בלקברן דארט
 | |||||||||||||||
| בלקברן דארט T.2, סביבות 1930 | |||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מפציץ טורפדו דו-כנפי | ||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 בריטניה | ||||||||||||||
| יצרן | בלקברן איירקראפט | ||||||||||||||
| טיסת בכורה | אוקטובר 1921 | ||||||||||||||
| תקופת שירות | 1922–1933 (כ־11 שנים) | ||||||||||||||
| צוות | 1 | ||||||||||||||
| יחידות שיוצרו | 149 (כולל שמונה מטוסים מגרסת הייצוא ו-21 מהגרסה הימית) | ||||||||||||||
| משתמש ראשי | |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
בלקברן דארט (באנגלית: Blackburn Dart) היה מפציץ טורפדו דו-כנפי בריטי לפעולה מעל גבי נושאות מטוסים תוצרת בלקברן איירקראפט, אשר טס לראשונה באוקטובר 1921. הדארט שימש כמפציץ הטורפדו הסטנדרטי של זרוע האוויר של הצי המלכותי בשנים 1923–1933, וגרסה מותאמת שלו יוּצאה ליוון, שם שירתה בצי היווני.
תכנון ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1919 החלה חברת בלקברן איירקראפט בפרויקט פרטי, שנועד לפתח מפציץ טורפדו שיחליף את הסופווית' קוקו, ששירת בתפקיד זה מעל גבי נושאות המטוסים של הצי המלכותי. המטוס, פרי תכנונו של מהנדס העיצוב הראשי של החברה, מייג'ור פרנק ארנולד באמפוס, כונה T.1 סוויפט. על אף התכנון הסטנדרטי ברובו, היו למטוס הדו-כנפי הגדול זוג סמוכות בין כנפיו מכל צד, הכנפיים היו שוות בגודלן וניתנות לקיפול, אך הכנף העליונה הייתה ממוקמת מעט קדימה ולא חפפה לתחתונה במדויק[1]. חלקה המרכזי של הכנף נבנה מפלדה, עם חלקים חיצוניים עשויי עץ, אשר כוסתה בבד. מאזנות הותקנו בכל ארבע הכנפיים. גוף המטוס הורכב על גבי הכנף התחתונה ונבנה גם הוא משלד מתכת וכיסוי בד. יחידת זנב המטוס הורכבה מכבלים ששלטו בסנפיר בעל הגה כיוון. כן הנסע שחולק לשניים הורכב מגלגלים על גבי בולמי זעזועים ואפשר התקנת מתלים עבור נשיאת טורפדו בגודל סטנדרטי תחת גוף המטוס[2].
אב הטיפוס של הסוויפט המריא לראשונה בספטמבר 1920, וכמעט התרסק בשל טעות בחישוב מרכז הכובד של המטוס. בעיה זו נפתרה לאחר הסתה לאחור של הכנפיים, והגה הכיוון תוקן כדי לשפר את השליטה במטוס. לאחר תיקונים אלה, השתפרו ביצועי הסוויפט, ולפי מכרז מספר 20\3 ייצרה בלקברן עבור משרד האווירייה הבריטי שלושה מטוסים לבחינת ביצועיהם, אשר נקראו בלקברן דארט.
הדארט צויד במנוע מדגם נאפייר לאיון סימן IIB או V, אשר הורכב כאשר צינורות הפליטה שלו פונים מעלה. בנוסף, על מנת לאפשר שדה ראייה טוב יותר בנחיתה, היה אזור בית המנוע נמוך יותר ובשיפוע בהשוואה לתא הטייס, מה שהפך לסימן ההיכר של המטוס.
אב הטיפוס של הדארט טס לראשונה באוקטובר 1921, ועל אף גודלו הפגין ביצועים טובים, כאשר הציג מהירות הזדקרות של 69 קמ"ש.
גרסה שנועדה ליצוא, ושמרה על השם סוויפט, צוידה במנוע נאפייר בעל 450 כוחות סוס. שבעה מטוסים, שנקראו סוויפט סימן II, נבנו, מתוכם נמכרו שניים לצי היפני, שלושה עבור הצי הספרדי ושניים עבור צי ארצות הברית[3][4]. המטוסים שנמכרו לארצות הברית סומנו כסוויפט F על ידי בלקברן ובלקברן BST-1 על ידי הצי האמריקאי, אך בעקבות טיסות ניסוי שבוצעו ב-1922 הוחלט לא להזמין מטוסים נוספים ובמקומם נרכשו מפציצי טורפדו מדגם דאגלס D-2[5].
היסטוריה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדארט T.2 נכנס לשירות בזרוע האוויר של הצי המלכותי ב-1923 בגף מס' 460 מנושאת המטוסים אה"מ איגל, שפעלה בים התיכון, ובגפים מס' 461 ו-462 שפעלו מאה"מ פיוריאוס שהוצבה במי החופים של בריטניה ומאוחר יותר עברה לגיברלטר[4][6]. אימונים מבסיס חופי בוצעו על ידי גפים 461 ו-462 בגוספורט הסמוכה לנמל פורטסמות'. ב-1928 פעל הדארט במסגרת גפים מס' 463 ו-464 שפעלו מנושאת המטוסים אה"מ קורייג'ס בצי הים התיכון[7]. בשנה שלאחר מכן הועבר דארט אחד לטייסת מס' 36 של חיל האוויר המלכותי (גף טורפדו להגנת חופים), תחילה לאימון במסך עשן ולאחר מכן כחלק מהטייסת המבצעית הראשונה של מפציצי טורפדו של חיל האוויר המלכותי[8][9].
שלושה מטוסי דארט הוסבו למטוס ימי דו-מושבי לשימוש כמטוסי אימון מתקדם בבית הספר לטיסה לחיילי מילואים של חיל האוויר המלכותי שהפעילה בלקברן על נהר האמבר בשנים 1925–1929. הסבה זו הובילה לפיתוח גרסה חדשה שנקראה T.3 ולוס, והוזמנה על ידי הצי היווני ב-1925 לשימוש כמפציץ טורפדו[3]. סך הכול נבנו 120 יחידות של הדארט (שלושה אבות טיפוס, 114 מגרסת T.2 ושלושה מגרסת המטוס הימי), שמונה מגרסת הסוויפט לייצוא ו-21 מגרסת ה-T.3 ולוס[10][11].
הדארט המשיך לשרת בבית הספר לטיסה של בלקברן, יחד עם מספר מטוסי T.3 שהוסבו לתצורה היבשתית, עד להחלפתם בריפון ובבאפין ב-1933[3].
הדארט היה למטוס הראשון שביצע נחיתת לילה על גבי נושאת מטוסים, כאשר הוטס על ידי קומודור האוויר ג'י. ה'. בויס מגף מס' 462 מאה"מ פיוריאוס, ב-6 במאי 1926[12].
גרסאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- T.1 סוויפט
- אב טיפוס עבור תכנון מפציץ טורפדו. יחידה אחת נבנתה.
- דארט
- אב טיפוס. שלוש יחידות נבנו ונבחנו בבסיס חיל האוויר המלכותי במרטלשם הית'.
- T.2 דארט
- גרסת הייצור הראשונה, ממנה נבנו 120 יחידות (שלוש הוסבו לתצורת אימון דו-מושבית).
- סוויפט סימן II
- גרסה לייצוא. שבע יחידות נבנו.
- סוויפט F
- סימון לגרסת סוויפט סימן II שנבחנה על ידי צי ארצות הברית.
- T.3 ולוס
- גרסה דו-מושבית עבור הצי היווני. 15 יחידות נבנו, מתוכן 12 ברישיון ביוון.
- T.3A ולוס
- גרסת לביצועי טיסות ראווה, ניסוי וכמטוסי אימון בבית הספר לטיסה שהפעילה החברה. שש יחידות נבנו.
מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבלקברן דארט שירת במדינות הבאות:
ארצות הברית
- צי ארצות הברית (בגרסת סוויפט F) - שתי יחידות נמסרו בין יוני לאוגוסט 1922.
הממלכה המאוחדת
- חברת התעופה הימית והתובלה הכללית של הים הצפוני (בגרסת T.3 ולוס) - חברה בת של בלקברן איירקראפט, אשר שימשה לאימון בבית הספר לטייסי מילואים של חיל האוויר המלכותי[10]. שלוש יחידות מוסבות לגרסה ימית נמסרו ב-1925, ושתיים מתוכן הוסבו לגרסה יבשתית ב-1929.
- חיל האוויר המלכותי (בשירות זרוע האוויר של הצי המלכותי) - 117 יחידות נמסרו החל מאוקטובר 1921 ועד 1927.
יפן
- הצי הקיסרי היפני (בגרסת סוויפט סימן II) - שתי יחידות נמסרו ב-1922.
ספרד
- הצי הספרדי (בגרסת סוויפט סימן II) - שלוש יחידות נמסרו באוגוסט 1923.
.svg){kind=small}
מפרט טכני (דארט T.2)[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאפיינים כלליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צוות: 1
- אורך: 10.782 מטרים
- מוטת כנפיים: 13.862 מטרים
- גובה: 3.94 מטרים
- שטח כנף: 60.8 מ"ר
- משרל ריק: 1,632 ק"ג
- משקל טעון: 2,895 ק"ג
- הנעה: 1 X מנוע בוכנה מדגם נאפייר לאיון IIB, שמונה צילינדרים מקורר מים, 450 כ"ס, או נאפייר לאיון V, 465 כ"ס
- מדחף: מדחף פסיעה קבועה דו-להבי
ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מהירות מקסימלית: 172 קמ"ש
- מהירות שיוט: 160 קמ"ש
- מהירות הזדקרות: 70 קמ"ש
- טווח: 660 ק"מ
- סייג רום: 3,900 מטרים
- קצב נסיקה: 3 מטר/שנייה
חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Stemp, P. D. #Kites, Birds & Stuff - Sopwith Aircraft. Lulu.com, 2010. ISBN 1446138739
- Lepage, Jean-Denis. Torpedo Bombers, 1900–1950: An Illustrated History. Pen and Sword Aviation, 2020. ISBN 1526763508
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Blackburn T.2 Dart, Virtual Aircraft Museum
- Blackburn T2 Dart, BAE Systems
- Blackburn Dart, Military Factory
- Blackburn Swift, Dart and Velos, British Aviation - Projects to Production
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ באנגלית מכונה מיקומה של הכנף העליונה לעומת התחתונה - Stagger Wing, כאשר מיקום חיובי או Positive wing stagger, פירושו שהכנף העליונה אינה חופפת במדויק לתחתונה אלא ממוקמת מעט קדימה, ולהפך כאשר המיקום שלילי.
- ^ Stemp, עמודים 22–23
- ^ 1 2 3 Lepage, עמוד 70
- ^ 1 2 Stemp, עמודים 24–25
- ^ Blackburn Swift at San Diego, October 1924, Air History.net Photo Archive
- ^ Hobbs, David. British Aircraft Carriers: Design, Development & Service Histories. Seaforth Publishing, 2014. ISBN 1473853516. עמודים 41, 51
- ^ Philpott, Ian M. The Royal Air Force: The Trenchard Years, 1918–1929. Casemate Publishers, 2005. ISBN 1783409681
- ^ Gunston, Bill. Jane's Encyclopedia of Aviation, Vol.2. Jane's, 1980. ISBN 0710607105. עמוד 306
- ^ Royal Air Force 36 Squadron Association
- ^ 1 2 Blackburn T2 Dart, BAE Systems
- ^ Blackburn Swift, Dart and Velos, British Aviation - Projects to Production
- ^ Hobbs, עמוד 41