עשרה בטבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עשרה בטבת
Nuremberg chronicles f 63r 1.png
סוג צום
מועד
תאריך

י' בטבת ה'תשפ"ג

יום שלישי 3 בינואר 2023
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ציור מהמאה ה-14, המתאר את הרעב הנוראי בימי המצור:
”טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי-חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב, שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי. יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת-עַמִּי.”[1]
מפת המצור משנת 1732, אוירה בידי הנזיר הצרפתי אוגוסטין אנטואן קלמה. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
מפת המצור משנת 1732, אוירה בידי הנזיר הצרפתי אוגוסטין אנטואן קלמה. מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

עשרה בטבת הוא אחד מארבעה ימי תענית יהודיים לזכר חורבן בית המקדש. הצום חל בי' בטבת מכיוון שביום זה, בשנת 588 לפני הספירה, הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים. המצור נגמר כעבור שנה ושישה חודשים,[2] בט' בתמוז, אז נפרצו חומות ירושלים, ולאחר חודש אחד, בט' באב, נחרב בית המקדש הראשון. עם אירועים אלו תמה ממלכת יהודה והחלה גלות בבל.

מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום פטירתם לא נודע.

תחילת המצור על ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – צדקיהו - מרידת צדקיהו והטלת המצור על ירושלים

על פי המסופר בתנ"ך בספר מלכים ובספר ירמיהו, המצור על ירושלים הֵחֵל בעשרה בטבת בשנה התשיעית של מלכות צדקיהו (588 לפנה"ס על פי הכרונולוגיה המקובלת. ולפי הכרונולוגיה המסורתית בשנת ג'של"ז - ינואר 424 לפנה"ס). חודש טבת נקרא בתנ"ך "החודש העשירי", על פי הספירה מניסן:

בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק (מגדל) סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר.... וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ.[3]

בספר יחזקאל מסופר שבאותו יום של תחילת המצור, חווה הנביא יחזקאל התגלות נבואית שבה אלוהים סיפר לו על שהתרחש בירושלים. יחזקאל צווה לסמן את התאריך של עשרה בטבת ולמסור לעם משל שבו ירושלים, הקרויה במשל "עיר הדמים", היא סיר ואנשיה הם נתחי בשר:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. בֶּן אָדָם, כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': שְׁפֹת הַסִּיר, שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם. אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ, כָּל נֵתַח טוֹב, יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא. מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ, רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ.[4]

קביעת הצום[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסופר בספר ירמיהו, המצור נמשך כשנה וחצי עד להבקעת החומה שהקיפה את העיר בט' בתמוז אחת עשרה שנה למלכות צדקיהו (586 לפנה"ס).[5] כעבור חודש, בט' באב, החריבו הבבלים את בית המקדש שבירושלים.[6] בעקבות החורבן נקבעו ארבעה צומות, שעליהם מסופר בספר זכריה:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.[7]

"צום הרביעי" הוא צום בחודש תמוז לציון היום בו נכבשה העיר, "צום החמישי" הוא צום בחודש אב לציון היום בו נחרב בית המקדש, ו"צום השביעי" הוא צום גדליה בחודש תשרי לציון היום בו אבדה גם שארית הפליטה לאחר החורבן. לגבי "צום העשירי" נאמרו בתוספתא שתי פרשנויות שונות. לפי רבי עקיבא הכוונה היא לעשרה בטבת שבו החל המצור. אך דעת רבי שמעון היא שיש ללמוד מכך שצום העשירי מוזכר אחרון ברשימת הצומות שהכוונה לציון של מאורע מאוחר יותר, והוא מזהה זאת באירוע המוזכר בספר יחזקאל, בו כתוב כי בתאריך ה' בטבת הגיעה בשורת החורבן ליחזקאל בבבל:[8]

וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלַיִם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר.[9]

יום הקדיש הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אברהם בכר, רב הקהילה הבולגרית בלוד מדליק נר לזכר הנספים בשואה, בין 1952 ו-1954

בכ"ז בכסלו תשי"א החליטה הרבנות הראשית לישראל לציין את יום עשרה בטבת בכל שנה כ"יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום היארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים. על פי תקנת הרבנות הראשית, בבתי הכנסת, לאחר קריאת התורה שבתפילת שחרית, אומרים את תפילת אל מלא רחמים לזכר חללי השואה.[10]

החלטה זו של הרבנות הראשית באה בעקבות התנגדותם הנחרצת של הרבנים החרדיים המרכזיים לקבוע יום תענית נפרד לזכר השואה. גם החלטת הפשרה הזו לציין את זכר השואה במסגרת התענית הקיימת בעשרה בטבת, לא התמסדה באופן משמעותי בציבור החרדי.[11] שנתיים לאחר החלטה זו, כשקבעה הכנסת תאריך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, פעלו נציגי הציונות הדתית למען בחירת התאריך של עשרה בטבת. גם לאחר שעמדתם לא התקבלה, לא הסכימה הרבנות הראשית לבטל את ציון יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, והממסד הדתי המשיך לפעול למען חיזוק יום הזיכרון בעשרה בטבת. עם השנים הפך יום הקדיש הכללי ליום שמצוין בעיקר על ידי הציונות הדתית.[12]

הלכות הצום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, שני ימי צום נוספים לזכר החורבן, גם בתענית עשרה בטבת אסורים רק אכילה ושתייה, בניגוד לתשעה באב ויום הכיפורים שבהם קיימים איסורים נוספים. צום עשרה בטבת נמשך מעלות השחר ועד הערב, אך מכיוון שהוא חל בחורף בחצי הצפוני של כדור הארץ, הוא קצר יחסית.

סדר התפילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לשאר התעניות הקלות, סדר התפילה כולל את תפילת עננו המתווספת בתפילת שמונה עשרה, קטעי סליחות המתאימים לעשרה בטבת, וביניהם, על פי מנהג אשכנז, הפיוט "אבותי כי בטחו", וקריאה בתורה - "ויחל משה" (שמות לב, יא). רוב יהודי תימן מדלגים על הסליחות בתעניות הקלות מדוחק הזמן. ברוב קהילות האשכנזים הנהיגו בתקופה מאוחרת להוסיף גם את תחינות אבינו מלכנו. בתפילת מנחה קוראים בתורה שוב את קריאת "ויחל". לאחר קריאת התורה במנחה נהגו בני אשכנז לקרוא במנחה את הפטרת דרשו ה' בהמצאו, העוסקת בקריאת ה' אל העם (על ידי הנביא ישעיהו) לחזור בתשובה. ברוב הקהילות של עדות המזרח לא נהגו להפטיר,[13] וישנם קהילות שנהגו להפטיר, וקוראים את הפטרת 'שובה ישראל'[14] שבספר הושע.[15]

בימי שישי ושבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת הוא היחיד מבין התעניות שיכול לחול ביום שישי, והדבר קורה בכ-20.1% מהשנים (בשנים מסוג השא, השג, זחא, זחג). כאשר התענית חלה ביום שישי, יש דעות בתנאים[16] ובראשונים[17] שהתענית מסתיימת מעט לפני כניסת השבת, כדי לאפשר לאכול מקודם כך שלא להיכנס לשבת בהרגשה רעה - "שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה". בפועל מקובל לנהוג כדעות החולקות ואוסרות לסיים את התענית לפני צאת הכוכבים.[18] דין נוסף נוגע לסדרי תפילת מנחה בעשרה בטבת שחל ביום שישי: המנהג המקובל הוא שקוראים בתורה בפרשת "ויחל" כמו בתענית רגילה, אבל כמו בכל מנחה של יום שישי לא אומרים תחנון,[19] ולכן לא אומרים בתפילת מנחה את תחינות אבינו מלכנו שנלוות בהרבה קהילות אל התחנון בימי צום.[20]

על פי הלוח העברי הנוהג כיום, התאריך י' בטבת לא יכול לחול ביום שבת עצמו. עם זאת, האבודרהם כתב שבניגוד לכל שאר הצומות שחיובם מדרבנן, אילו עשרה בטבת היה חל בשבת, התענית הייתה דוחה את השבת ולא נדחית ליום אחר. טעמו של האבודרהם הוא פסוק ביחזקאל בו נאמר לגבי עשרה בטבת הביטוי "עצם היום הזה",[21] כפי שנאמר בתורה לגבי יום הכיפורים שדוחה שבת.[22] לעומת זאת, הרמב"ם[23] ורש"י[24] כתבו שהתענית נדחית כשאר התעניות. רבי יוסף קארו כתב בבית יוסף על דברי האבודרהם האלו: "לא ידעתי מניין לו זה".[19]

אירועים נוספים המוזכרים בעשרה בטבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדברי חז"ל מוזכרות תעניות נוספות על אירועים שהתרחשו בסמוך לעשרה בטבת:

  • ח' בטבת, תרגום התורה ליוונית: שכתוב: ”בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים”,[25] וגם: ”מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה.”.[26] אף על פי שתרגום התורה לשפה מרכזית באותה עת יכול היה לעזור בהפצתה ושימורה, התרגום נתפס כפעולה העלולה לשנות את משמעות התורה, להפוך אותה לחכמה כלל אנושית ובכך לפגוע בקדושתה האלוהית שהיא החכמה והלשון המיוחדת רק לישראל.
  • ט' בטבת, "לא ידעו רבותינו על מה התענית", אך יש אומרים שבו מת עזרא הסופר: עזרא היה הדמות המרכזית בשיבת ציון ובשיקום התורה והרוח בתקופת בנין בית המקדש השני.

עקב סמיכות האירועים זה לזה, הוחלט שלא להתענות בכל שלשת הימים ולכלול את ציון כל המאורעות בתענית עשרה בטבת. מאורעות אלה נזכרים גם בחלק מהסליחות שנכתבו לעשרה בטבת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מגילת איכה, פרק ד'
  2. ^ לפי פרשנות סדר עולם, שנות צדקיהו נמנות מתשרי ולא מניסן, ואם כן המצור נמשך שנתיים וחצי.
  3. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק א'; ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק ד'
  4. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ד
  5. ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'
  6. ^ משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו'.
  7. ^ ספר זכריה, פרק ח', פסוק י"ט
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח, עמוד ב'.
  9. ^ ספר יחזקאל, פרק ל"ג, פסוק כ"א
  10. ^ הודעת הרב שלמה עמאר, באתר דעת
  11. ^ שלמה ברין, כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה, בעלון "דף קשר", באתר ישיבת הר עציון
  12. ^ רוני שטאובר, הוויכוח בשנות החמישים בין הציונות הדתית לבין השמאל הציוני על מועד יום הזיכרון לשואה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
  13. ^ > סעיף כ"ג
  14. ^ ספר הושע, פרק י"ד, פסוק ב'
  15. ^ הרב חננאל זייני, ‏צום גדליה: תזכורת להלכות התענית, באתר "סרוגים", 8 בספטמבר 2013
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף מ"א, עמוד א'
  17. ^ ראו שו"ת יחווה דעת, חלק א, סימן פ
  18. ^ הגהת הרמ"א על השולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ט, סעיף ד'; עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ו, אורח חיים סימן לא
  19. ^ 1 2 רבי יוסף קארו, בית יוסף, אורח חיים, סימן תקנ
  20. ^ ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תקנ, סעיף ב
  21. ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ד, פסוק ב'
  22. ^ אבודרהם, סדר תפילת התעניות
  23. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ה', הלכה ה'.
  24. ^ במסכת תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ה', עמוד א'
  25. ^ מגילת תענית- ימי הצומות
  26. ^ מסכת סופרים פרק א' הלכה ז'.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.