coronet Theater of London, אנגליה, 2019
  • מכתב לידיד בעזה, Coronet Theater of London, אנגליה, 2019; Theatre de la Ville, פריז, צרפת, 2019; פסטיבל ספולטו, צ'ארלסטון, ארצות הברית, 2019
  • מלחמת בני אור ובני חושך (עם ז'אן מורו), Odéon-Théâtre de l'Europe, פריז, צרפת, 2010; פסטיבל אביניון, צרפת, 2009; פסטיבל Athens Epidaurus, יוון, 2009[29][30]
  • Open Shen Zen, ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב, ישראל, 1998
  • מטמורפוזה של מלודיה, בעקבות מלחמת בני אור ובני חושך, עם סמואל פולר וחנה שיגולה, פתיחת הביאנלה של ונציה, איטליה, 1993; גיבלניה, איטליה, 1992[28]

פרסים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים לסרטיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אסתר (1986): סרט הביכורים הטוב ביותר - פסטיבל טורינו לקולנוע צעיר (במשותף עם "שחור ולבן")
  • ברלין ירושלים (1989): פרס חבר השופטים - פסטיבל איסטנבול
  • פסטיבל ונציה:
    • ברלין ירושלים (1989): פרס המבקרים - ציון לשבח
    • ציון, אוטו-אמנציפציה (1998): פרס יונסקו
    • 11-09-01 (2002): פרס יונסקו (במשותף עם עוד 10 במאים)
    • הארץ המובטחת (2004): פרס "קולנוע למען השלום"
  • פסטיבל ירושלים:
    • יום יום (1998): פרס וולג'ין לסרט עלילתי באורך מלא
    • יום יום (1998): התסריט הישראלי הטוב ביותר (במשותף עם דובר קוסאשווילי על "עם חוקים")
  • קדוש (1999): פרס הסרט הזר הטוב ביותר שאינו דובר אנגלית - פסטיבל הקולנוע העצמאי הבריטי
  • כיפור (2000): פרס פרנסואה שאלה - פסטיבל קאן
  • קדמה (2002): הסרט הטוב ביותר - פסטיבל סאו פאולו
  • הארץ המובטחת (2004): פרס "קולנוע למען השלום"
  • אזור חופשי (2005): פרס השחקנית הטובה (חנה לסלאו), פסטיבל קאן

מועמדויות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • כיפור (2000): פרס אופיר לבמאי הטוב ביותר
  • קדמה (2002): הסרט הטוב ביותר - פסטיבל בנגקוק
  • פרס דקל הזהב - פסטיבל קאן:
    • קדוש (1999)
    • כיפור (2000)
    • קדמה (2002)
    • אזור חופשי (2005)
  • פרס אריה הזהב - פסטיבל ונציה:
    • עדן (2001)
    • עלילה (2003)
    • הארץ המובטחת (2004)
  • פרס "Golden Spike" - פסטיבל ויאדוליד:
    • עלילה (2003)
    • מאוחר יותר (2008)

ספרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Gitai, Efratia, Correspondance 1929-1994, Gallimard, Paris, 2010
  • Gitai Amos, Genèses, Gallimard, Paris, 2009
  • Gitai Amos, Monte Carmelo, Bompiani, Milano, 2004
  • Gitai Amos, Parcours, Centre Pompidou, Paris, 2003
  • Gitai Amos, Monte Carmel, Gallimard, 2003
  • עמוס גיתאי, ריצ'רד אינגרסול, מוניו גיתאי-וינרויב, ארכיטקט באוהאוס בישראל, אלקטרה, מילנו, 1994
  • Gitai Amos, The War of the Sons of Light Against the Sons of Darkness, Mazzotta, Milano, 1993

ספרים המוקדשים ליצירתו של עמוס גיתאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Cinema di Amos Gitai: Frontiere e territori (Il), Serge Toubiana, Bruno Mondadori, Torino, 2006
  • Amos Gitai: News from Home, Walther König, Köln, 2006
  • The Cinema of Amos Gitai, Serge Toubiana, Baptiste Piégay, Lincoln Center / Cahiers du cinéma, Paris, 2005
  • Amos Gitai, Amos Gitai, Serge Toubiana, Mostra internacional de cinema / Cosac Naify, São Paulo, 2004
  • Exilios y territories, el cine de Amos Gitai, Serge Toubiana, Baptiste Piégay, Semana Internacional de Cine, Valladolid, 2004
  • Exils et territoires: le cinéma d'Amos Gitai, Serge Toubiana, Baptiste Piégay, Arte Editions / Cahiers du cinéma, Paris, 2003
  • Amos Gitai, Cinema forza di pace, Edited by Daniela Turco, Le Mani, Genova, 2002
  • The Films of Amos Gitai, a Montage, Edited by Paul Willemen, BFI Publishing, London, 1993
  • Amos Gitai, Edited by Alberto Farassino, Mostra Internazionale Riminicinema, Rimini, 1989

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עמוס גיתאי

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ יאיר רוה, התרחקות, באתר ynet, 19 בנובמבר 2008
  2. ^ 'עמוס גיתאי- קולנוע, פוליטיקה, אסתטיקה', אירמה קליין, עמ' 14, הוצאת הקיבוץ המאוחד
  3. ^ Libération, 1.3.1982
  4. ^ 1 2 גיתאי 3X2X, ז'אן-מישל פרודון, רסלינג 2007
  5. ^ יאן לארדו, "מחברות של קולנוע" מס' 344, פברואר 1983
  6. ^ מרב יודילוביץ', הנביא עמוס, באתר ynet, 16 בפברואר 2007
  7. ^ David Lusted, Framework, n°29, 1985
  8. ^ "האיש שרצה להיות אלביס רצח אדם שאולי היה יהודי", הארץ, 13 בנובמבר 1993
  9. ^ Mikhail Iampolski, "The Road to Jerusalem", in "The Films of Amos Gitai", Edited by Paul Willemen, BFI, London, 1993
  10. ^ CINÉMA. Ana Arabia : l’enclave rêvée d’Amos Gitai, Courrier international, ‏2014-08-06 (בצרפתית)
  11. ^ המועמדים הסופיים לפסטיבל ונציה ה-70, גארדיאן, 25 ביולי 2013
  12. ^ Rabin assassination investigated in Amos Gitai's upcoming film, Haaretz.com (באנגלית)
  13. ^ "רבין, היום האחרון": סרט חשוב לכולנו, באתר ynet, 8 בנובמבר 2015
  14. ^ Yitzhak Rabin : Chronique d’un assassinat de Amos Gitaï, France Culture (בצרפתית)
  15. ^ אתר למנויים בלבד אורי קליין, בחזרה לגדה המערבית: בסרט החדש של עמוס גיתאי הייאוש החליף את הזעם, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2017
  16. ^ Scott, A. O. (2008-10-30). "In Search of Family History Despite the Threat of Pain". The New York Times (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2020-09-23.
  17. ^ נירית אנדרמן, סרטו החדש של עמוס גיתאי, "צילי", יוצג בפסטיבל ונציה, באתר הארץ, 23 ביולי 2014
  18. ^ Leo Barraclough, Amos Gitai’s ‘Why War,’ Starring Irene Jacob and Mathieu Amalric, Debuts First Clip Ahead of Venice Premiere (EXCLUSIVE), Variety, ‏2024-08-20 (באנגלית אמריקאית)
  19. ^ Alex Ritman, Israeli Director Amos Gitai Dismisses Calls for Venice Title ‘Why War’ to Be Boycotted, Variety, ‏2024-08-31 (באנגלית אמריקאית)
  20. ^ האב, הבן ורוח הארץ, באתר הארץ, 14 במאי 2009
  21. ^ Correspondence, המשכן לאמנויות, ‏2017-11-26 (באנגלית)
  22. ^ TRACES DE AMOS GITAI AU PALAIS DE TOKYO, PARIS -, www.claudinecolin.com
  23. ^ "Avec l'installation 'Traces', Amos Gitaï fait se heurter les sons et les images". Le Monde.fr (בצרפתית). 2011-02-11. נבדק ב-2020-09-23.
  24. ^ http://www.fondazionemaxxi.it/en/events/cronaca-di-un-assassinio-annunciato.html
  25. ^ AMOS GITAÏ, BOZAR (בצרפתית)
  26. ^ En cours | Expositions | Collection Lambert en Avignon, www.collectionlambert.fr
  27. ^ https://ropac.net/exhibition/before-after
  28. ^ 1 2 http://www.amosgitai.com/html/film.asp?docid=50&lang=1
  29. ^ 1 2 http://greekfestival.gr/festival_events/amos-gitai-2009/?lang=en
  30. ^ 1 2 https://forward.com/bintel-blog/109447/amos-gitai-finds-inspiration-in-josephus/
  31. ^ College of Environmental Design University of California, Berkeley 230 Wurster Hall #1820 Berkeley, Ca 94720–1820, ARCH Lecture: Amos Gitai - Screening of Film “Kadosh” Wednesday, 09/13/17 6:30pm – 9:00pm 112 Wurster Hall, ced.berkeley.edu
  32. ^ Biographie, www.college-de-france.fr (בצרפתית)
  33. ^ קיימות, אדם טבע וסביבה - 8 שיחות עם מומחים ישראליים בתחומים שונים של הגנת הסביבה
  34. ^ http://savvy-contemporary.com/index.php/exhibitions/the-law-of-the-pursuer/
  35. ^ http://www.collectionlambert.fr/evenement/217/l-ete-a-la-collection-lambert.html
  36. ^ http://ropac.net/selected_works/amos-gitai
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=עמוס_גיתאי&oldid=42279810"