אידה רובינשטיין
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
 | |
| אידה רובינשטיין, סביבות שנת 1922 | |
| לידה |
5 באוקטובר 1885 חרקיב, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
20 בספטמבר 1960 (בגיל 74) ואנס, צרפת |
| מדינה | רוסיה |
| ידועה בשל |
אישיות בל אפוק מצנטית |
| עיסוק |
בלרינה שחקנית |
| השקפה דתית |
יהדות |
| בת זוג |
רומיין ברוקס |
  | |
אידה לבובנה רובינשטיין (ברוסית: Ида Львовна Рубинштейн, 5 באוקטובר 1885 (או 1883[1]) – 20 בספטמבר 1960) הייתה בלרינה רוסייה, שחקנית, אישיות בל אפוק ומצנטית ידועה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רובינשטיין נולדה בחרקוב (ייתכן שנולדה בסנקט פטרבורג[2]) ב-1883 למשפחה יהודית עשירה[1], והיא התייתמה בגיל 9 לאחר שהוריה מתו במגפה.[1] לאחר מות הוריה נשלחה רובינשטיין יחד עם אחותה לבית דודתן בסנקט פטרבורג, שם קיבלה חינוך הומניסטי ונחשפה לחיי התרבות של העיר.[1] במונחים של בלט רוסי, היא קיבלה מעט מאוד הדרכה בצעירותה. כתלמידה של מיכאיל פוקין, היא ערכה את הופעת הבכורה שלה בשנת 1908, בחלק מהמחזה "שלומית" (בצרפתית: Salomé) של אוסקר ויילד.
סרגיי דיאגילב צירף את רובינשטיין ללהקת המחול הצרפתית בלט רוס, במסגרתה רקדה את התפקיד הראשי ב-"Cléopâtre"[1] שהוצג בפריז בשנת 1909, וב-"שחרזאדה" שהוצג שנה לאחר מכן, שם רקדה לצד ואצלב ניז'ינסקי.[1] את הכוראוגרפיה לשניהם יצר פוקין, והם עוצבו על ידי ליאון באקסט. רובינשטיין עזבה את בלט רוס בשנת 1911.[2]
ציירים רבים נהגו לצייר אותה, ודיוקן שלה מאת ולנטין סרוב משנת 1910 נחשב כמייצג סגנונו האומנותי. אמן האר דקו דמטרה שיפארוס (Demetre Chiparus) הכין פסל בדמותה, והיא צוירה גם על ידי אנטוניו דה לה גנדרה (Antonio de La Gandara) הצרפתי.
רובינשטיין הייתה ביסקסואלית, ובשנת 1911 החלה רומן בן שלוש שנים עם הציירת רומיין ברוקס אשר ציירה דיוקנאות רבים שלה, ואף השתמשה בה כמודל עירום לציורה את ונוס.
אחרי שעזבה את בלט רוס, הקימה רובינשטיין להקת ריקוד עצמאית, והשיקה כמה הפקות גדולות משל עצמה. בשנת 1911 הופיעה ביצירה המוזיקלית "Le martyre de Saint Sébastien" מאת קלוד דביסי.[1] הצוות האומנותי כלל את מיכאיל פוקין (כריאוגרפיה), באקסט (עיצוב), גבריאלה ד'אנונציו (כתיבה), ופַּרְטִיטוּרָה מאת דביסי עצמו.[1] הפקה זו הייתה גם ניצחון למודרניזם המסוגנן שבה, וגם שערורייה: הארכיבישוף של פריז פנה לנוצרים הקתוליים בקריאה שלא להגיע להפקה, שכן סבסטיאן הקדוש מגולם בה על ידי אישה יהודייה.[1]
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ביקרה רובינשטיין חיילים ברחבי צרפת ודיקלמה באוזניהם ממכתבי מונטסקיה. לאחר המלחמה זכתה על כך באות לגיון הכבוד.[1]
ב-1928 כתב מוריס ראוול את יצירתו בולרו לבלט שהעלתה רובינשטיין בכוראוגרפיה של ברוניסלבה ניז'ינסקה. ראוול כתב את היצירה בהזמנתה וביוזמתה של רובינשטיין.[1] רובינשטיין סגרה את להקתה ב-1935, וקיימה את הופעתה האחרונה ב-1939. בשנת 1936 המירה את דתה לנצרות.[1]
בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה נמלטה דרך אלג'יריה ומרוקו לבריטניה,[1] שם עסקה בעזרה לחיילים פצועים של צרפת החופשית. הלורד מוין, שהיה מאהבה, תמך בה כלכלית ושכר עבורה חדר במלון ריץ היוקרתי בלונדון. אחרי המלחמה חזרה לצרפת אולם עזבה את פאריס, חיה חיי פרישות בעיר ונס שבדרום־צרפת ונהגה להסתגר מדי פעם במנזר. היא מתה ב-20.9.1960.[1]
תמונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רובינשטיין בתפקידה ב"שלומית". ציור מאת ולנטין סרוב, 1910
עיצוב של ליאון באקסט לדמותה של רובינשטיין במחזה "הלני אשת ספרטה", 1912
_comme_Helene_de_Sparte,_1912.jpg)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אידה רובינשטיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אידה רובינשטיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
אידה רובינשטיין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אידה רובינשטיין, באתר MusicBrainz (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
| מאגרי מידע | |
|---|---|
| אנציקלופדיות | |
| בקרת זהויות |
|