משה סמילנסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משה סמילנסקי
משה סמילנסקי יושב שני מימין. אליעזר מרגולין, עומד שני מימין בחברת מתיישבי ראשון לציון ורחובות, 1893-4
שלט זיכרון במקום שעמד ביתו של משה סמילנסקי ברחובות (רחוב יעקב פינת ש"י)

משה סְמִילַנְסקי (24 בפברואר 1874, ז' באדר תרל"ד, טלפינו, פלך קייב, האימפריה הרוסית6 באוקטובר 1953, כ"ז בתשרי תשי"ד, רחובות) היה איש העלייה הראשונה, מנהיג ציוני, איכר, פובליציסט וסופר עברי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה סמילנסקי נולד בשנת 1874 בעיירה טלפינו שבפלך קייב, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה). עלה לארץ ישראל בשנת 1890, היה ממייסדי חדרה ופועל חקלאי בראשון לציון טרם התיישב ברחובות ב-1893. בצד כתיבתו הספרותית ופעילות הציבורית, עבד את האדמה במשקו החקלאי. הרבה לכתוב על חיי הערבים בארץ ישראל, בשם העט "חוג'ה מוסה". היה מקורב לברית שלום. שימש בתפקיד ראשי בארגון ההגנה, ואף היה אחראי על אזור העיר רחובות מטעם הארגון.

כילד, רכש משה סמילנסקי תורה והשכלה מפי מלמדים ומורים פרטיים. בין מוריו היו שניים מבני ביל"ו, וגיסו ברוך לידז'ינסקי היה מחבריו ותלמידיו של אחד העם. מקריאתו בספרות העברית החדשה, וכן מרשמי אביו, שמעיה, עם שובו מביקור בארץ ישראל בשנת תר"ן, הושפע ברוח האהבה לציון. סמילנסקי ויתר על תוכניותיו ללמוד בבית הספר החקלאי באומן והתגבר על התנגדות אמו, ובהיותו בן 16 עלה בגפו לארץ. בתחילה רצה ללמוד חקלאות במקוה ישראל, אך כיוון שלא רצה ללמוד בארץ בשפה הצרפתית, בחר לעבוד כפועל חקלאי. מכתביו מהארץ עשו רושם רב על קוראיהם, ולמקראם ניבא עליו הרב יעקב מזא"ה, רבה הראשי של מוסקבה, כי הנער הזה יהיה סופר בישראל. במהרה הצטרפה אליו משפחתו, ובהשפעתו רכש אביו כאלף דונם קרקע במושבה חדרה שאך זה נוסדה. קשיים ביורוקרטיים ומחלות דחקו בהם לעקור לראשון לציון. המשפחה החליטה לשוב לרוסיה, אך סמילנסקי הצעיר סירב. לאחר שהחלים מקדחת חזר לעבודתו והפך פעיל בחיי התרבות של הנוער ובספרייה הצבורית, למרות איסור מפורש של פקידי הברון. ב-1893 רכש אדמה ברחובות, התיישב בה, נטע כרם גפנים ושקדים ועסק בפלחה, ובשעות הפנאי עסק בכתיבה, בעבודה ציבורית ובהוראה. יחד עם עמיתו להוראה אליעזר מרגולין, חקר את הארץ לאורכה ולרוחבה. כעבור שנה יצא לרוסיה לדרישת הוריו, כדי להתייצב לשירות צבאי. לאחר שבועות אחדים שוחרר, וחזר מיד לרחובות. סמילנסקי הצטרף לאגודת "בני משה" שייסד אחד העם, אתו שמר על קשר רציף שנים ארוכות, והשתתף בפעילותה החינוכית, התרבותית והלאומית.

בתרנ"ח פרסם את מאמרו הראשון ב"הצפירה" הוורשאי, והמשיך לתאר בקביעות, בשם העט "בן-חוה", את חיי המושבות בארץ. כן כתב מאמרים בעיתונים "המליץ" ו"הצופה" וב"לוח אחיאסף", ואחר כך ביתר העיתונים העבריים ובכתבי-עת ("הארץ", "השילוח", "הפועל הצעיר" וכו') בארץ ובחו"ל. בין היוצרים והעורכים שליוו את סמילנסקי בפעילותו הספרותית מצויים ח"נ ביאליק, י"ל פרץ, יעקב פיכמן ו-יוסף קלוזנר.

בשנת 1900 סמילנסקי השתתף בייסוד "הסתדרות המושבות", ובשנת 1901 נבחר למשלחת שיצאה אל ועד חובבי ציון באודסה ובהמשך השנה אל הברון רוטשילד בפריס, במטרה לדרוש את עצמאותן של המושבות מהאפוטרופסות של פקידות הברון. באותה שנה הקים ביחד עם כורמים אחדים יקב קטן במטרה להשתחרר מהתלות ביקב הברון, אך היוזמה נכשלה. לאחר נטיעת הפרדס הראשון ברחובות בשנת 1904, הנהיג סמילנסקי את המעבר להדרים כענף חקלאי מרכזי. במקביל, עם תחילת העלייה השנייה, סייע סמילנסקי לאנשיה, והעסיק רבים מהם בפרדס ובכרם שבבעלותו, אף על פי שחלק על עמדתם בעניין "כיבוש העבודה". בשנת 1905 סמילנסקי השתתף כציר בקונגרס הציוני השביעי בבזל, הראשון לאחר מותו של בנימין זאב הרצל. בשהותו בשווייץ ב-1906, בזמן שהחלים מטיפול רפואי, כתב בעברית את "לטיפה", שראה אור לראשונה בתרגום ליידיש, ואחר כך תורגם בחזרה לעברית בידי חמדה בן-יהודה. סמילנסקי המשיך לפרסם "סיפורים ערביים" בשם העט "חוג'ה מוסה", בין היתר בכתב העת "העומר" שייסד יחד עם ש. בן ציון ו-דוד ילין. לאחר סיור בארץ ישראל ובסוריה בשנת 1912, כתב סמילנסקי ב"העולם" על ניצניה של השאלה הערבית, ובשנת 1913 הסתבך בעלילה, יחד עם אחדים מבני רחובות, לפיה הרגו כביכול ערבי מכפר זרנוגה; לאחר משפט ממושך, זוכו כל הנאשמים. במלחמת העולם הראשונה עמד בראש התאחדות המושבות ביהודה ולאחר כיבוש הארץ על ידי הבריטים בשנת 1918, התנדב בגיל 44 לגדוד העברי הארצישראלי והיה מראשי ועד ההתנדבות. לאחר המלחמה, בשנות ה-20 של המאה ה-20, המשיך סמילנסקי להנהיג ניסיונות התאגדות של איכרי המושבות שהובילו לביסוסה כארגון ארצי, התאחדות האיכרים, וכיהן כנשיא הארגון משך שנים רבות; ב-1929 ייסד והיה העורך הראשון של "בוסתנאי" – ביטאון התאחדות האיכרים.

סמילנסקי היה שותף באותה תקופה למאמצי גיוס כספים למען גאולת קרקעות, בעיקר בנגב. בשנת תש"ז[1] קנה ביחד עם שותפו הפרדסן טוביה מילר 260 דונם מהמצרים למען הקמת קיבוץ כפר דרום, שהוקם שנה לאחר מכן.

סמילנסקי ושותפו טוביה ז. מילר התחילו לטפל בקרקעות הנגב בשנת 1932 לאחר שיהושע חנקין הזמין אותם לשתף פעולה בנגב, אולם מילר לא הסכים לתנאי החוזה. לפי תנאי החוזה בין חברת הכשרת הישוב לבין סמילנסקי, סמילנסקי היה חייב להמציא את הכספים לקניית הקרקעות בנגב, ועל חברת הכשרת היישוב הוטל להמשיך ברכישתן. בנסיעותיו בתפוצות הגולה סמילנסקי רכש את לבם של יהודים רבים להשקיע מהונם בגאולת הנגב. הקרקעות שנרכשו עבורו באותן שנים השתרעו בעיקר במזרח באר שבע, מזרחית-דרומית לבאר שבע עד לחרבות כורנוב הרחוקות 27 ק"מ מדרום מזרח לבאר-שבע. כל הקרקעות נמדדו על ידי המהנדס ליפשיץ ונחרשו חרישה כללית. כמנין יהודים היו עסוקים בתחום זה בנגב ועליהם נלווה רופא מיוחד, שחילק לבדויים רפואות חינם.[2]

הוא ביקש להתקרב להנהלת הסוכנות היהודית, ובו בזמן תמך בפעילות "ברית שלום" להקמת אוטונומיה יהודית-ערבית תחת המנדט הבריטי. בשנת 1936 המשיך סמילנסקי בפעילותו זו במסגרת "החמישה" (יחד עם פנחס רוטנברג, גד פרומקין, משה נובומייסקי ויהודה לייב מאגנס). ב-1939, ערב מלחמת העולם השנייה, נסע בשליחות הקרן הקיימת לארצות הברית, וחזר משם לארץ דרך דרום אפריקה בשנת 1940. בשנת 1946 היה סמילנסקי שותף יחד עם מרטין בובר וסיעת "איחוד" לתזכיר שהציע פתרון ברוח מדינה דו-לאומית לועדה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל.

ב-1949 זכה בפרס אוסישקין על היצירות "בערבה" ו"בהר ובגיא".

משה סמילנסקי מת בשנת 1953 בתל אביב ונקבר ברחובות בהלוויה ממלכתית.[3] לאחר מותו נקרא על שמו מושב ניר משה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמילנסקי נישא לרעייתו הראשונה, צילה טלר, בתו של הסופר והמורה ישראל הלוי טלר, לאחר עלייתה לארץ ב-1897. לאחר מותה ב-1934, הוא נישא בשנית לאסתר דונדיקוב.

היה אב לשלושה (מאשתו הראשונה): שפרה, רנה וישעיהו (שיה). בתו שפרה נישאה ליערן ד"ר עמיהוד גור, בנו של המילונאי העברי יהודה גור (גרזובסקי).

סמילנסקי היה אחיהם של הסופר והפובליציסט מאיר-סיקו סמילנסקי ושל הפסיכואנליטיקאית ד"ר אנה (אניוטה) סמילנסקי (שהייתה, לאחר עלייתה לארץ בשנת 1933, ממיסדיי החברה הפסיכואנליטית בישראל), ודודו של הסופר והפובליציסט זאב סמילנסקי, אביו של הסופר ס. יזהר. ספר הילדים הידוע ביותר של יזהר על משה סמילנסקי, עליו הרבה לכתוב בסיפוריו, הוא הכרכרה של הדוד משה (רישומים: גלי הוס), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1973.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הארבה, תל אביב: אמנות, 1930.
  • בהר ובגיא: סיפורים חדשים, ירושלים–תל אביב: שוקן, 1948.
  • בימי אלם, ירושלים: 1943.
  • בין כרמי יהודה: ספור, תל אביב: מסדה, 1954.
  • בני ערב, אודסה: בדפוס נ. היילפרין, 1911.
  • בני ערב, ספורים, בשם חוג'ה מוסה, תל אביב: דביר, 1964.
  • בערבה, סיפור, ,תל אביב: מסדה, 1946.
  • בצל הפרדסים, תל אביב: מסדה, 1951.
  • בשדות אוקראינה: ספור, תל אביב: מסדה, 1944.
  • זמירה: שני סיפורים, תל אביב: 1947.
  • חבלי לידה, סיפור, תל אביב: מסדה, 1954.
  • טובה, תל אביב, 1924 או 1925.
  • כתבי משה סמילנסקי, תל אביב: דביר, 1945.
  • משוט בארץ, תל אביב: דביר, 1953.
  • משפחת האדמה, 4 כרכים, תל אביב: עם עובד, 1943-1954.
  • נס ציונה: שבעים שנות חייה, תרמ"ג – תשי"ג, נס ציונה: המועצה המקומית, 1953.
  • ספורי הישוב, תל אביב: דביר, 1948.
  • ספורי סבא: לילדים (צייר: אבשלום עוקשי), תל אביב: עם עובד, 1946.
  • על חוף הירקון, תל אביב: יזרעאל, 1963.
  • פרקים בתולדות היישוב, 6 כרכים, תל אביב: הוצאת דביר, 1939-1947.
  • רחובות, תל אביב: אמנות, 1935.
  • רחובות: ששים שנות חייה תר"ן – תש"י, רחובות: עיריית רחובות, 1950.
  • שמש אביב: סיפורים, תל אביב: 1952.
  • תולדות אהבה אחת, ורשה: ספרות, 1911.
  • תקומה ושואה: ספור, תל אביב: מסדה, 1953.

מבחר מאמרים על יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דני בר-מעוז, אם חקלאות כאן, מולדת כאן: סיפור חייו של משה סמילנסקי, רחובות: עיריית רחובות, 2015.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על סמך המאמר של נדב שרגאי בו נאמר: "בשנת תש"ז", במאמר שכותרתו: "הקיבוץ שנשכח", עיתון ישראל היום, במוסף ישראל השבוע, מתאריך 5.2.16 בעמודים 18–19, (אך ייתכן שזו טעות דפוס ומדובר בתאריך תרצ"ז)
  2. ^ יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ-ארץ הנגב, כרך ב', הוצאת הקיבוץ המאוחד, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, תשט"ז, 1956, פרק א' : "לתולדות שאיפתנו לנגב", פרק משנה כ"ז : "תנופה בגאולת הנגב על ידי משה סמילנסקי", עמוד 81-82
  3. ^ יצחק זיו אב, זכר חווג'ה מוסא, מעריב, 11 באוקטובר 1963