בתיה מקוב
בתיה מקוב (ה'תר"א, 1841 – י' בטבת ה'תרע"ב, 27 בדצמבר 1911) הייתה חלוצה עברית, ממקימי העיר רחובות.
קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולדה ב-1841 בפולין למשפחת אפפל. נישאה לאברהם מקוב. התגוררה בכפר טרספול על יד העיר בריסק שם הייתה סוחרת מצליחה שחכרה אחוזה של רוזן רוסי שכללה יערות, מטעים ומפעלים לסיגריות, לעורות וליי"ש. את המפעלים האלה ניהלה לבדה, תוך כדי גידול עשרת ילדיה. בשנת 1890 התוודעה לחברת מנוחה ונחלה שפעלה מטעם ארגון חובבי ציון לרכישת נחלות בארץ ישראל, ואז החליטה שהיא עולה לארץ ישראל. בעלה שהתנגד לרעיון זימן אותה לדין תורה בטענה שדעתה נטרפה עליה כדי לאסור עליה לעלות לארץ ישראל, אולם היא השיבה לבית הדין שאם כך ממילא בעלה פטור ממתן גט ולכן היא חופשייה לעלות. ב-1891 השאירה בפולין את בעלה ועלתה עם חמישה מילדיה למושבה רחובות. בעלה סירב בתחילה לעלות לארץ ישראל. לאחר כ-3 שנים הוא התגעגע לאשתו והחליט לעלות גם הוא, אך מת לפני שהספיק להגיע.
הייתה בין המתיישבים הראשונים ברחובות, שם עסקה בחקלאות וגידלה כרמי ענבים בחלקה בת 250 הדונם שרכשה. על מנת להגדיל את הכנסותיה, נהגה בתיה להשכיר חדר בביתה, ונודעה כמי שנהגה בתקיפות עם השוכרים. בפרטי-כל האספה הכללית הראשונה המייסדת בי"ט בכסלו תרנ"א (סוף 1890), היא הייתה האישה היחידה שהשתתפה בבחירת הוועד הראשון למושבה על ידי 16 חברים, אולם עקב היותה אשה לא יכלה להיבחר בעצמה לוועד. היא נמנתה עם קבוצת הצעירים שהתנגדה לקבל את חסותו ומרותו של הברון רוטשילד, אולם מאבקם נכשל.
בנוסף לעמלה, הייתה מעורבת בענייני משפחתה, בשבט תרס"ט (1909) קיבלה מכתב מבנה בכורה משה איסר שישב בעיירה קוזין שבחבל ווהלין בפולין. מכתב זה היה מענה למכתב קודם ממנה בו הביעה דאגה לגבי שידוך לבתו רבקה והתלוננה כי בניה לא נשמעים לה, ובמכתבו כותב משה איסר:
- ”אמנם אמי את, בכ"ז מבחינה ידועה, אני מבוגר ממך... אל תייעצי להם ולא תלמדים את המעשה שעליהם לעשות, ואל תהיי להוטה לדעת מה הם עושים”.[1]
במכתבו הוזכר עניין צוואתה. נראה ששלחה לו טיוטה מצוואה שכתבה בשנת תרס"א (1901). לדעתו היה עליה להראות את הצוואה גם ליהונתן ומרדכי:
- ”בתנאי שאף נשותיהם לא תדענה מזה. גם אצלי אף אחד אינו יודע זאת. מבקש אני מאתך, לא להיות מועדף על ילדים אחרים”.[1]
היא נפטרה ב-27 בדצמבר 1911, עשרה בטבת תרע"ב בגיל 71 ונקברה בבית העלמין של רחובות. על שמה נקראים רחוב בתיה מקוב ושכונת בתיה מקוב ברחובות.
משה סמילנסקי הקדיש לה פרק שלם בספרו "משפחת האדמה". אליהו זאב לוין אפשטיין כתב בזכרונותיו שהיא הייתה "טיפוס מצוין" ו"אשת חיל במלוא מובן המלה".[2]
בנה יהונתן היה איש נוקשה ובראשית שנות השמונים חיבר הפזמונאי דן אלמגור את השיר "זמורות יבשות"[3] ובו מסופר על "תקרית מקוב" שבה התעמר יהונתן בנשים תימניות[4][5]. השיר נחשב לכזה שפוגע באתוס החלוצי, ולא ניתן היה לשדר אותו במשך שנים רבות.
בין ילדיה משה איסר, צביה, רחל, חיים, חווה, מרדכי, יהונתן, איטה, והרצל. על צאצאיה נמנים ישראל מקוב, לשעבר מנכ"ל טבע, והרצל מקוב ראש מרכז מורשת בגין.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד הכהן, הפמיניסטית הראשונה של המושבה, באתר ynet, 24 ביולי 2001
- מתוך הספר משפחת האדמה באתר מורשת נתניה
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 ארכיון רחובות, מכל תיקי משפחות, חוברת שהוצאה על ידי משפחת מקוב, עמ' 12–14.
- ^ אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך ב, פרק נט, עמ' 662.
- ^ מילות השיר "זמורות יבשות", באתר שירונט
- ^ שמעון כהן, מעגל הסטורי נסגר עם 'זמורות יבשות', באתר ערוץ 7, 17 ביוני 2008
- ^ 1על גבירות ומשרתות, באתר "מתימן לארץ ישראל"