עשרה בטבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור מהמאה ה-14, המתאר את הרעב הנוראי בימי המצור. "טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי-חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי. יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת-עַמִּי." (מגילת איכה, פרק ד')

עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי צום יהודיים לזכר חורבן בית המקדש. יום זה הוא התאריך שבו בשנת 588 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון.

מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.

תחילת המצור על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צדקיהו#מרידת צדקיהו והטלת המצור על ירושלים

על פי המסופר בתנ"ך בספר מלכים ובספר ירמיהו, המצור על ירושלים החל בעשרה בטבת בשנה התשיעית של מלכות צדקיהו (588 לפנה"ס על פי הכרונולוגיה המקובלת. ולפי הכרונולוגיה המסורתית בשנת ג'של"ו - 426 לפנה"ס). חודש טבת נקרא בתנ"ך "החודש העשירי", על פי הספירה מניסן:

וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב.‏[1]

בספר יחזקאל מסופר שבאותו יום של תחילת המצור, חווה הנביא יחזקאל התגלות נבואית, שבה אלוהים סיפר לו על שהתרחש בירושלים, וציווה עליו לסמן את התאריך של עשרה בטבת.‏[2] המצור נמשך כשנה וחצי עד להבקעת החומה וכיבוש העיר בט' בתמוז בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו (586 לפנה"ס).‏[3] כעבור חודש, בט' באב, החריבו הבבלים את בית המקדש שבירושלים.‏[4]

בעקבות החורבן נקבעו ארבעה צומות, שעליהם מסופר בספר זכריה:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.‏[5]

"צום הרביעי" הוא צום בחודש תמוז לציון היום בו נכבשה העיר, "צום החמישי" הוא צום בחודש אב לציון היום בו נחרב בית המקדש, ו"צום השביעי" הוא צום גדליה בחודש תשרי לציון היום בו אבדה גם שארית הפליטה לאחר החורבן. לגבי "צום העשירי" נאמרו בתוספתא שתי פרשנויות שונות. לפי רבי עקיבא הכוונה היא לעשרה בטבת שבו החל המצור. אך דעת רבי שמעון היא שיש ללמוד מכך שצום העשירי מוזכר אחרון ברשימת הצומות שהכוונה לציון של מאורע מאוחר יותר, והוא מזהה זאת באירוע המוזכר בספר יחזקאל, בו כתוב כי בתאריך ה' בטבת הגיעה בשורת החורבן ליחזקאל בבבל:‏[6]

וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלַיִם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר.‏[7]

יום הקדיש הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכ"ז בכסלו תשי"א החליטה הרבנות הראשית לישראל לציין את יום עשרה בטבת בכל שנה כ"יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום היארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים. על פי תקנת הרבנות הראשית, בבתי הכנסת, לאחר קריאת התורה שבתפילת שחרית, אומרים את תפילת אל מלא רחמים לזכר חללי השואה.‏[8]

החלטה זו של הרבנות הראשית באה בעקבות התנגדותם הנחרצת של הרבנים החרדיים המרכזיים לקבוע יום תענית נפרד לזכר השואה. גם החלטת הפשרה הזו לציין את זכר השואה במסגרת התענית הקיימת בעשרה בטבת, לא התמסדה באופן משמעותי בציבור החרדי.‏[9] שנתיים לאחר החלטה זו, כשקבעה הכנסת תאריך ליום הזיכרון לשואה, פעלו נציגי הציונות הדתית למען בחירת התאריך של עשרה בטבת. גם לאחר שעמדתם לא התקבלה, לא הסכימה הרבנות הראשית לבטל את ציון יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, והממסד הדתי המשיך לפעול למען חיזוק יום הזיכרון בעשרה בטבת על חשבון יום הזיכרון הממלכתי. עם השנים הפך יום הקדיש הכללי ליום שמצוין בעיקר על ידי הציונות הדתית.‏[10]

הלכות הצום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, שני ימי צום נוספים לזכר החורבן, גם בתענית עשרה בטבת אסורים רק אכילה ושתייה, בניגוד לתשעה באב שבו קיימים איסורים נוספים. צום עשרה בטבת נמשך מעלות השחר ועד הערב, אך מכיוון שהוא חל בחורף בחצי הצפוני של כדור הארץ, הוא קצר יחסית.

בימי שישי ושבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת הוא היחיד מבין התעניות שיכול לחול ביום שישי, והדבר קורה אחת למספר שנים. כאשר התענית חלה ביום שישי, יש דעות בתנאים[11] ובראשונים[12] שהתענית מסתיימת מעט לפני כניסת השבת, כדי לאפשר לאכול מקודם כך שלא להיכנס לשבת בהרגשה רעה - "שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה". אמנם בפועל מקובל לנהוג כדעות החולקות ואוסרות לסיים את התענית לפני צאת הכוכבים.‏[13] דיון נוסף נוגע לסדרי תפילת מנחה בעשרה בטבת שחל ביום שישי; המנהג המקובל הוא שקוראים בתורה בפרשת "ויחל" כמו בתענית רגילה, אבל כמו בכל מנחה של יום שישי לא אומרים תחנון,‏[14] ולכן לא אומרים בתפילת מנחה את תחינות אבינו מלכנו שנלווות אל התחנון בימי צום.‏[15]

על פי הלוח העברי הנוהג כיום, התאריך י' בטבת לא יכול לחול ביום שבת עצמו. עם זאת, האבודרהם כתב שבניגוד לכל שאר הצומות שמדרבנן, אילו עשרה בטבת היה חל בשבת, התענית הייתה דוחה את השבת ולא נדחית ליום אחר. האבודרהם כתב שהמקור לכך הוא פסוק ביחזקאל בו נאמר לגבי עשרה בטבת הביטוי "עצם היום הזה",‏[16] כמו שנאמר בתורה לגבי יום הכיפורים שדוחה שבת.‏[17] עם זאת, רבי יוסף קארו כתב בבית יוסף על דברי האבודרהם האלו: "לא ידעתי מניין לו זה".‏[18]

אירועים נוספים המוזכרים בעשרה בטבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקינות לעשרה בטבת מוזכרים שני אירועים נוספים שאירעו בימים הסמוכים לעשרה בטבת:

מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.

– מסכת סופרים פרק א'

אף על פי שתרגום התורה לשפה מרכזית באותה עת יכל לעזור בהפצתה ושימורה, התרגום נתפס כפעולה העלולה לשנות את משמעות התורה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק א'; ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק ד'
  2. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ד, פסוק א'
  3. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'
  4. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק ח'
  5. ^ ספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ט
  6. ^ תוספתא סוטה, פרק ו, הלכות י-יא
  7. ^ ספר יחזקאל, פרק ל"ג, פסוק כ"א
  8. ^ הודעת הרב שלמה עמאר, באתר דעת
  9. ^ שלמה ברין, כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה, בעלון "דף קשר", באתר ישיבת הר עציון
  10. ^ רוני שטאובר, ‏הוויכוח בשנות החמישים בין הציונות הדתית לבין השמאל הציוני על מועד יום הזיכרון לשואה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף מ"א, עמוד א'
  12. ^ עובדיה יוסף, שו"ת יחווה דעת, חלק א, סימן פ
  13. ^ הגהת הרמ"א על השולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ט, סעיף ד'
    עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ו, אורח חיים סימן לא
  14. ^ רבי יוסף קארו, בית יוסף, אורח חיים, סימן תקנ
  15. ^ ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תקנ, סעיף ב
  16. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ד, פסוק ב'
  17. ^ אבודרהם, סדר תפילת התעניות
  18. ^ רבי יוסף קארו, בית יוסף, אורח חיים, סימן תקנ


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.