עשרה בטבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עשרה בטבת
סוג צום
מועד
תאריך י' בטבת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ציור מהמאה ה-14, המתאר את הרעב הנוראי בימי המצור:
”טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי-חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב, שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי. יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת-עַמִּי.”[1]

עשרה בטבת הוא אחד מארבע התעניות שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש החל בי' בטבת. ביום זה, בשנת 588 לפני הספירה, הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה ושישה חודשים,[2] בט' בתמוז[3] (או בי"ז בתמוז[4]), אז נפרצו חומות ירושלים, ולאחר מספר שבועות, בט' באב, נחרב בית המקדש הראשון. עם אירועים אלו תמה ממלכת יהודה והחלה גלות בבל.

מאז שנת תש"ט (1949), בעקבות החלטת הרבנות הראשית לישראל, י' בטבת הוא גם יום הקדיש הכללי לזכרם של חללי השואה שיום פטירתם לא נודע.

הטלת המצור על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – צדקיהו - מרידת צדקיהו והטלת המצור על ירושלים

על פי המסופר בתנ"ך, בספר מלכים ובספר ירמיהו, המצור על ירושלים הֵחֵל בעשרה בטבת בשנה התשיעית של מלכות צדקיהו (588 לפנה"ס על פי הכרונולוגיה המקובלת ושנת ג'של"ז, היינו ינואר 424 לפנה"ס, לפי הכרונולוגיה המסורתית). חודש טבת נקרא בתנ"ך "החודש העשירי", על פי הספירה מניסן.

בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְכָל חֵילוֹ, עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק (מגדל) סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר.... וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ.[5]

על פי המסופר בספר ירמיהו, המצור נמשך כשנה וחצי עד להבקעת החומה שהקיפה את העיר בט' בתמוז, אחת עשרה שנה למלכות צדקיהו (586 לפנה"ס).[6] כעבור חודש, בט' באב, החריבו הבבלים את בית המקדש שבירושלים.[7]

בספר יחזקאל מסופר שבאותו יום של תחילת המצור, חווה הנביא יחזקאל התגלות נבואית שבה אלוהים סיפר לו על שהתרחש בירושלים. יחזקאל צווה לסמן את התאריך של עשרה בטבת ולמסור לעם משל שבו ירושלים, הקרויה במשל "עיר הדמים", היא סיר ואנשיה הם נתחי בשר. הנבואה מובאת להלן בקיצור:

בֶּן אָדָם, כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל .... שְׁפֹת הַסִּיר, שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם. אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ .... רַתַּח רְתָחֶיהָ, גַּם בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ .... אוֹי, עִיר הַדָּמִים, סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה .... כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה .... לְהַעֲלוֹת חֵמָה, לִנְקֹם נָקָם, נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת .... אוֹי, עִיר הַדָּמִים, גַּם אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה .... יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ, לֹא תִטְהֲרִי עוֹד עַד הֲנִיחִי אֶת חֲמָתִי בָּךְ .... לֹא אֶפְרַע וְלֹא אָחוּס וְלֹא אֶנָּחֵם, כִּדְרָכַיִךְ וְכַעֲלִילוֹתַיִךְ שְׁפָטוּךְ .... בֶּן אָדָם, הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה, וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים, אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה .... הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי, גְּאוֹן עֻזְּכֶם, מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם, וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ .... לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ, וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲו‍ֹנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל אָחִיו .... וְאַתָּה, בֶן אָדָם, הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת מָעוּזָּם, מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם .... וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד ....

מפת המצור משנת 1732, אוירה בידי הנזיר הצרפתי אוגוסטין אנטואן קלמה. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
מפת המצור משנת 1732, אוירה בידי הנזיר הצרפתי אוגוסטין אנטואן קלמה. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

בעקבות חורבן בית המקדש נקבעו ארבעה צומות, שעליהם מסופר בספר זכריה:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.[8]

"צום הרביעי" הוא צום בחודש תמוז לציון היום שבו נכבשה העיר, "צום החמישי" הוא צום בחודש אב לציון היום שבו נחרב בית המקדש, ו"צום השביעי" הוא צום גדליה בחודש תשרי לציון היום שבו אבדה גם שארית הפליטה לאחר החורבן.

לגבי "צום העשירי" נאמרו בתוספתא שתי פרשנויות שונות. לפי רבי עקיבא הכוונה היא לעשרה בטבת שבו החל המצור. אך דעת רבי שמעון היא שיש ללמוד מכך שצום העשירי מוזכר אחרון ברשימת הצומות שהכוונה לציון מאורע מאוחר יותר, והוא מזהה זאת באירוע המוזכר בספר יחזקאל, בו כתוב כי בתאריך ה' בטבת הגיעה בשורת החורבן ליחזקאל בבבל:[9]

וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה – בָּעֲשִׂרִי, בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ – לְגָלוּתֵנוּ, בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלַיִם לֵאמֹר: הֻכְּתָה הָעִיר.[10]

יום הקדיש הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אברהם בכר, רב הקהילה הבולגרית ביפו מדליק נר לזכר הנספים בשואה, בין 1952 ו-1954

בי"ב בכסלו תש"ט (14 בדצמבר 1948) החליטה הרבנות הראשית לישראל שמעתה ואילך יום עשרה בטבת בכל שנה יהיה גם "יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום היארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים. על פי תקנת הרבנות הראשית, אומרים בבתי הכנסת את תפילת אל מלא רחמים לזכר חללי השואה, לאחר קריאת התורה שבתפילת שחרית.[11] בנוסף לכך, קבעו שכל יתום מאב או מאם יאמר ביום זה קדיש יתום לזכר הנספים בשואה שלא נשאר שריד ממשפחתם, ולכן אין מי שיאמר אחריהם קדיש.[12]

החלטה זו של הרבנות הראשית באה בעקבות התנגדותם הנחרצת של הרבנים החרדיים המרכזיים לקבוע יום תענית נפרד לזכר השואה. גם החלטת הפשרה הזו לציין את זכר השואה במסגרת התענית הקיימת בעשרה בטבת, לא התמסדה באופן משמעותי בציבור החרדי.[13] שנתיים לאחר החלטה זו, כשקבעה הכנסת תאריך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, פעלו נציגי הציונות הדתית למען בחירת התאריך של עשרה בטבת. גם לאחר שעמדתם לא התקבלה, לא הסכימה הרבנות הראשית לבטל את ציון יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, והממסד הדתי המשיך לפעול למען חיזוק יום הזיכרון בעשרה בטבת. עם השנים הפך יום הקדיש הכללי ליום שמצוין בעיקר על ידי הציונות הדתית.[14]

הלכות הצום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, שני ימי צום נוספים לזכר החורבן, גם בתענית עשרה בטבת אסורים רק אכילה ושתייה, בניגוד לתשעה באב ויום הכיפורים, שבהם קיימים איסורים נוספים. צום עשרה בטבת נמשך מעלות השחר ועד הערב, אך מכיוון שהוא חל בחורף בחצי הצפוני של כדור הארץ, הוא קצר יחסית.

על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת הוא היחיד מבין התעניות שיכול לחול ביום שישי, והדבר קורה בכ-20.1% מהשנים (בשנים מסוג השא, השג, זחא, זחג). כאשר התענית חלה ביום שישי, יש דעות בתנאים[15] ובראשונים[16] שהתענית מסתיימת מעט לפני כניסת השבת, מספיק זמן לאכילה ושתייה בנחת, כדי "שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה". בפועל מקובל לנהוג כדעות החולקות ואוסרות לסיים את התענית לפני צאת הכוכבים.[17]

על פי הלוח העברי הנוהג כיום, התאריך י' בטבת לא יכול לחול ביום שבת עצמו. עם זאת, האבודרהם כתב שבניגוד לכל שאר הצומות שחיובם מדרבנן, אילו עשרה בטבת היה חל בשבת, התענית הייתה דוחה את השבת ולא נדחית ליום אחר. טעמו של האבודרהם הוא פסוק ביחזקאל בו נאמר לגבי עשרה בטבת הביטוי "עצם היום הזה",[18] כפי שנאמר בתורה לגבי יום הכיפורים שדוחה שבת.[19] לעומת זאת, הרמב"ם[20] ורש"י[21] כתבו שהתענית נדחית כשאר התעניות. רבי יוסף קארו כתב בבית יוסף על דברי האבודרהם האלו: "לא ידעתי מניין לו זה".[22]

סדר התפילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לשאר התעניות הקלות, סדר התפילה כולל את תפילת עננו המתווספת בתפילת שמונה עשרה וקטעי סליחות המתאימים לעשרה בטבת. על פי מנהג אשכנז אומרים בסליחות בין היתר את הפיוט "אבותי כי בטחו" המתאר את אירועי היום:

בְּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל.
וְצָר עַל עִיר הַקֹּדֶשׁ וְנִקְרַב רַב הַחֹבֵל.
נֻתַּתִּי הָדֵשׁ וִעֻנֵּיתִי בַכֶּבֶל.
וִהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי.
...
הָאֱלֹהִים הֵבִיא יוֹם רָעָה וּמָצוֹר.
צִוָּה צָרַי סְבִיבִי, עוֹלָלַי לִנְצֹר.
יוֹם הֵרַךְ לְבָבִי וְאֵין כֹּחַ לַעֲצֹר.
וְדִבֶּר אֶל נָבִיא, מְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי.

רוב יהודי תימן מדלגים על הסליחות בתעניות הקלות, מדוחק הזמן. ברוב קהילות האשכנזים הנהיגו בתקופה מאוחרת להוסיף גם את תחינות אבינו מלכנו.

לאחר הסליחות קוראים בתורה "ויחל משה" (שמות, ל"ב, י"א), בה מסופר על י"ג מידות הרחמים.

בתפילת מנחה קוראים בתורה שוב את קריאת "ויחל". לאחר קריאת התורה במנחה, נהגו בני אשכנז לקרוא את הפטרת "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו, נ"ה, ו') העוסקת בקריאת ה' אל העם לחזור אליו, "בהיותו קרוב". ברוב הקהילות של עדות המזרח לא נהגו להפטיר,[23] אך בחלק מקהילות צפון אפריקה נהגו להפטיר את הפטרת "שובה ישראל" (הושע, י"ד, ב').[24]

כאשר עשרה בטבת חל ביום שישי, ערב שבת, נדרשים שינויים בתפילת מנחה. המנהג המקובל הוא שקוראים בתורה בפרשת "ויחל" כמו בתענית רגילה, אבל לא אומרים תחנון.[22] מכיוון שכך, גם לא אומרים בתפילת מנחה את תחינות אבינו מלכנו שנלוות בהרבה קהילות אל התחנון בימי צום.[25]

אירועים נוספים המוזכרים בעשרה בטבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדברי חז"ל במגילת תענית מוזכרות תעניות נוספות על אירועים שהתרחשו בסמוך לעשרה בטבת:

  • ח' בטבת, תרגום התורה ליוונית: שכתוב: ”בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים”,[26] וגם: ”מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה.”.[27] אף על פי שתרגום התורה לשפה מרכזית באותה עת יכול היה לעזור בהפצתה ושימורה, התרגום נתפס כפעולה העלולה לשנות את משמעות התורה, להפוך אותה לחכמה כלל אנושית ובכך לפגוע בקדושתה האלוהית שהיא החכמה והלשון המיוחדת רק לישראל.
  • ט' בטבת, צום תשעה בטבת ש"לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו"[28] נאמרו השערות שונות בדבר, ואחת הנפוצות שבהן היא מותו של עזרא הסופר: עזרא היה הדמות המרכזית בשיבת ציון ובשיקום התורה והרוח בתקופת בנין בית המקדש השני.

עקב סמיכות האירועים זה לזה, הוחלט שלא להתענות בכל שלשת הימים ולכלול את ציון כל המאורעות בתענית עשרה בטבת. מאורעות אלה נזכרים גם בחלק מהסליחות שנכתבו לעשרה בטבת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מגילת איכה, פרק ד'
  2. ^ לפי פרשנות סדר עולם, שנות צדקיהו נמנות מתשרי ולא מניסן, ואם כן, המצור נמשך שנתיים וחצי.
  3. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'; תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח, עמוד ב'.
  4. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'.
  5. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק א'; ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק ד'
  6. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'
  7. ^ משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו'.
  8. ^ ספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ט
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח, עמוד ב'.
  10. ^ ספר יחזקאל, פרק ל"ג, פסוק כ"א
  11. ^ הודעת הרב שלמה עמאר, באתר משרד הדתות (שבור)
  12. ^ הרב שלמה שפר, עשרה בטבת - יום הקדיש הכללי, בר אילן - דף שבועי פרשת ויגש, תשע"ז
  13. ^ שלמה ברין, כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה, בעלון "דף קשר", באתר ישיבת הר עציון
  14. ^ רוני שטאובר, הוויכוח בשנות החמישים בין הציונות הדתית לבין השמאל הציוני על מועד יום הזיכרון לשואה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף מ"א, עמוד א'
  16. ^ ראו שו"ת יחווה דעת, חלק א, סימן פ
  17. ^ הגהת הרמ"א על השולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ט, סעיף ד'; עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ו, אורח חיים סימן לא
  18. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ד, פסוק ב'
  19. ^ אבודרהם, סדר תפילת התעניות
  20. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ה', הלכה ה'.
  21. ^ במסכת תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ה', עמוד א'
  22. ^ 1 2 רבי יוסף קארו, בית יוסף, אורח חיים, סימן תק"נ.
  23. ^ > סעיף כ"ג
  24. ^ הרב חננאל זייני, ‏צום גדליה: תזכורת להלכות התענית, באתר "סרוגים", 8 בספטמבר 2013
  25. ^ ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תקנ, סעיף ב
  26. ^ מגילת תענית- ימי הצומות
  27. ^ מסכת סופרים פרק א' הלכה ז'.
  28. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"פ, סעיף ב'.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.